בעלי הזמין את אמו לעבור לגור אצלנו בינואר ואני ארזתי מזוודה ועזבתי.
יום אחד סיפר לי לגמרי ברצינות שבינואר אמא שלו תגור איתנו. לא לכמה ימים, אלא לכל החודש. הוא הסביר בפשטות, כאילו זה טבעי ומוחלט משפצים את הבניין שלה, יש רעש, אבק, היא כבר לא צעירה, לחץ הדם שלה לא יציב, ואין מצב להשאיר אותה שם לבד. אפילו לא שאל מה דעתי. פשוט עדכן.
עמדתי והקשבתי, ודכדוך שקט השתלט עלי. בינואר בשבילי לא היה סתם חודש. הוא היה חוף מבטחים. אני עובדת בעבודה לחוצה, ודצמבר אצלי הוא כמו שדה קרב דד-ליינים, בדיקות, לחץ, עצבים, טלפונים שלא מפסיקים לצלצל. הבטחתי לעצמי שעם תום החגים אתאושש. שאשים את הנייד על שקט, אסגור את התריסים, אשכב עם ספר, אצפה בסרטים ואהיה בשקט. שלווּה.
אבל הוא דיבר איתי על אמא שלו אישה שלא סובלת שקט. אחת שנכנסת לבית כאילו הכל שלה, מזיזה, מסדרת, מעירה, מלמדת, שואלת, מתעקשת, מסבירה ומדברת בלי הפסקה. אחת שלא מבינה מה זה “גבולות” או דלת סגורה. בפעמים הקודמות הכל השתנה: רהיטים, ארונות, הרגלים, חוקים, הערות. כלום לא נשאר במקומו. ואני אין לי כוחות לזה.
ניסיתי להסביר לו בנחת. שסיכמנו שיהיה לנו חודש שקט. שאני זקוקה למרחב. שאני לא מסוגלת לעבור בינואר שלם עם מישהי שתעיר לי על כל בגד, על כל מנה, על כל רגע מנוחה, על כל מחשבה. שאני לא מסוגלת להתמודד עם רעש קבוע.
הוא התקדר, התחיל לדבר על “אגואיזם”. איך אפשר להפקיר את אמא שלו. איך חובתנו להיות אנושיים. יש מקום הדירה גדולה, אוכל להסתגר בחדר שלי. והדבר הגרוע מכל אמר שכבר קנה לה כרטיס והבטיח לה. כלומר הוא הכריע לא רק עבור שנינו, אלא שלא תהיה דרך חזרה.
אז משהו בתוכי התבהר. לא כי השלמתי אלא כי החלטתי.
בימים שאחר כך לא עשיתי ויכוחים. הכנתי אוכל לחג, סדרתי, התנהגתי רגוע. הוא חשב ש”השלמתי”. הפך נחמד, קנה לי מתנה, פתאום היה דואג. אבל אני כבר הייתי במקום אחר. בזמן שהוא צפה בטלוויזיה, אני חיפשתי דירות מקום לנשום.
ביום שאחרי החג, הוא קם מוקדם כדי לאסוף אותה. יצא כמו שמח, בטוח שהכל בסדר. רגע לפני שסגר את הדלת, ביקש שאכין “משהו חם” לארוחת בוקר, כי היא בטח רעבה מהדרך.
הנהנתי. חייכתי. כשנשארתי לבד, שלפתי את המזוודה.
הדברים היו מוכנים בגדים, מוצרי טיפוח, הלפ טופ, ספרים, שמיכה שאהבתי, מטענים. לא לקחתי הכל. לקחתי את השקט שלי. פעלתי מהר, שקט לא בורחת, אלא מצילה את עצמי.
השארתי את המפתח, וגם את הכרטיס לסל הקניות, כדי שלא יגידו “לא היה מה לאכול”. הנחתי פתק קצר. בלי האשמות, בלי הסברים. רק עובדה.
ויצאתי.
שכרתי דירה קטנה ומוארת בשכונה שקטה. שילמתי לכל החודש. זה עלה הרבה. כן, לקחתי מסכום שחסכתי למטרות אחרות. האמת העצבים עולים יותר.
עוד באמצע הסידור, הטלפון התפוצץ. שיחה אחרי שיחה. כשעניתי, היה שם הרבה היסטריה “איפה את”, “מה את עושה”, “איך נסביר”, “איזו בושה”.
אני הייתי שלווה. לראשונה מזה זמן.
אמרתי בקיצור לא גונבים, לא בורחים. עברתי לדירה לחודש. אני לא יכולה להיות בבית שבו החופשה שלי תהפוך לעונש. אף אחד לא מפריע היא במקום שלה, הוא איתה, ואני נח. אחזור כשנגמר.
