אמצא לבת שלי בעל יותר טוב
החודש הזה יהיה קשה יותר, מלמל יונתן, תוך כדי שהוא מעדכן את האפליקציה של הבנק.
יונתן נשם עמוק. בחודשים האחרונים הכסף נזל לו בין האצבעות. והוא ידע טוב מאוד מה הסיבה, רק שלא היה לו אומץ לומר אותה בקול רם.
הוא יצא מהמעלית, משחרר את הקשר של העניבה תוך כדי הליכה. קומה שלישית, דלת רביעית משמאל. המסלול הזה נכנס לו לשרירים, שלוש שנים אותם צעדים.
המפתח הסתובב במנעול, וריח חם של תפוחי אדמה מטוגנים עם שמיר מיד מילא את אפו. נעה אהבה להוסיף שמיר ביד רחבה, בלי להתקמצן. יונתן חלץ נעליים וזרק את התיק על השידה.
הגעתי.
אני במטבח! ענתה לו נעה.
היא עמדה מול הכיריים, מערבבת משהו במחבת. השיער אסוף לקוקו, וחולצת הפלאנל האהובה שלה מונחת על כתפיה. יונתן ניגש מאחור, נישק אותה ברכות בקודקוד.
איזה ריח, עושה חשק לאכול.
תפוחי אדמה עם פטריות. תתיישב, אני כבר מסדרת הכול.
נעה חייכה, אבל החיוך לא הגיע לעיניים. יונתן שם לב. הוא תמיד שם לב. שלוש שנים בצמוד אליה לימדו אותו לקרוא בה לֵב יותר טוב מכל ספר.
הוא התיישב ליד השולחן וצפה איך נעה ממלאה צלחות. התנועות שלה חדות הפעם, לא רגועות כרגיל. משהו העסיק אותה כנראה שוב שיחה עם אמא שלה. עדנה ידעה להשאיר אחריה שובל מריר.
אמא התקשרה? שאל יונתן, אף שידע את התשובה.
נעה קפאה לרגע, אחר כך הניחה את הצלחת לפניו והתיישבה ממול.
כן. כלום חשוב, כזה.
שקר. עדנה אף פעם לא מתקשרת סתם. כל שיחה שלה היא כמו מחט קטנה עם ארס.
יונתן לא חפר. היה יכול לשאול עוד, להוציא את כל המילים מהפה של נעה, לגלות בדיוק מה אמרה לה אמא שלה. לא היה בזה טעם. שום דבר חדש לא היה מתגלה. אותם טענות: משכורת נמוכה, רכב משומש, אין עתיד. אותו תקליט שחוק…
הם אכלו בשקט חמימה. הדירה שלהם היתה קטנה חדר אחד בבניין ישן, אבל שלהם, לא שכורה. יונתן קנה את הדירה עוד לפני החתונה, וזה היה מקור גאווה בשבילו. לא אחוזה אבל שניהם עבדו קשה בשביל זה.
נעה תקעה מזלג בתפוחי האדמה באדישות. חשבה. על אמא. עדנה ידעה להיתקע בראש ימים ארוכים, כמו ג’ינגל מטריד מפרסומת.
…עדנה לא חיבבה את יונתן מהפגישה הראשונה. אז הגיע בבגדים הכי יפים שהיו לו ג’ינס טוב וסוודר נקי אחד. עדנה סקרה אותו כאילו בודקת מוצר בשוק.
במה אתה עובד? שאלה.
מהנדס.
מהנדס… כאילו הוא הודה במשהו מגונה. לפחות המרווח כספי סביר?
נעה ניסתה לשנות נושא מהר, אבל הטון נקבע. עברו שלוש שנים, ועדנה לא התרככה.
כל ביקור הפך למבחן סבלנות. “דוד של תמר פתח עוד עסק השנה.” “מתי תקנו רכב חדש? שלכם עוד רגע מתפרק.” “נעה חלמה בילדות על בית צמוד קרקע, ידעת?”
יונתן למד שלא לקחת ללב. לחייך, להנהן, לא להתווכח. לא עוזר עדנה דעתה קבועה, והיא לא משנה אותה.
נעה סיימה לאכול ולקחה את הצלחת לכיור.
אמא הזמינה אותנו לשבת, לארוחת ערב. לאבא יש יום הולדת.
יונתן קפץ קלות. ארוחת שבת אצל ההורים של נעה כאב ראש בפני עצמו. שולחן ארוך, מלא קרובי משפחה ועדנה בראש, כמו אלופה.
מתי?
בשבע.
בסדר, נקנה עוגה בדרך.
אמא אמרה שלא צריך, היא תכין הכול בעצמה.
ברור עדנה אוהבת שליטה בכל פרט קטן. להביא משהו מהבית כאילו מערער את הסדר שלה.
נעה אספה כלים, שטפה בכיור. יונתן הסתכל על הגב שלה. ציפור קטנה ועדינה, ורצה לגונן עליה מהסופות. רק הסופה הגדולה באה מאותו בית ולפניה אי אפשר להתחבא.
נעוש. היא הסתובבה, את יודעת שאני אוהב אותך.
ואני אותך, ענתה בקטנה.
אבל בעיניים שלה ריפרף משהו שקשה לתפוס ספק? עייפות? אשמה?
יונתן לא שאל. לפעמים עדיף לא לדעת מה עבר ללב של אהובה, בטח אם המחשבות לא שלה.
שבת הגיעה מהר מדי…
יונתן החנה את הטויוטה הישנה שלו ליד בית ההורים של נעה. הצבע בקצה הדלת התקלף כבר בסתיו, והוא לא הגיע לתקן. נעה ישבה לידו, משחקת ברצועת התיק.
מוכנה?
לא, הודתה. אבל חייבים.
