שלום, נשמה, יש לך אולי משהו ממש בזול? הייתה אומרת סבתא נחמה בכל פעם שנכנסה לאיטליז בשוק הכרמל בתל אביב.
בכל שבוע, באותה שעה, צועדת אל תוך החנות סבתא נמוכה עם גב עקום שקצת נשבר מהרבה שנים… ומהרבה חיים.
היא לא מבקשת כלום.
היא לא מתלוננת.
היא לא עושה רעש.
רק עומדת מול הוויטרינה עמוסת הבשר… ומביטה כאילו העיניים שלה לא סופרות חתיכות, אלא תקוות.
אחר כך היא מוציאה את הארנק.
ארנק עייף, ישן, קצת מתפורר מהדאגות של השנים.
היא פותחת אותו לאט ותמיד עם מבט של “הלוואי והיה יותר”.
המבט של אנשים שהפסיקו לצפות לניסים, רק רוצים איכשהו להסתדר.
ואז היא לוחשת, כאילו מתביישת:
יש משהו… ממש ממש בזול?
הקצב, צבי, כבר יודע מה הולך.
הוא יודע שהיא לא שואלת על אנטריקוט, לא רותמת שום סטייק, לא רוצה “מה שהילדים אוהבים.”
היא קונה תמיד הכי פשוט שיש: עצמות עוף, קצוות, שאריות.
וכל פעם, כשהוא מגיש לה את השקית, צבי מרגיש משהו לוחץ לו בלב.
כי זה לא רק עוני.
זו בעיקר כבוד עצמי.
הסבתא לא מתחננת.
היא משלמת.
גם אם בסוף היא יוצאת עם כלום בידיים.
יום אחד, צבי ראה אותה יוצאת, ובלי כוונה, מביט בה מתרחקת.
היא לא הלכה הביתה.
היא פנתה לסמטה מאחורי הבניינים, איפה שאנשים ממהרים ומפנים מבט.
שם היא ירדה באיטיות על הברכיים הכואבות שלה, ליד קרטון רטוב צמוד לגדר.
הוציאה את העצמות מהשקית.
הניחה אותן בזהירות, כאילו היו פרחים על קבר.
ואז הן הופיעו… שלוש חתולות.
רזות, רעבות, קצת רועדות מהרחוב.
נטושות לגמרי.
הן התחילו לאכול, כמו מי שלא ידעה מזלג יומיים.
והסבתא רק ליטפה אותן עם העיניים, עם חיוך קטן-עצוב שמפוצץ את הלב.
בואו, מתוקות… בואו… אני מכירה את הרעב, היא לחשה להן.
צבי נשאר עומד המום.
כי בראש הוא חשב שהיא בקושי מצליחה להתקיים בעצמה.
אבל מול העיניים זו אישה שכמה שאין לה, תמיד מוצאת לתת.
מישהי שלא נשאר לה מספיק לעצמה, ועדיין מוצאת מקום בלב ואף בכיס למי שנשארו לבד.
בערב, הוא שאל את השכנים.
והבין.
היא לא באמת לבד… למרות איך שזה נראה.
בבית מחכה לה נכד.
ילד בן שבע, שנשאר בלי הורים.
“סבתא שלו מגדלת אותו,” אמרו.
“לגמרי לבד.”
“עם קצבת זקנה קטנה.”
“קונה לו מחברות לפני התרופות שלה.”
“שמה לו בצלחת את הכי טוב… והיא חיה על תה עם לחם.”
ופתאום צבי קלט משהו שקילף לו את הלב:
היא לא קונה עצמות כי היא אוהבת היא קונה כי זה מה שהיא יכולה להרשות לעצמה.
ועדיין
היא מוצאת את הכוח לחלוק.
למחרת, היא שוב הופיעה.
עומדת מול הוויטרינה.
פותחת את הארנק.
מבט מתגעגע לפלאים.
צבי הסתכל עליה טוב-טוב.
ראה את הידיים שלה סדוקות, הציפורניים קצרות,
מעיל ישן, עייף,
ועיניים… עיניים שכבר לא מבקשות, רק ממשיכות.
לפני שהיא הספיקה לומר “משהו בזול”, הוא הקדים אותה:
סבתא… היום את לא קונה.
היא נבהלה:
מה זאת אומרת…?
היום את מקבלת.
הוא התחיל למלא שקית בבשר טרי.
פרגיות. חזה עוף. כמה נתחי קצבים להשתבח בהם.
היא הרימה ידיים רועדות:
לא… אין לי… אני לא יכולה לשלם…
הוא חייך.
אני יודע. בגלל זה.
ואז לחש, שלא ישמעו כולם:
ראיתי אותך אתמול… עם החתולות.
הסבתא קפאה.
והעיניים שלה התמלאו דמעות, כאילו הלב אמר “די, מגיע לי להרפות רגע”.
אני… רק מרחמת עליהן… אין להן אף אחד…
צבי נשך שפה, כדי לא להחנק.
וגם לך יש מישהו?
היא הנהנה.
נכד… רק נכד.
וזהו.
אבל ב”רק נכד” היה עולם שלם.
שנים של הקרבה.
לילות בלי שינה.
פחד מהמחר.
ואהבה שמספיקה להכל.
הוא הגיש לה את השקית.
קחי. לילד.
היא התחילה לבכות.
בשקט, כמו שכואב באמת.
אבל… למה אתה עוזר לי?
הוא ענה בפשטות, כמו שמבוגרים מדברים:
כי מכלום… את עושה טוב.
וידעת מה הכי כואב?
שמי שהכי טובבד”כ זה מי שהכי כואב.
היא חיבקה את השקית, כאילו קיבלה מתנה מהשמיים.
ולחשה:
אין לי הרבה… אבל נשמה תמיד יש. ואם אני יכולה אני אתן.
צבי הביט בה, ופתאום לא ראה כמעט כלום כי הדמעות טשטשו הכול.
ביום ההוא, לא נמכרה רק בשר.
נמכרה אנושיות.
חולקה תקווה.
וכנראה שעולם לא משתנה מנאומים,
אלא מאנשים שמעדיפים לא להיות קרים.
עם מחווה קטנה.
עם שקית אחת יותר.
עם לב שאומר:
“את לא לבד.”
“אם הגעת עד פה, תזכור: אל תעבור ליד טוב לב בלי לראות אותו. היום זו היא מחר אולי זו אמא שלך.”
קראת עד כאן? שים לב. תן לייק קטן ושלח “שהשם ישמור” לכל האנשים ששורדים בשקט.
