עברה כבר תקופה מאז אותו יום, אבל אני זוכר אותו כאילו היה אתמול.
מסדרון בית החולים הדס במקרה הזה הדיף ריח חריף של חיטוי ועייפות עמוקה. על כיסא פלסטיק ישבה אישה, לבושה בפשטות, מחזיקה את התיק קרוב לחזה, כאילו שומרת בו את התקווה והפחד גם יחד. הבוקר רק התחיל. מ-7 בבוקר ישבה שם, עיניה נעוצות בדלת המרפאה. רחוקה הגיעהמהעיירה בצפון, אפילו יותר ממאתיים קילומטר. היא לא התלוננה, לא התמרמרהרק ישבה וחיכתה.
סביבה היו עוד מספר אנשים: גבר עם תחבושת על היד, נערה עייפה מאוד, אם צעירה שילדה נם על שכמה. כולם שתקו. עיניהם שאלו: “ה’ תעזור”
ואז, מקצה המסדרון, הופיע הוא.
גבר קשיש, בן כשבעים וחמש, לבוש בחליפה יקרה, מעיל צמר וגבעול הליכה כסוף. כובע אפור על ראשו, פסיעותיו בטוחות כבעלי הבית. לא שאל דבר. לא הביט בימינה או שמאלה. צעד ישר לדלת, כאילו המסדרון כולו אינו אלא פרוזדור קצר בין רצונו למימושו.
הוא אחז בידית. ואז קמה האישה לאטהלא מזעם, לא בצעקה, אלא בגאווה שקטה של מי שאין לה הרבה, אבל יש בה כבוד.
אדוני… תורי. אני מחכה מ-7 בבוקר, באתי מרחוק, ממעלות.
הזקן פנה אליה, כאילו רק כעת הבחין בקיומה של עוד נשמה במקום הזה. חיוכו היה קריר, כמעט מתנשא.
גברתי, אני אדם חשוב. אין לי זמן להמתין כמוך!
בקול קשוח המשיך:
כשאתה בגילי, אחרי שעשית משהו בחיים, הזמן שלך יקר מידי בשביל תורים.
היא לא זעה. כל מילה שיצאה מפיו נפלה כחול באבן רטובה. לא על ההפסד הצטערהאלא על ההשפלה.
דממה נפלה במסדרון.
אבל השקט לא האריך ימים. לפתע, נפתחה הדלת בבת אחת. הרופא, גבר חמישים פלוס, עייף ועטוי חלוק נרפה, יצא והביט סביבו.
מה קורה כאן?
הזקן נעמד זקוף.
דוקטור, אני כאן לביקור. אני דורש להיכנס מיד. זמני יקר.
הרופא שתק לרגע, הביט בזקן ואז באישה.
את היא זו מהשעה שבע, נכון?
היא הנהנה.
כן, באתי כל הדרך ממעלות.
הרופא נשם עמוק. ואז פנה אל הזקן, בקול רגוע אך חד כסכין.
אדוני… אני מזהה אותך.
הזקן התרומם, מבט של גאווה בפניו.
הרופא המשיך:
היית המורה שלי בתיכון.
המסדרון החוויר. הזקן חייך כאילו קיבל חותמת נוספת לגדולתו. אך הרופא לא חייך כלל.
אני זוכר שיעור אחד שחזר שוב ושוב לאורך השנים: “הערך של אדם אינו נמדד בבגדיו, במעמדו או ברעש שעושהאלא בכבוד שהוא מעניק לחלשים ממנו.”
הזקן פזל, אחיזתו במקל כבר לא נראתה כה בטוחה. הרופא התקדם צעד, קולו אטום, אך כנה ופוצע:
היום… לא היית “מישהו”. היום היית רק אדם ששכח להיות בן-אדם.
הבושה עלתה בפני הזקן. הוא זז לפינת המסדרון, מתיישב בדממה. לראשונה זה זמן רב… חיכה לתורו בענווה, מבין שהוא ראוי לו לא פחות ולא יותר מכל אחד אחר.
הרופא פתח את דלת המרפאה ואמר בקול, שישמעו הכול:
בבקשה, גברתי. תורך.
האישה נכנסה פנימה, עיניה לחות, אך מראשה לא נשמטה גאוותה.
והזקן? המתין, הפעם בשקט אמיתי. ורק אחרי שנכנס, היסס לרגע… ובטרם פתח לדבר על כאביו, אמר בשקט:
דוקטור… אני מצטער על מה שקרה קודם.
הרופא חייך אליו בחום.
אף פעם לא מאוחר להיות בן-אדם, אדוני.
הערך האמיתי לא נמדד בעוצמת קולך, אלא ביופי התנהגותך ובנפלאות הענווה. אפשר להיות “מישהו” בעיני כולם, אך קטן ברוח, או להפךצנוע ושקט, וענק בכבודו.
ומה את היית עושה במקומה של האישה? ואולי במקומו של הרופא?
אם הסיפור הזה נגע בך, שתף. אולי בדיוק האדם שצריך לזכור לחזור להיות בן-אדם… יקרא אותו היום.
