אני לא אוכל להיות לך אמא ולא אוכל לאהוב אותך, אבל אדאג לך ואתה לא צריך להיעלב – הרי אצלנו תמיד יהיה לך יותר טוב מאשר בפנימיה היום היה יום קשה. יונתן קבר את אחותו. אמנם לא מסודרת, אבל בכל זאת משפחה. חמש שנים הם לא התראו, והנה טרגדיה כזו. נטע תמכה בבעלה ככל שיכלה, ניסתה לקחת את רוב הדאגות על עצמה. אבל אחרי ההלוויה חיכתה להם משימה חשובה נוספת – לאחותו של יונתן נשאר בן קטן. כל הקרובים שבאו להיפרד מאחותו, מיד העבירו את כל האחריות לאח הקטן יונתן. מי, אם לא דוד ביולוגי, צריך לדאוג לילד? לכן זה לא היה נושא לדיון – זה היה הפתרון היחיד. נטע הבינה הכל, וגם לא הייתה ממש נגד, אבל היה “אבל” אחד – היא אף פעם לא רצתה ילדים. לא משלה, ולא של אחרים. היא קיבלה את ההחלטה הזו מזמן. היא הודתה בזה בפני יונתן לפני שהתחתנו, והוא לקח את זה בקלות – מי בכלל חושב על ילדים בגיל עשרים וקצת? לא ולא, נחיה בשביל עצמנו, כך הם החליטו לפני עשר שנים. ועכשיו היא צריכה לקבל לחייה ילד זר לגמרי. אין ברירה. למסור את הילד לפנימיה – ליונתן זה לא בא בחשבון, וגם נטע לא הייתה מעזה להעלות שיחה כזו. היא ידעה שלעולם לא תאהב את הילד הזה, ובטח לא תוכל להיות לו אמא. הילד – ולדי – היה חכם ובוגר לגילו, ונטע החליטה לומר לו את הכל ישר. “וולדי, איפה אתה רוצה לגור – אצלנו או בפנימיה?” “אני רוצה לחזור הביתה, לבד.” “אבל לא יתנו לך לגור לבד, אתה רק בן שבע. אז אתה צריך לבחור.” “אז אצל דוד יונתן.” “טוב, תגור איתנו, אבל חשוב לי להגיד לך משהו. אני לא אוכל להיות לך אמא, ולא אוכל לאהוב אותך, אבל אני אדאג לך, ואתה לא צריך להיעלב – כי אצלנו יהיה לך יותר טוב מאשר בפנימיה.” רק חלק מהפרוצדורות הסתיימו, והם סוף סוף חזרו הביתה. נטע חשבה שאחרי השיחה הזו היא לא צריכה עוד לשחק את התפקיד של דודה איכפתית, ויכולה פשוט להיות היא עצמה – להאכיל, לכבס ולעזור בשיעורי בית – זה לא קשה, אבל לתת מעצמה רגשית – זה לא. ווולדי אף פעם לא שכח שהוא לא אהוב, ושכדי שלא יחזירו אותו לפנימיה – עליו להתנהג טיפ-טופ. החליטו לתת לו את החדר הכי קטן בבית, אבל קודם צריך היה להפוך אותו לחדר ילדים. בחירת טפטים, ריהוט, עיצוב – זה בדיוק מה שנטע אוהבת. היא קפצה בהתלהבות לתהליך עיצוב החדר החדש. וולדי קיבל לבחור טפטים, וכל השאר סידרה נטע בעצמה. היא לא חסכה כסף – היא לא הייתה קמצנית, היא פשוט לא אהבה ילדים, לכן יצא חדר מהמם. וולדי היה מאושר! רק חבל שאמא לא רואה – איזו פינה יפה יש לו עכשיו. אוף, הלוואי שנטע הייתה מצליחה לאהוב אותו. היא טובה, נדיבה, פשוט לא אוהבת ילדים. לעיתים קרובות חשב על זה וולדי לפני השינה. הוא ידע לשמוח על כל