הוא צעק שזה “ילדותי”. ש”מה יגידו”. שזה “משפחתי”. הקשבתי וחשבתי: זמן משפחתי זה לא כלא. לא “תסבול כי צריך”. משפחה זה כבוד.
כיביתי את הטלפון.
הימים הראשונים היו ריפוי. ישנתי מאוחר, קראתי, נכנסתי לאמבט חם, ראיתי סדרות. הזמנתי אוכל שאני בדרך כלל “לא מרשה לעצמי”. אף אחד לא הסביר לי מה לעשות. אף אחד לא נכנס בלי לדפוק. אף אחד לא כפה עלי שיחות כשדווקא השתיקה מרפאת.
אחרי כמה ימים הדלקתי את הטלפון. הוא צלצל, והקול שלו כבר היה שונה, עייף. התחיל לספר איך זה לחיות עם אמא שלו.
איך היא קמה לפני זריחה. איך היא עושה “דברים בריאים” ברעש. מטגנת דגים וכל הבית מסריח, מכבסת, מגהצת לפי טעמה. לא מפסיקה לדבר. לא נותנת לראות טלוויזיה בשקט. בודקת, מתערבת, שולטת ואם לא מתייחסים, היא בוכה ומחזיקה את הלב.
לא מצאתי לנכון ללעוג לו. פשוט לא הצלחתי להציל אותו.
הוא ביקש שאחזור, שיהיה לו “קולט ברקים”. הבנתי משהו חשוב: לא אותי הוא רצה. הוא רצה מגן שמישהו אחר יספוג את המכות.
אמרתי לו “לא”.
באחד הימים נזכרתי במשהו ששכחתי. חזרתי הביתה בלי התראה, וכבר מהכניסה הרגשתי ריח תרופות וקצת שרוף, טלוויזיה רועשת מדי, נעלי אורחים, בגדים זרים, והתחושה שהבית שלי כבר לא שלי.
היא ישבה שם בנוח, כאילו תמיד הייתה שם. קיבלה אותי בהאשמות שברחתי, שאני “קוקייה”, שהשארתי את הבעל רעב, שאני אשמה בהכל, כולל האבק שהיא חיפשה מתחת לארונות.
הוא היה שברירי. עייף. דהוי. המבט שלו נדלק בתקווה, שהכאיבה לי. לחש לי שאקח אותו איתי, שנברח יחד.
הבטתי בו ואמרתי את האמת: לא אוכל להוציא אותך מהשיעור שלך. אתה זה שהזמנת. אתה זה שקבעת. אתה צריך לשלם על הבחירה. ואם אציל אותך לא תלמד.
הותרתי אותו. לא מרוע. מתוך תקווה לעתיד.
לאחר עוד שבועיים, התקופה הסתיימה. חזרתי.
הבית היה שקט. נקי מדי. הוא ישב לבד. נראה כמו אדם שחזר ממלחמה ארוכה. לא חייך מיד. פשוט חיבק ואמר “סליחה”.
ועכשיו בפעם הראשונה שמעתי משהו חדש לא תירוצים, אלא הַבָּנָה. שגבולות שלי אינם גחמות. שזה לא “עוד טרוניות של אישה”. שהבית שלנו הוא שלנו ואסור שמישהו יבוא לחודש בלי הסכמה של שנינו. שאהבת הורים זה דבר אחד; לגור תחת ביקורת ושליטה זה אחר.
הבטיח שלא יעשה החלטות כאלה לבד, שוב.
והאמנתי לו לא כי רצה שאחזור, אלא כי עבר את מה שאני סירבתי לספוג במקומו.
ישבנו בערב, שקטים, בלי טלוויזיה, בלי ניידים. רק שתיקה. אותה שתיקה שעליה חלמתי.
ואז הגיע הודעה שביולי יש שוב “רעיון” לביקור.
הבטתי בו.
הוא חייך בחוסר נוחות וענה קצר, ברור: אי אפשר. אנחנו עסוקים. יש לנו תוכניות. זה לא יקרה.
הבנתי שזו לא רק סיפורה של חופשה.
זו סיפור על גבולות.
על איך לפעמים צריך לצאת מהבית שלך כדי להציל אותו.
ועל כך שאם אדם לא לומד את שיעורו יחזור עליו שוב ושוב, רק שבפעם הבאה ידרוש ממך לשלם את המחיר.
החיים מלמדים שמירה על הגבולות שלך חשובה למען כל הצדדים. כי רק מתוך מקום מוגן באמת, אפשר ליצור מערכת יחסים בריאה וטובה.
