התרחק ממני! אף פעם לא הבטחתי לך חתונה! ולמען האמת, אני אפילו לא בטוח שהילדה הזו שלי.
אולי בכלל זו לא שלי? אז, תחיי איך שמתחשק, אני זז מפה כך אמר גיא לאסתר, מופתעת וכואבת.
היא עמדה, לא מאמינה, לא לאוזניה ולא לעיניה זה הגיא שאהב אותה, שפינק אותה?
זה אותו גיאון, שקרא לה אסתרוש, שהבטיח לה ירח וכוכבים?
מולה עמד גבר זר, מבולבל, ולכן גם כועס… בכתה אסתר שבוע, נפרדה מגיא לתמיד בלב כבד.
אבל בגיל שלושים וחמש, עם מראה רגיל וסיכויים קלושים למצוא אהבה החליטה ללדת לבד.
אסתר ילדה בת בריאה ורועשת, וקראה לה שונית.
שונית גדלה ילדה רגועה, לא עשתה בעיות, כאילו כבר הבינה שאין טעם לבכות מהר זה לא יעזור.
אסתר טיפלה יפה בבתה, דאגה לה, האכילה, הלבישה ואפילו קנתה לה צעצועים. אבל אהבה אימהית עמוקה… לא ממש הייתה שם.
לחבק, ללטף, לשבת אתה בגינה? זה לא קרה. תמיד עסוקה, עייפה, העבודה לא נגמרת, לפעמים הראש כואב… כנראה אינסטינקט לא התעורר.
שונית הקטנה הרבה שלחה ידיים לאמא, אבל אסתר דחתה אותה. כך גדלה.
כששונית מלאו שבע שנים, קרה משהו לא צפוי אסתר הכירה גבר.
לא רק שזה, אלא שלקחה אותו לדירתה! כל הרחוב ריכל איזו אסתר הזאת, משוגעת!
הבחור אריאל בכלל לא מתל אביב, אין לו עבודה קבועה, אף אחד לא מבין מאיפה צץ! אולי עבריין… בקיצור, דיבורים.
אסתר עבדה במכולת המקומית, והוא התגלגל לשם כסבל ופירק סחורה. וככה נרקם הרומן.
ובקרוב מאוד אסתר כבר מזמינה את אריאל לגור איתה. כל השכנות לא הבינו מה היא חושבת לעצמה? ומה עם הילדה הקטנה?
אבל אסתר לא הקשיבה לאף אחת, כאילו הבינה שזה אולי הצ’אנס האחרון שלה לאושר.
לאט לאט, הדעה עליו השתנתה. הבית של אסתר היה מוזנח בלי גבר, קשה. אריאל, זה שמו, תיקן את המרפסת, אחר כך את הגג, ולא שכח את הגדר.
יום יום עבד וסידר והבית התחדש מול העיניים. בעל הידיים הטובות הפך לאיש המרכזי בשכונה: “אם אתה מבוגר או חסר אמצעים אעזור ללא תשלום. אם לא תשלם בכסף או במצרכים.”
מאחדים קיבל שקלים, מהאחרים ירקות, בשר, ביצים וחלב.
לאסתר הייתה גינה, אבל בלי גבר אין עיזים, אין תרנגולות, אין חלב. פעם שונית אפילו לא ידעה מה זה שמנת.
היום, המקרר מלא גבינות, שמנת, וחמאה ביתית.
בקיצור, אריאל ידע לעשות הכול גם נגר, גם טבח, גם מספר סיפורים.
אסתר, שמעולם לא נחשבה יפהפייה, פרחה לידו. הפנים שלה קרנו, היא התרככה והשתפרה.
אפילו לשונית התחילה לקבל ממנה יותר חום ואהבה, פתאום מחייכת, עם גומות מתוקות בלחיים. ושונית כבר התחילה בית ספר.
אחת הפעמים ישבה שונית על המרפסת, הסתכלה על האריאל עובד, והיסתה כמה ידי הזהב שלו מוצלחות.
הלכה לבקר חברה בבית ממול, וחזרה רק בערב שכחה מהזמן. כשפתחה את השער לא האמינה!