דבר קטן – קרקס, גן חיות, פארק שעשועים – הילד הביע התרגשות כנה, עד שנטע התחילה בעצמה ליהנות מהטיולים איתו. היא אהבה להפתיע אותו ולראות את התגובה שלו. באוגוסט הם היו אמורים לנסוע לים יחד עם יונתן, וולדי היה אמור להישאר אצל קרובה למשך עשרה ימים. אבל ממש ברגע האחרון, נטע שינתה את התוכניות – רצתה מאוד שוולדי יראה את הים. יונתן הופתע מהשינוי, אבל בתוכו היה מאושר – הוא נקשר מאוד לילד. ווולדי היה כמעט מאושר. הלוואי שיאהבו אותו. אבל העיקר – הוא יראה ים! הטיול הצליח – הים היה חמים, הפירות עסיסיים, מצב הרוח מעולה. אבל כל דבר טוב נגמר, וגם החופש הסתיים. החיים חזרו לשגרה – עבודה, בית, בית ספר. אבל משהו השתנה בעולם הקטן שלהם – הופיעה תחושת חיים חדשה, שמחה דקה, ציפייה למשהו פלאי. והפלא קרה – נטע חזרה מהים עם חיים חדשים. איך דווקא עכשיו, אחרי שנים שהצליחו “להתחמק” מהפתעות כאלה? נטע לא ידעה מה לעשות. לספר לבעלה או להחליט לבד? מאז שוולדי הצטרף, היא כבר לא בטוחה שיונתן באמת נגד ילדים – הוא נהנה מהזמן עם וולדי, היה מושקע בו, אפילו לקח אותו איתו לכדורגל. לא, גבורה אחת כבר עשתה נטע, אבל לשנייה לא הייתה מוכנה. היא קיבלה החלטה בעצמה. נטע ישבה במרפאה, כשהגיע טלפון מהבית ספר – וולדי פונה באמבולנס עם חשד לדלקת בתוספתן. הכל מתעכב. היא רצה לחדר המיון. וולדי שכב על מיטה, חיוור, רועד, וברגע שראה אותה – פרץ בבכי. “נטע, בבקשה, אל תלכי, אני מפחד. תהיי היום אמא שלי. בבקשה, רק ליום אחד, אני כבר לא אבקש לעולם.” הוא אחז בה חזק, דמעותיו כמעיין. נראה שממש נכנס להיסטריה. נטע מעולם לא ראתה אותו בוכה, רק ביום ההלוויה. ועכשיו – הכל התפרץ. נטע נישקה את ידו ולחצה אותה ללחיה. “חמוד שלי, חכה עוד קצת. יבוא רופא – הכל יהיה בסדר. אני כאן, לידך, לא אלך לשום מקום.” אלוהים, כמה אהבה אותו באותו רגע! הילד הזה, עם העיניים המתפעמות – הוא הדבר הכי חשוב שיש לה. צ’יילדפרי? קשקוש. הערב תספר ליונתן על התינוק שיגיע. ההחלטה הזו נפלה ברגע שוולדי לחץ לה את היד חזק מהכאב. עברו עשר שנים. היום כמעט יומולדת עגול לנטע – ארבעים וחמש. יהיו אורחים, ברכות. בינתיים, עם כוס קפה, מציף אותה גל זיכרונות. כמה מהר עבר הזמן – נעורים, נעורים של פעם. היום היא אישה, רעיה מאושרת ואמא לשניים מקסימים. וולדי כבר כמעט בן שמונה עשרה, סופיה בת עשר. והיא לא מצטערת על כלום. אבל יש משהו אחד שהיא ממש מצטערת עליו – המילים ההן שאמרה על אי-אהבה. הלוואי שהיה שוכח אותן, שלא יזכור אף פעם. מאז אותו יום בבית החולים ניסתה כל הזמן לומר לו שהיא אוהבת אותו, אבל אם הוא זוכר את ההודאה הראשונה – היא אף פעם לא העזה לשאול.

