שלום, גברת, תני לי בבקשה את מה שהכי זול שיש לך, אמרה הקשישה בכל פעם שנכנסה לאטליז.
בכל שבוע, בדיוק באותה שעה, הייתה נכנסת בדלת האטליז אישה קטנה וצנומה, גבה מעט כפוף משנותיה… ומהחיים. היא לא ביקשה דבר. לא התלוננה. לא חוללה רעש. פשוט עמדה מול הויטרינה המלאה בבשרים… ומתבוננת ארוכות, מבטה מונה לא נתחים אלא משאלות שלא התגשמו. אחר כך היית שולפת ארנקה. ארנק ישן, עייף, קצותיו מתפוררים מדאגות רבות כל כך.
הייתה פותחת אותו לאיטה ובכל פעם מביטה בתוכו באותו מבט עגום. העצב של אלו שכבר לא מצפים לניסים, רק ל”הלוואי שיספיק”. ואז הייתה לוחשת, בקול כמעט נבוך:
יש משהו… יותר בזול?
הקצב כבר הכיר אותה. ידע שאינה מבקשת סינטה, אינה מבקשת סטייק, אינה מבקשת את ה”משובח”. תמיד הייתה קונה את החלקים הזולים ביותר: עצמות עוף, גידים, שאריות קטנות. ובכל פעם שהניח את השקית על הדלפק, הייתה משהו לוחץ בלבו.
כי לא הייתה זו רק עוני… הייתה זו גם גאווה. היא לא התחננה. היא שילמה. גם אם יצאה לבסוף כמעט עם כלום.
יום אחד, ראה אותה הקצב יוצאת ומבלי להבין למה, ליווה אותה במבטו. לא הלכה לביתה. פנתה לסמטה מאחורי הבניינים, שם עוברים אנשים בחיפזון ומביטים לצד השני. שם נעצרה לצד קרטון רטוב סמוך לגדר, כרעה במאמץ עם ברכיים דואבות, שלפה את העצמות שקנתה. הניחה אותן בעדינות רבה, כאילו מניחה פרחים על מצבה. ואז הן הגיעו…
שלוש חתולות. כחושות. רעבות. רועדות. נטושות.
התחילו לטרוף בלהיטות. והקשישה… ליטפה אותן במבטה, עם חיוך קטן, עצוב ויפה.
תאכלו, מתוקות… תאכלו… אני יודעת איך זה שאין…
הקצב קפא על מקומו. כי בדמיונו הייתה רק אישה שמתקשה להתקיים… מולו עמדה אישה שממעטה, מוצאת מקום לתת לאחרים. אישה שאין לה די לעצמה, אבל מוצאת למה שנשכח.
בערב שאל הקצב את השכנים, וגילה. הקשישה אינה לבד… אף שנראית כך. מישהו ממתין לה בבית. נכדה. ילד קטן בן שבע יתום מהוריו.
“מגדלת אותו,” אמרו לו השכנים.
“לבד.”
“עם קצבת זקנה מצומצמת.”
“קונה לו מחברות לפני שקונה לעצמה תרופות.”
“את כל הטוב שבבית שמה בצלחת שלו. והיא? אוכלת לחם עם תה.”
ואז הבין הקצב משהו שחדר ישר ללב: הקשישה לא קונה עצמות כי היא אוהבת פשוט כי אינה יכולה להרשות לעצמה דבר אחר. ואף על פי כן… מוצאת כוחות לתת.
למחרת, חזרה הקשישה. עמדה מול הויטרינה, שלפה את הארנק, והביטה באותו מבט עגום. הקצב שתק רגע. ראה את ידיה הסדוקות, ציפורניה הקצוצות, המעיל הישן והעיניים שאינן מבקשות עוד, רק שורדות. ולפני שאמרה “הכי בזול שיש” הקדים אותה הקצב:
גברת… היום את לא קונה כלום.
היא נבהלה.
מה זאת אומרת…?
היום את מקבלת.
הוא התחיל למלא שקיות בבשר טוב. פרגיות. חזה. כמה נתחי כבוד.
הקשישה הרימה יד רועדת.
לא… לא… אין לי כסף…
הקצב הנהן בשקט.
אני יודע. לכן, דווקא בגלל זה.
ולחש כך, כדי שלא ישמעו אחרים:
ראיתי אותך אתמול… עם החתולות.
הקשישה קפאה. עיניה התמלאו דמעות פתאום, כאילו נפשה נשברה לראשונה.
אני… רק נותנת להן… רחמנות… אין להן אף אחד…
הקצב התאמץ שלא לחנוק את קולו.
ולך, יש מישהו?
היא הנהנה בשקט.
יש לי… נכד.
וזהו. אלה היו מילותיה. אבל בתוך “יש לי נכד” הייתה עולם שלם. חיים של ויתורים. לילות דאגה. פחד מהמחר. ואהבה שמכסה על כל החסר.
הקצב הניח את השקית על הדלפק ודחף אותה אליה:
קחי. בשביל הילד.
היא החלה לבכות. לא בקול. בדמעות שקטות צורבות.
למה אתה עושה את זה?
ענה בפשטות, כגדול:
כי את… מכלום… עושה טוב.
והדבר הכי כואב? שהאנשים הטובים ביותר בדרך כלל גם הכי סובלים.
הקשישה חבקה את השקית אולי כמו מתנה מהשמיים.
ולחשה:
אין לי הרבה… אבל יש לי לב.
ואם אפשר לתת… אתן…
הקצב הביט בה, וחש שדמעות עומדות לו בעיניים.
באותו יום, לא נמכרה רק בשר. נמכרה אנושיות. חולקה תקווה.
ואולי, העולם לא משתנה מדרשות והבטחות…
אבל הוא משתנה דרך אלה שבוחרים שלא להיות אדישים.
במחווה קטנה.
בשקית נוספת.
בלב שאומר:
“את/ה לא לבד.”
“אם קראת עד לכאן, בבקשה אל תעבור אדיש על פני טוב הלב. היום זו היא… מחר זו יכולה להיות אמא שלך.”
אם הגעת עד כאן… בבקשה, עצור רגע.
שלח אהבה בלבך לסבתא הזו, וברך כל אדם שטוב ליבו נושא כאב בשקט.
