אמא שלי בת 89. לפני שנתיים עברה לגור אצלי. כל בוקר אני שומעת אותה קמה בסביבות 7:30, משוחחת חרישית עם החתול הזקן שלהקוראים לו בִּיבָּה, כי מי עוד נותן שם כזה לחתול?ומגישה לו אוכל כאילו הוא אורח חשוב.
אחר כך היא מכינה לעצמה ארוחת בוקר מסורתיתטוסט עם גבינת פטה, מלפפון בצד וקפה שחור חזקומתיישבת על המרפסת השמשית מול הגינה, לחכות שהמוח יתעורר יחד עם הגוף.
ואז מתחיל תרגיל הבוקר שלה: סיבוב עם סחבה ברחבי הבית, שבגלל תוספות ובניה ישראלית אחת אחרי השנייה הגיע כבר ל-240 מטר מרובע. היא טוענת שזה סוג של פעילות אירובית, אני טוענת שזה סוג של אובססיה. לאחר מכן, אם יש לה מצב רוח, תכין משהו טעיםלרוב מרק ירקות, לפעמים גחנון בשישיאו תסדר את המטבח, או תעשה קצת פילאטיס בסלון בין הכיסאות.
אחה״צ מגיע תור ה”ריטואל יופי” שלה, שמשתנה כל שבוע. לפעמים עוברת על הארון שלהבגדים יוקרתיים, כמו אוסף מהעידן ההוא שהיו קונים בירושלים אצל תופרת מפורסמת. חלק מהפריטים מעבירה לי, חלק למישהי מהשכונה, ויש בגדים שהיא אפילו מוכרת באתר יד2, כמו סוחרת ממולחת. אני אומרת לה:
אמא, אם היית משקיעה את הכסף הזה, היינו עכשיו במסעדה יוקרתית על הים.
היא צוחקת:
אני אוהבת את הבגדים שלי. יום אחד הכל יעבור אלייך. אחותך, אם כל הכבוד, אין לה טיפת טעם.
כדי לא לשקוע בשגרה, אנחנו יוצאות בערך חמש פעמים בשבוע להליכה של שלושה קילומטר ליד פארק הירקון. פעם בחודש היא מארגנת ערב “בנות” עם חברותיה, אורנה ומירי, ומדי יום היא גולשת בספרייה שלי ומחפשת איזה רומן ישן של עמוס עוז או עינת יקיר.
כל יום יש לה שיחה בטלפון עם אחותה, רבקה, שגרה בתל אביב (בת 91!), ומבקרת אותנו פעמיים בשנה. דרך אגב, רבקה עדיין עובדת כרכזת חשבונות בשביל עמותה מקומיתאי אפשר לעצור אותה.
חוץ מהחתול, השמחה הכי גדולה שלה זה הטאבלט החדש שנתתי לה בחנוכה האחרון. היא קוראת שם על כל סופר שהיא אוהבת, מאזינה לחדשות, רואה הופעות של להקת בת שבע, שומעת אופרהליאור פישר בעיקר, והרבה יותר. בסביבות חצות אני שומעת אותה ממלמלת לעצמה:
די, מספיק, הלילה חייבים לישון, אבל יוטיוב סתם מדליק לי את אפרת גוש
למען האמת, אמא שלי ורבקה זכו בגנים ממש מעולים, אבל אמא שלי אוהבת קצת להתלונן:
אני נראית נורא!
ואני מנסה לפרגן:
אמא, בגילך רוב האנשים כבר מזמן חוגגים עם אברהם אבינו.
