מתנה
נו, בני, ספר לי, איך עבר עליך היום? איך הלך בגן?
כשחזרתי הביתה מהעבודה, הרמתי את יונתן, הבן שלי בן החמש, והושבתתי אותו לצידי על הספה, סידרתי לו את התלתלים הבהירים שתמיד מתבלבלים. בזמן שאשתִי, תמר, הכינה ארוחת ערב במטבח, נהניתי לדבר עם הבן האהוב שליהיחיד בינתיים, כמו שהיא אומרת. בבית היה חמים, ונעים, ובפינת הסלון בין הטלוויזיה המחריש והספרייה, עמדה וחגגה מנורה מעוטרת בצבעי חג החנוכה ונרות זוהרים. עוד יום אחד לחג.
הכול היה בסדר! הודיע היורש שלי. אבל לחבר שלי, דן, היה פחות טוב.
ומה קרה לו, לחבר שלך? שאלתי.
דן… מה, זה דן מהבניין ליד?
כן, זה הוא הנהן יונתן.
הוא לא קיבל היום מתנה במסיבה בגן ענתה תוך כדי הצצה מהמטבח תמר, מוקפת בריחות עוף בתנור. מסכן הילד… טוב, תשטפו ידיים, בנים שלי, הארוחה מוכנה.
מה זה לא קיבל? הופתעתי והתרוממתי מהספה. לכולם הביאו, ורק לדן לא? משהו פה לא כשורה.
כן, לכולם נתנו, חוץ מיין, אישר יונתן, קופץ מהספה בעקבותיי. אליהו הנביא ושרה אימנו חילקו את המתנות, והוא לא קיבל. רק חיכה וחיכה.
מה זה אליהו הנביא ושרה אימנו שאפילו לילד לא דאגו? אמרתי בכעס והצמדתי כיסא לשולחן.
מה הם קשורים? הניפה כתפיה תמר. אולי אמא של דן שכחה לשלם על מתנה, או שאין לה בכלל כסף. קורה. יונתן, שטפת ידיים?
שטפנו ביחד, אל תדאגי עניתי, משחרר עוף זהוב ומניח לכולנו בצלחות. בוא נגיד שלא שמו כסף בשבילו, אבל איך רומי, הגננת איך היא עשתה ככה, שכולם קיבלו ודן לא? כולם ראו!
רומי בעצמה הייתה שרה אימנו, בישר יונתן. ועוד אליהו הנביא היה אב הבית של הגן!
אז עוד יותר! התרגזתי מספיק היה להוסיף מתנה אחת ולסדר עם ההורים אחר כך. זה לא נדיבות.
כנראה שלא יכלו, חייכה בעצב תמר. אבל אני הייתי מוצאת איך לשמח גם אותו.
ומה עם ההורים של דן? איך הם נתנו לזה לקרות? לא מבין… רגע, בני!
פניתי ליונתן, שזלל שוק של עוף.
האם נתת לו משהו מהמתנה שלך?
הבן שלי הביט בי בטון נעלב.
כן, אבא, ניסיתי, וגם אלעד, רוני, עידו… כולם הציעו לו. הוא לא רצה לקחת.
הגאה! נדהמתי תגיד, לפחות לא בכה?
לא יודע… לא ראיתי, ענה בכנות.
ילד שכזה! אמרתי לא הגיע לו יחס כזה.
אמנם, באמת מסכן, חייכה תמר. בטוח היה לו עצוב.
אני מציע לתקן את העוול! פתאום נשמעתי החלטי, והסמקתי כשהרעיון התרוצץ בראשי.
איך תעשה את זה? התעניינה תמר, מנגבת שפתיים. יונתן הביט בי בסקרנות.
פשוט מאוד. מישהו יודע איפה דן גר? יונתן, אתה יודע?
לא… נענע בראשו אף פעם לא הייתי אצלו. נפגשים רק בגינה ובגן.
טוב, אולי אני יכולה לברר אמרה תמר לבסוף. יש לי חברה שאוהבת לדעת הכול על כולם. אברר. למה בעצם?
תבררי עכשיו, ביקשתי.
טוב, הסכימה אבל תורידו את השולחן ותשטפו כלים!
בדירה שבע גרים, משפחת ברגר, הודיעה תמר דקה אחר כך. אמא שלו רותי, אבא לא בתמונה. נפרדו; כנראה היו לזה סיבות. חיים לבד, רותי ודן.
מאיפה כל הפרטים? צחקתי.
חברה שלי, עמית, כמו גוגל יודעת הכול! חייכה תמר. והיא ועד הבית, הכל עובר אצלה.
הבנתי אמרתי יונתן, גמרת את כל המתנה שלך?
לא הכול, השיב בעצב אמא אמרה הרבה מתוק מזיק.
היא צודקת חייכתי. אז השקית של המתנה שלך שלמה?
כן, אמר יונתן פתחתי בקפידה.