Life Lessons

אני אף פעם לא אוכל להיות לך אמא ולא אצליח באמת לאהוב אותך, אבל אדאג לך ואתה לא צריך להיפגע מזה. הרי אצלנו לך יהיה בכל מקרה טוב יותר מאשר בבית ילדים.

היום היה יום קשה במיוחד. אמיר קבר את אחותו. לא הכי מוצלחת, אבל בכל זאת אחותו. הם לא ראו אחד את השנייה קרוב לחמש שנים והנה הגיע אסון.

נועה, בת זוגי, השתדלה לתמוך בי ככל יכולתה, ולקחה על עצמה את מרבית הדאגות.

אבל אחרי ההלוויה חיכתה לנו עוד משימה לא פשוטה: עידית, אחותי, השאירה אחריה בן קטן. כל הקרובים שהתאספו היום להיפרד מעידית, העבירו מיד את האחריות אליי, אחיה הצעיר.

הרי מי, אם לא הדוד שלו, צריך לדאוג לילד? הנושא אפילו לא עלה לדיון, זה היה מובן מאליו זה מה שצריך לעשות.

נועה הבינה הכל, והיא לא ממש התנגדה, אבל היה לה תנאי אחד היא אף פעם לא רצתה ילדים. לא שלה, ובטח שלא של אחרים.

ההחלטה הזו שלה התקבלה מזמן. היא אמרה לי זאת ביושר עוד לפני החתונה, ואני לא באמת התייחסתי לזה ברצינות. מי בכלל חושב על ילדים בגיל עשרים ומשהו? החלטנו לחיות בשביל עצמנו, כך לפני עשר שנים.

ועכשיו היא נאלצה לקבל אל ביתנו ילד זר לחלוטין עבורה. לא הייתה ברירה. למסור אותו לבית ילדים דבר כזה אמיר לעולם לא היה מאפשר, וגם נועה לא הייתה מעיזה להעלות זאת בפניו.

היא ידעה שלא תצליח לאהוב אותו באמת, ובטח שלא תהיה לו תחליף לאמא. הילד, עומר, היה חכם ובוגר לגילו, ונועה החליטה להגיד לו את הכל בפנים.

עומר, איפה אתה מעדיף לגור אצלנו או בבית ילדים?

אני רוצה לחיות בבית שלי, לבד.

אבל אתה רק בן שבע, לא יאפשרו לך. אתה צריך לבחור.

אז אצל הדוד אמיר.

בסדר, תעבור אלינו, אבל אני רוצה לומר לך דבר אחד אני לא אוכל להיות לך אמא ולא אצליח לאהוב אותך באמת, אבל אעשה הכל לדאוג לך ואתה לא צריך להיעלב. כאן יהיה לך בכל מקרה טוב יותר מאשר בבית ילדים.

סידרו חלק מהבירוקרטיה והצלחנו לחזור סוף סוף הביתה.

נועה החליטה שאחרי השיחה הזאת היא כבר לא חייבת להעמיד פנים. היא דאגה, ניקתה, עזרה בשיעורים, אבל לא השקיעה רגשות. את הלב שלה שומרת לעצמה.

ועומר, הקטן, היה מודע לכך שהוא לא אהוב. כדי שלא יחזירו אותו לבית הילדים, השתדל להתנהג בצורה הטובה ביותר.

הבית. נתנו לו את החדר הקטן ביותר. צריך היה לשפץ ולעצב אותו מחדש עבור הילד.

לא סבלתי את התהליך, אבל נועה דווקא נהנית ממנו. בחירת טפטים, ריהוט, קישוטים הכל עניין אותה. ואומנם בילדים היא לא התאהבה, אבל על כסף לא חוסכת. החדר יצא יפהפה.

עומר היה מאושר! רק חבל שאמא שלו לא יכולה לראות. הלוואי ונועה הייתה מצליחה לאהוב אותו. היא טובה, נדיבה, אבל פשוט לא אוהבת ילדים.

הרבה לילות לפני השינה, עומר חשב על זה.