באמצע החצר עמדו נדנדות! הן התנדנדו קלות ברוח, כאילו מזמינות אותה לשחק.
לי?! אריאל?! זה בשבילי? ממש נדנדות?! לא האמינה שונית למראה עיניה.
ברור שלך, שוניתלה! בואי, תנסי! חייך אריאל, שבדרך כלל לא דיבר הרבה.
שונית התיישבה ונדנדה עצמה חזק קדימה ואחורה. הרוח שרקה באוזניה והיא הייתה הילדה הכי מאושרת בארץ.
אסתר יצאה מוקדם לעבודה, כך שאריאל הפך גם לשף המשפחתי הכין ארוחות בוקר, צהריים, ואיזה עוגות שהוא אפה! פשטידות, קציצות – הכול. ובלי לשכוח לימד גם את שונית לבשל ולקשט שולחן כל כך הרבה כישרונות לא פגשה אף אחד בהם קודם.
כשהגיעה החורף והיום התקצר, אריאל היה זה שמלווה ומחזיר את שונית מבית הספר. סחב את התיק שלה וסיפר סיפורים על חייו.
סיפר לה איך טיפל באימו החולה שנים רבות, ואיך מכר את דירתו כדי לעזור לה; על איך אחיו ניצל אותו ולקח את הבית בהונאה. הכל, כדי שתדע מה בני אדם מסוגלים.
לימד אותה לדוג בקיץ, עם ראשון השחר הם ירדו יחד לנחל וישבו בשקט, מחכים לדג הראשון. כך לימד אותה סבלנות.
אחרי זמן מה קנה לה אופניים ראשונים ולימד אותה לרכב. חבש לה את הברכיים עם יוד כשנפלה.
-“אריאל, הילדה עוד תשבור רגל,” הייתה אמא רוטנת.
-“לא תשבור כלום. היא צריכה ללמוד ליפול – וגם לקום!” היה עונה בנחישות.
בערב ראש השנה הגיע ומתנה הגדולה זוג מחליקים לבנים חדשים! כל המשפחה ישבה סביב שולחן שהכין אריאל (עם עזרת שונית, כמובן), חיכו לשנה החדשה, טענו לחיים וצחקו.
בבוקר צעקה שונית שהקפיצה את הכול:
-“מחליקים, אמא! אריאל! יש לי מחליקים! לבנים וחדשים! תודה, תודה רבה!” היא חיבקה אותם ודמעות של אושר זלגו מעיניה.
הם הלכו יחד אל הנחל הקפוא, ואריאל ניקתה את הקרח, לימד אותה להחליק. היא נפלה, קמה, והוא בסבלנות תמך בה עד שלמדה לעמוד יציב.
כשהצליחה להחליק בלי ליפול צהלה מהתרגשות, רצה אליו ופרצה:
-“תודה על הכול! תודה, אבא…”
עכשיו בכה אריאל. מדמעות אושר, גבריות ועקשניות שהתחפשו לקריסטלים קטנים באוויר הקר.
שונית התבגרה, עברה ללמוד בירושלים. היו לה חיים לא קלים לפעמים, כמו לכולן, אבל אריאל תמיד היה שם בשבילה.
הוא היה אִתה בסיום התיכון, הוא סחב לה תיקי אוכל מהבית בכל ביקור, שלא תישאר רעבה חס וחלילה.
הוא ליווה אותה לחופה, המתין ליד חדר הלידה יחד עם בעלה, חיכה לנכדים ואהב אותם אולי אפילו יותר מהורים ביולוגיים.
ובסוף, הלך כמו שכולנו נלך פעם. בזמן הפרידה, שונית עמדה לצד אִמה בעיניים דומעות, והשחילה מילים כבדות באוויר:
-“להתראות, אבא היית האבא הכי טוב בעולם. אזכור אותך תמיד”
הוא נשאר אִתה בלב לנצח. לא כאריאל, לא כחבר של אמא, אלא פשוט אבא!
כי לפעמים, אבא הוא לא זה שהביא אותך לעולם, אלא זה שלימד אותך הכל, שמח איתך ולידך, תמיד.