הדירה של עדנה קיבלה אותם בריח של בשר בתנור ובקולות מעומעמים של משפחה. אבא שלה, שמואל, איש טוב-לב עם חיוך ביישני, חיבק את נעה ולחץ יד ליונתן. חתן יום ההולדת נראה מובך.
כולם כבר ישבו סביב השולחן הגדול דודות, דודים, בני דודים יונתן עוד לא זכר את השמות של כולם. עדנה שלטה בראש השולחן, מבקרת ומחלקת הוראות לצעירים.
יונתן התיישב קרוב לקצה. מיקום טקטי קל לחמוק אם נהיה כבד על הלב.
בהתחלה היה שקט, ברכות, לחיים, צחוק. יונתן ממש התחיל להרגיש חופשי.
יונתן, עדנה פתאום פנתה אליו, והוא הבין שהתבלבל עדיין גרים באותה דירה קטנה?
כן, עדנה. יש לנו מספיק מקום.
מספיק, חזרה. ומה עם ילדים? איפה תשים ילד בדירה כזאת?
נעה התכווצה, ויונתן הניח את ידו על שלה מתחת לשולחן.
כשנתכנן ילדים, נסדר גם עניין הדירה.
תסדרו. עדנה גיחכה. עם המשכורת שלך? צריך לקחת משכנתה, יונתן. אנשים נורמליים לוקחים הלוואה, קונים דירה גדולה יותר. מתפתחים.
אני לא רוצה להתחייב לחובות, ענה רגוע. יש לנו דירה משלנו. זה מספיק כרגע.
מספיק לו! עדנה הביטה בסובבים, מחפשת תגובה. שמעתם? גבר אומר “מספיק”. ואשתו תמשיך לחיות בדירה צפופה, בזמן שכל החברות שלה עוברות לדירות חדשות.
אמא, נעה התחילה.
אל תפריעי. אני מדברת עם בעלך. עדנה פנתה שוב ליונתן. דוד של תמר, ניר, זוכר אותו? לקח שתי הלוואות, עכשיו יש לו דירת ארבעה חדרים במרכז ורכב גרמני חדש. ואתה? נוסע בפחית, גר בדיור צפוף. לא בושה לך?
יונתן הניח את המזלג לאט. שלוש שנים של שתיקה, של בליעת השפלה, השוואות, זלזול בשביל נעה, בשביל שלום בית.
אני לא מתבייש, אמר בשקט. אני מרוויח בכבוד. לא גונב, לא מרמה. חי בהתאם לאפשרויות.
בהתאם! עדנה קמה ורקעה על השולחן.
הכוסות רעדו, מזלג נפל והתגלגל. פניה התכהו.
אתה לא גבר, אתה סמרטוט! הבת שלי ראויה לגבר אמיתי, לא לך! אני אמצא לה בעל יותר טוב!
השתררה דממה. כולם קפאו עם המזלגות. שמואל הביט בצלחת, לא מעז להסתכל על אשתו.
יונתן קם באיטיות, סוף שלוש שנות שתיקה.
עדנה, אין לי צורך להוכיח את עצמי בפני מי שמזלזל בי. את חושבת שאני לא מספיק טוב זו זכותך. אבל לא אתן יותר להשפיל אותי.
נעה הסתכלה על יונתן בעיניים פעורות. ואחר כך העבירה מבט לאמה. שתי הדמויות הכי חשובות בחייה משני צידי קו בלתי נראה, שמחייב בחירה.
נעה התרוממה.
אמא. אני אוהבת אותך. אבל אם תשפילי עוד פעם את בעלי נקום ונצא, ולא נחזור.
עדנה נדרכה.
מה אמרת?
שמעת. יונתן הוא בעלי. אני בחרתי בו. ואני לא אתן לך להעליב אותו. לעולם.
איך את מעיזה! עדנה התעצבנה. ילדה כפויה טובה! אני גידלתי אותך, את בוחרת את… זה!
די, אמא!!!
הצעקה של נעה חרכה את האוויר. כולם נרתעו. אפילו דודה אסנת, שתמיד מעירה, שתקה.
שנים את שולטת לי בחיים, המשיכה נעה, שפתיה רעדו. קובעת לי מה ללבוש, עם מי להיות חברה, את מי לאהוב. די. אני אדם בוגר. אני מחליטה איך לחיות ובמי לבחור.
עדנה הסתכלה על נעה בזעם. פניה החווירו.
עוד תתחרטי על היום הזה, לחשה. כשהוא יעזוב אותך בלי שקל, תרוצי חזרה, ואז אני עוד אחשוב אם לפתוח לך את הדלת.
היא עברה לידם מבלי להביט, ניתקה לדלת החדר.
יונתן ניגש אל נעה, חיבק אותה חזק. היא הטמינה פניה בחזה שלו, וכל הגוף שלה רעד.
עשית את הדבר הנכון, לחש לה בשיער. אני גאה בך.
שמואל התרומם בכבדות מהשולחן.
סעו הביתה, ילדים, אמר בשקט. אמא תירגע. מתישהו.
…בדרך הביתה נעה שתקה. יונתן לא לחץ עליה. יש פצעים שעדיף לא לגעת בהם.
רק בדירה הקטנה שלהם, סוף סוף דיברה:
אני לא אתקשר אליה ראשונה.
אני בסדר עם כל החלטה שלך.
נעה הרימה אליו עיניים עייפות, דומעות, אבל עמוק בפנים נדלקה אש.
נסתדר, אמרה.
יונתן קרב אותה אליו. בחוץ השמש שקעה. הדירה הקטנה שלהם כבר לא נראתה צרה. זאת היתה המבצר שלהם, והם ידעו שכל מה שצריך רק מתחיל עכשיו.