הוא ידע להעריך ולהתלהב מכל דבר. לונה פארק, גן חיות, מופעים התלהבותו הייתה כל כך כנה, עד שנועה החלה בעצמה ליהנות מהטיולים הקטנים האלה. אהבה לסקרן אותו, לראות את התגובה שלו.

באוגוסט תכננו חופשה על הים שתמיד חלמנו עליה נועה ואני. עומר היה אמור להישאר אצל בת דודה קרובה לעשרה ימים.

אבל כמעט ברגע האחרון, נועה שינתה את דעתה. לפתע רצתה מכל הלב שעומר יראה את הים. הופתעתי מהשינוי, אבל בלב ידעתי שאני שמח. נקשרתי מאוד לילד הזה.

ועומר, כמעט מאושר! רק שיאהבו אותו. אבל לפחות יראה ים.

החופשה הצליחה. הים היה חמים, הפירות טעימים, מצב הרוח מצוין. אבל כמו כל דבר טוב זה נגמר, והשגרה חזרה.

שוב עבודה, בית, בית ספר. אבל משהו השתנה. הייתה תחושה חדשה באוויר של חיים, של אושר קטן, אולי ציפייה לנס.

ופתאום הגיע הנס. נועה חזרה עם חיים חדשים מהים. איך זה קרה אחרי שנים שבהן נמנענו מקומות כאלה לא ידענו.

נועה לא הייתה בטוחה מה לעשות. לספר לי? להחליט לבד? מאז שעומר הצטרף אלינו, לא בטוח שאני כבר נגד ילדים. אני אהבתי בהתעסקות איתו, לקחת אותו איתי לכדורגל, להעביר איתו זמן.

פעם אחת, נועה עשתה כבר משהו גדול אבל להתמסר שוב, זה כבר היה קשה. היא לקחה החלטה בעצמה.

נועה ישבה במרפאת נשים דווקא, ואז הגיע טלפון מהבית ספר עומר פונה באמבולנס בחשד לדלקת תוספתן. טוב, הכל נדחה.

היא רצה לבית החולים. עומר שכב על מיטה, חיוור ורועד. כשראה אותה, פרץ בבכי.

נועה, בבקשה אל תלכי. אני פוחד. תסכימי להיות אמא שלי לפחות היום? רק יום אחד, אני לא אבקש יותר אף פעם!

הוא נאחז ביד שלה בכל כוחו, הדמעות שטפו אותו. הלב שלי נשבר לראות אותו במצב הזה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה ככה לבד מהלוויה.

עכשיו הוא נשבר ממש.

נועה הצמידה את ידו ללחיה.

עומר שלי, תחזיק מעמד עוד קצת. יעבור הרופא, הכל יהיה בסדר. אני כאן, לא עוזבת אותך.

אלוהים, כמה אהבה אותו באותו רגע! הילד הזה, בעיניים הבורקות הכי יקר לה בעולם.

צ׳יילדפרי איזו שטות. בערב היא תספר לי הכל על התינוק שיבוא. את ההחלטה קיבלה כשלחץ לה את היד והכאבים כבשו אותו.

עברו עשר שנים.

היום נועה חוגגת יום הולדת 45. יהיו אורחים, ברכות. בינתיים, עם כוס קפה, נזכרת בזמן שחלף.

כמה מהר זה קרה… עברו הנעורים, נעורים. היא הפכה אישה, אמא לשני ילדים נהדרים. עומר כמעט בן שמונה עשרה, וסופיה בת עשר. אין לה חרטות.

אם כי, לפעמים היא מצטערת מאוד על אותן מילים של חוסר אהבה. כמה רצתה שעומר ישכח, לא יזכור ולא אזכור.

מאז אותו יום בבית החולים, ניסתה שוב ושוב לספר לו כמה היא אוהבת אותו. אם זוכר את ההודאות הראשונות שלה היא לא העזה לשאול.

החיים לימדו אותי אהבה לא תמיד מגיעה ברגע, אבל היא יכולה לפרוץ בכל יום, מכל תחושה קטנה. והכי חשוב לא לפחד לתת לה מקום בלב.

Rate article
Add a comment

3 × 3 =