בעלי הביא את גרושתו אלינו לחגוג את כניסת השנה האזרחית החדשה יחד. זו הייתה שגיאה שלו, אבל המציאות הסתחררה כמו חלום מוזר.
שבועיים לפני הסילבסטר, הוא נכנס הביתה עם מבט אשם, אבל לא מתפשר, כזה שמכריז ולא שואל.
היא התקשרה אמרה שהבן שלי רוצה להיכנס לשנה עם אבא שלו. הם יבואו אלינו. לילה אחד בלבד, נשב יחד סביב השולחן וזהו. קניתי לו גם מתנה את לא מתנגדת, נכון?
היה לי בהחלט. תמיד היה לי.
אבל מה זה משנה?
בכל פעם שניסיתי בהיגיון:
״לא עדיף שתפגשו בבית קפה?״
״אולי תלך אליהם לשעת איחולים?״
״אולי תצאו לטיול קצר בצהריים בלבד?״
נתקלתי תמיד באותה חומה.
קיר המניפולציה, האשמה, ״את לא מבינה אותי״.
מה את רוצה, שהבן שלי יכעס עליי? שיחשוב שיש לי משפחה חדשה ואין לו מקום אצלי? הוא בגיל רגיש. הוא צריך להרגיש שאני נוכח.
הוא אמר זאת בכאב, כאילו אני זו שדורשת לנטוש את בנו ביער.
ויתרתי שוב.
כי אהבתי אותו.
כי חשבתי שאולי יום אחד זה יפסק.
וכך הגיעה 31 בדצמבר.
מהבוקר עבדתי כמו במרתון.
הבית נוצץ, ידעתי שהיא תמצא אבק גם על המדף הכי גבוה.
אחר כך בישלתי, הכל היה אמור להיות מושלם.
סלט לפי השיטה של סבתא שלי שתמיד כולם משבחים.
עוד סלט, חיפשתי לולא מוצרים בשלושה מרכולים.
וגלי בשר המנה האהובה עליו.
לא בשביל להרשים מישהו.
רק שלא אאלץ לשמוע:
״את אפילו את זה לא יודעת״
תמיד היה מקום לביקורת.
הם הגיעו בתשע בדיוק.
היא קרה, אלגנטית, יקרה, בדיוק כמו גביש קרח.
המבט שלה שתק, אבל גרם לי להרגיש חסרת ערך.
הבן שלהם מתבגר שמזכיר אותה בכל תנועה.
איחל שלום לאבא, אליי בקושי הנהן, וצלל לתוך הספה עם הטלפון והאוזניות.
כבר בכניסה התחיל הסיוט.
או השטיח הזה עדיין פה? אמרתי לך שזה לא פרקטי.
זה נעים וחם ניסיתי בעדינות.
חום זה טוב, אבל הסגנון לסגנון יש חוקים, לא?
אמרה זאת כאילו טינפתי את קירות הבית.
אחר כך עברה לאוכל.
כאן ״יותר מדי מיונז״.
שם ״זה לא ממש טרי״.
והמשפט שתמיד פוגע:
הבן שלי לא אוכל את זה. הדור הצעיר אוהב דברים אחרים.
ואז, בלי להוריד עיניים מהמסך, הבן זרק:
נכון. עדיף לקנות צ׳יפס.
הבעל שלי ברגעים כאלה נעלם, הופך צל בגוף.
מזג לה יין.
השתדל לחייך בכוח.
ניסה להתבדח, קיבל רק גניחות חד-הברתיות מהבן.
והחלק הקשה ביותר?
כאילו לא שמע איך מבזים אותי.
הטקטיקה שלו פשוטה:
לא להריב.
לשרוד את הלילה.
להעמיד פנים.
ואני? יושבת מחייכת, שותקת, מארחת מושלמת
אבל בפנים, משהו צרח.
לא הייתי האישה.
לא אהובה.
לא שותפה.
רק עובדת ניקיון בסצנה משפחתית לא שלי.
ואז הגיע הרגע שתמיד ריסק אותי.
חמש דקות לפני חצות, הדליקו הטלוויזיה.
כולם התיישבו ״בחגיגיות״, כאילו משתתפים בהצגה.
היא הזיזה בעדינות את הכוס שלי, הניחה את שלה ליד שלו קרובה יותר.
