תקשיב, אני חייבת לשתף אותך בסיפור אמיתי ומטלטל שקרה ממש לא מזמן בבית חולים בתל אביב.
בלובי של בית החולים עמד ריח חריף של אקונומיקה ועייפות. על כיסא פלסטיק ישבה אישה פשוטה, בגדים פשוטים, מחזיקה את התיק קרוב-קרוב אליה כאילו בפנים שמורה לה התקווה וגם הפחד. היה יחסית מוקדם שבע בבוקר, והיא כבר ישבה שם עם עיניים עייפות שפונות לדלת של המרפאה. היא הגיעה כל הדרך מבאר שבע, משהו כמו מאתיים קילומטר ולא התלוננה, לא אמרה מילה, פשוט חיכתה.
סביבה עמדו עוד כמה אנשים גבר עם יד מגובסת, בחורה צעירה עם עיניים אדומות מחוסר שינה, אמא עם ילד ישן על הכתף. כולם שותקים, לכולם בעיניים את אותו המשפט “השם, תעזור”
ופתאום, מקצה המסדרון, נכנס מישהו. גבר מבוגר, אולי בן שבעים וחמש, לבוש טיפ טופ, מעיל צמר יוקרתי, מקל הליכה מהודר, כובע אלגנטי. הוא הלך בביטחון של מי שמורגל שכולם מפנים לו דרך. לא הסתכל על אף אחד, לא שאל כלום, פשוט הלך ישר אל הדלת, כאילו זה עניין של מה בכך.
ברגע שעמד מולה ועמד לפתוח, אותה אישה קמה, לא בכעס ולא במריבה, אלא עם כבוד של מי שאין לו הרבה אבל יש לו דרך ארץ.
אדוני זה התור שלי. אני מחכה מהשעה שבע בבוקר. הגעתי מבאר שבע
הוא הסתכל עליה כאילו רק עכשיו שם לב שיש אנשים סביבו, ועשה מין חיוך קטן, קר.
גברת, אני מישהו חשוב. אין לי זמן לחכות כמוך!
ועוד בטון עוד יותר חד הוא הוסיף:
כשתהיי בגילי ותעשי משהו עם החיים, תביני שהזמן שלך יקר מדי בשביל לעמוד בתור.
היא נשארה לעמוד, שותקת. המילים שלו נפלו עליה כבדות. לא בגלל התור שפספסה אלא בגלל ההשפלה.
מסביב נהייתה דממה חזקה, שאפשר היה לחתוך בסכין. אבל אז פתאום הדלת נפתחה.
הרופא גבר בן חמישים, עם חלוק קצת מקומט ועיניים עייפות יצא ושאל בקול:
מה קורה כאן?
המבוגר פסע צעד קדימה, בטוח בעצמו.
דוקטור, הגעתי לבדיקה. תכניס אותי דחוף, אין לי זמן להמתין.
הרופא הביט בו ארוכות, ואז הסתכל על האישה.
את הגברת שהייתה פה מהשעה שבע?
כן, הגעתי כל הדרך מבאר שבע ענתה בשקט.
הרופא נשם עמוק, ואז פנה לאיש המבוגר, בקול רגוע אבל חד:
אדוני אני מזהה אותך.
המבוגר נראה מרוצה, כאילו שוב קיבל הוכחה שהוא מישהו.
אבל הרופא לא חייך.
היית המורה שלי בתיכון.
וחד וחזק הוסיף:
אתה תמיד לימדת אותנו, שנה אחרי שנה, שהערך של אדם לא נמדד בבגדים או במעמד שלו אלא בכבוד שיש לו כלפי אלה שפחות חזקים ממנו.
המבוגר נעצר, קצת רעד לו המקל.
הרופא התקרב אליו צעד אחד ואמר, בלי עצבים, אבל באותנטיות שחותכת:
היום לא היית “מישהו”. היום היית פשוט אדם ששכח איך להיות בן אדם.
הגבר המבוגר האדים והחש את כל המבטים עליו, אף אחד לא אמר מילה אבל כל עין הייתה שיפוט.
הרופא פתח את הדלת ואמר בקול רם:
הגברת, תיכנסי. זה התור שלך.
היא נכנסה, עיניים דומעות אבל ראש מורם. הוא חיכה, כן, פשוט חיכה על הכיסא בפינה, מבויש.
כשהגיע תורו, נכנס בפנים כפול ולפני שהספיק להגיד מה כואב לו, הוציא בלחש:
דוקטור אני מצטער על מה שהיה קודם
הרופא חייך אליו בחום.
אף פעם לא מאוחר להיות בן אדם, אדוני. ערכו האמיתי של אדם לא נמדד בכמה חזק הוא מדבר אלא בכמה יפה הוא מתנהג.
אתה יכול להיות “מישהו” בעיני העולם ועדיין להיות קטן בלי דרך ארץ. והפוך: אפשר להיות אדם צנוע ועניו ולהיות ענק בכבוד ובעומק שלו.
תגיד לי, מה אתה היית עושה במקומה? ומה היית עושה במקום הרופא?
אם הסיפור הזה נגע לך איפה שהוא בלב, שתף אותו. אולי זה בדיוק יפגוש את האדם שצריך להיזכר פשוט להיות בן אדם.