מעולה. אתה יכול לשים את מה שנשאר לך בשקית אחרת ולתת לי את השקית המקורית?
למה? תהה יונתן אבל הלך והביא שקית מתנה צבעונית שהצטמקה קצת. הוא שפך על השולחן את מה שנותרסוכריות, עוגיות נוצצות.
תמר הביטה בשקט ואז אמרה: נראה לי שאתם רוצים לשמח את דן במתנה, נכון? ומתי? מי ימסור לו?
היום הכי טוב! עניתי נכון, יונתן?
בטח! היום! נדלק הבן. אני אתן לו קצת מהסוכריות שלי?
אם לא מפריע לך, כמובן נתתי לו חיוך.
נלך ביחד אליו, נכון? שואל יונתן ומחזיר לקצה השקית את המתוקים.
בחייאת, הרי ניסית כבר היום לתת לו, והוא סירב העירתי. הגאה הילד הזה. בוא נעשה אחרת…
הלכתי לחדר וחזרתי כעבור רגעבתחפושת אליהו הנביא! גלימה אדומה, כובע, זקן לבן, מקל ביד ושקית מעוטרת בכוכבי זהבריקה.
יונתן הביט בי בתדהמה. ואז אמר:
אבא, זה אתה היית אליהו בשנה שעברה? וגם לפני זה?
כן הודיתי לא סיפרתי, אבל היית מגלה פעם במשרד ביקשו שאהיה במסיבת חנוכה אליהו; התלהבו, ומאז אני עושה את זה כל שנה, גם איתך ועם אמא. שנה שעברה נהנית?
מאוד! החמיא הבן. כיף שיש לנו את אליהו אישי.
הוא רץ לחבק לי את הרגל.
תמר הוסיפה עוד ממתקים, סגרה היטב את השקית בסרט צבעוני, נתתי אותה לתוך שקית הכוכבים והנעתי את הזקן:
טוב, לא תתנגדו שאשמח את דן?
לאאא! שניהם ענו.
אפשר גם אני אבוא איתך, אבא?
בתור שרה אימנו? צחקתי.
בתור ארנב! קרא יונתן ורץ לחדרו. חזר בתחפושּת הארנב שלבש אותו בגן בבוקראוברול לבן, אוזניים עומדות, זנב של פונפון ומסכה מקרטון עם שפמים.
טוב, נלך, רק תלבש מעיל, יש חורף בחוץ, גם אם אתה ארנב לבן.
ויצאנואני בצעדים גדולים והמקל והבן שלי, כארנב קטן שגורר את השקית עם המתנה.
כעבור עשר דקות חזרתי לבד, מבויש.
איפה יונתן? נבהלה תמר.
הוא בסדר, אצל דן, משחקים. עוד מעט אאסוף אותו, אמרתי, מנגב זיעה מהפנים בזקן.
התיישבתי בספה וגיליתי:
את יודעת, היינו כבר… השישיים שבאו עם מתנה לדן! כנראה לא האחרונים. ולפנינו יצאה רומי, הגננת. כבר לא בתור שרה אימנו.
היא התנצלּה בלי סוף בפני דן ואמא שלו, הסבירה כמה לא נעים. מישהו צילם בגן, העלה סרט לעמוד השכונה שלנואלפיים צפיות ותסכול בתגובות!
כן? הופתעה תמר אסתּכל.
אבל זה לא העיקר, הסברתי אמא של דן פשוט איחרה קצת לשלם על המתנה…
מצד אחד, באשמתה, קבעה תמר מצד שני, כשאת לבד, לא תמיד יש כסף. בגנים יכלו לדאוג אחרת.
והמנהלת פשוט מחקה את שמו עדיין התקוממתי ובפועל ילד חף מפשע נפגע.
לו רק אני הייתי הבוס של רומי… הצטערה תמר צריך להחליף כאלה חסרי לב.
אולי יחליפו, הסכמתי ואולי תבין, ותתּקן. מי שעובד עם ילדים לא אמור להתנהג כך.
הפסקתי רגע, שקעתי, ואז המשכתי:
ודבר נוסףאפילו אבא של דן הגיע עם מתנה, ועם דמעות.
באמת? שמחה תמר.
הדלת נפתחהיונתן חזר.
למה חזרת לבד? הופתעתי אמרתי שאבוא לקחת…
מה אני, תינוק? התווכח יונתן כבר לא היה מעניין.
למה? שאלתי.
ההורים של דןהתחילו לריב, אחר כך בכו. נכנסנו למטבח, הם התחבקו, ואז דן ניגש, התחבקו שובall בכו שוב. מוזרים! אפילו לא שמו לב שיצאתי…
אני ותמר החלפנו מבט, צחקנו בהקלה.
יאללה, בואו נשתה תה, אמרה תמר ומי שלא יירדם יחכה עוד קצת לחג. שיהיה לכולם חג שמח!
שיהיה! הסכים יונתן בנדיבות.