הפעמונים החלו.
כולם קמו.
בעלי הביט למסך כאילו פועל לפי הוראות.
ובשנייה שהיה אמור להרים טוסט כאיש הבית
היא הקדימה.
עיניה ״הרטיבו״ במקרה.
הביטה עליו ישירות, עמוק, פרטית.
ואמרה:
אני רוצה להרים כוס בשבילנו. בשביל זה, שלמרות הכל, אנחנו נשארים משפחה, בזכות הבן שלנו.
אז הכל התבהר לי.
איך הוא הסמיק.
הוריד מבט.
הביט בה מהצד.
וחייך אשם, אבל רך.
זו לא הייתה חיוך למוזמנת.
זו חיוך של זיכרון שמסרב להיכבות.
וברגע ההוא האמת הכתה בי כמו סטירה:
אני לא אישה שלו בסצנה הזאת.
אני רק תפאורה.
אחרי חצות, 00:10.
הם שוחחו בהתלהבות.
היא ישבה לידו כאילו זו מקומה הטבעית.
משחקת על כתפו ״בחביבות״.
מספרת לו על הצלחות הבן, על ״אנשים חשובים״ שיש לה, על חדשות מהעולם שלהם.
והוא הנהן, לא העז להביט אליי.
הבן מילא עוד סלט, כאילו אני לא קיימת.
אני קמה ב-00:15.
לא יודעת אפילו איך, אבל פתאום עמדתי, כולם שתקו.
נכנסתי למבואה.
שמתי מעיל, נעלתי מגפיים.
לקחתי את התיק.
פתאום הוא הבחין:
מה את עושה?! לאן את הולכת?!
במבט שלוותי.
בלי דמעות, בלי דרמה.
רק אמת.
המשפחה שלכם, כפי שאני רואה, שלמה. אין לי מקום כאן. אני הולכת לחגוג את השנה עם חברה שלי.
היא פתחה פה בפליאה.
ואז ניצוץ של שביעות רצון בעיניים.
הבן נהם.
והבעל הלבין.
מה את מדברת?! תחזרי! זה חג!
הנהנתי קלות.
בשבילכם כן. בשבילי החג רק התחיל. והוא יהיה בלי ״אורחים״ שעושים אותי שקופה. רק תנקו מחר אחריכם. כלים. רצפה. קישוטים. תדאגו אתם, כמשפחה. אין יותר עוזרת בחינם בבית הזה.
פניתי.
שנה טובה.
ויצאתי בלי להביט אחורה.
בחוץ קור שננעץ בי והעיר אותי סופית.
זיקוקים חורצים שמיים.
שלפתי טלפון, כתבתי לחברה שלי:
״אני בדרך. מגיעה בעוד 20 דקות.״
חניתי בשכונה ליד.
השלג תחתיי, מתחושת השפלה של שנים מתמוססת.
לא ברחתי.
אני יצאתי.
מרצון.
השארתי אותם שם מתחת לגירלנדות, לטוסט מזויף להמשיך לשחק משפחה מאושרת.
החג שלי התחיל ברחוב שקט, קר, בתחושת חירות.
פעם ראשונה שהייתי בעלת החג שלי, לא מוזמנת אצל זרים.
אחר כך היו שיחות קשות.
הרבה אמת. הרבה שתיקות.
וחודש אחרי נפרדנו.
הוא חזר לעבר שלו.
כאילו אותה לילה הייתה תסריט שראוי לסיים עד הסוף.
אבל לחיים יש דרכים להעניש חולשות.
הזדמנות שנייה שבסס על רגשות אשמה והרגלים לא החזיקה.
התפרקה.
ואני?
עברתי את החורף הקשה בחיי.
ואחר כך הענקתי לעצמי משהו שאיש לא ייקח.
יצאתי לחופשה.
נסעתי עם חברה למקום שבו קיץ והים לא שואל שאלות.
שם צחקתי.
שם חזרתי לעצמי.
ושם פגשתי אדם שלא הרגשתי לידו מיותרת.
ומאז, חג הוא לא תאריך בעיניי.
חג הוא התחושה שאתה אהוב בלי להיות שני למען זיכרון של מישהו אחר.
ומה דעתך כשגבר בוחר את הגרושה שלו על פני אשתו הנוכחית האם זו אהבה, או פחד להישאר לבד?
