“דנה, אני מביא את המאהבת שלי לגור איתנו, ואת יכולה לישון במטבח”, פלט יובל, אבל הוא לא ידע שכבר קראתי לבעלה של המאהבת לכתובת שלנו.
הדלת נפתחת פתאום. יובל, בעלי, אף פעם לא טרח להשתמש במפתח כשהייתי בבית תמיד התקשר שאפתח לו. אבל היום הוא פשוט נכנס.
האוויר במסדרון מיד הופך כבד, כאילו נשימה זרה מילאה את כל החדר.
יובל לא לבד. איתו עומדת היא. אני מזהה אותה תמונות בפייסבוק שהוא שכח לסגור במחשב מהעבודה. שירה.
היא צעירה יותר, שיערה הבהיר מהודק בקפידה, מבטה מבוהל ובורח.
עליה שמלה דקה, בלתי מתאימה למזג האוויר הקריר של תל אביב בסוף האביב. היא חובקת את התיק כאילו הוא מגן.
“דנה,” מתחיל יובל בקול של מי שחזר על הנאום הזה עשרות פעמים אבל לא מצא את המילים. “אנחנו צריכים לדבר.”
אני פוסעת לאחור בלי מילה, מפנה להם מקום לסלון. השתיקה שלי מבלבלת אותם יותר מכל צעקה או בכי. יובל חיכה לסצנה דמעות, צלחות מתנפצות. אולי שירה גם.
הם נכנסים. יובל מתיישב על הספה, ידיו פרושות בבטחה. שירה נשארת לעמוד, חוששת לשבת בלי רשות.
“אנחנו נגור פה,” פולט לבסוף יובל, קורע את הדממה.
אני סוקרת בעיניים את הדירה שלי. כל פריט נבחר בקפידה: הציור מעל הספה, צבע הווילונות, השטיח הקטן שיובל תמיד חורק עליו. זו הייתה כל עולמי.
“טוב,” קולי יציב, חסר שבר.
יובל מהבהב בתדהמה.
“מה זה ‘טוב’? את באמת שמעת למה התכוונתי? שירה עוברת לגור איתנו.”
“שמעתי,” חוזרת אני. “היא צריכה חדר. כרגע החדר האורחים שלי מלא חומר לאחד הפרויקטים. אני יכולה לפנות אותו עד מחר בערב.”
שירה רועדת ומביטה ביובל. היא לא מבינה את התגובה קיוותה לקרב, קיבלה כניעה.
יובל, לעומתה, פתאום מתמלא ביטחון. בעיניו, הכניעה שלי היא חולשה ניצחון מלא. הוא מחייך לעצמו.
“את לא מבינה,” הוא קם ומתקדם אליי. “שירה תגור איתי. בחדר השינה שלנו.”
הדגשה על המילים, מנסה לשבור אותי. אבל המבט שלי נשאר יציב, ורק לשבריר שניה הוא נראה כאילו ראה בי משהו חדש ומסוכן.
“אני מביא את המאהבת שלי לגור איתנו, ואת יכולה לישון במטבח,” הוא קובע, מבלי להבין שכבר התקשרתי לבעלה של שירה, הבן אדם שהכי פחות ציפה לראות כאן.
אני שותקת. הראש שלי מוצף במחשבה אחת: “עוד חמש דקות. תחזיקי עוד חמש דקות”.
יובל טועה בפענוח השתיקה. עבורו, זהו סימן לניצחון. הוא פונה לשירה בחיוך מנצח.
“את רואה? הכל פשוט.”
בדיוק אז הדלת מצלצלת. טון חד וקצר, קורע את השקט.
יובל מצטמק.
“את מחכה למישהו?”
אני כמעט מחייכת.
“כן. נראה שהאורח שלנו כבר הגיע.”
הפעמון מצלצל שוב, הפעם בתקיפות. יובל מתמרמר עליי.
“מי זה?!”
“אני אפתח,” אני מחליקה לעבר הדלת. “כנראה בשבילנו.”
אני פותחת. על הסף עומד גבר גבוה ורחב, מעיל אפור מהודק על כתפיו. פניו נוקשים, עיניו אפורות, בוחנות אותי.
“שלום דנה,” הוא מהנהן בקול עמוק.
“שלום רועי,” אני עונה בשלווה. “בוא, כבר חיכינו לך.”
כשרועי נכנס, שירה משמיעה יבבה. היא מצטנפת, סיד ורעדה.
יובל קופא, חיוכו נמחק.
“רועי?.. מה אתה עושה פה?”
רועי לא עונה, עיניו לא משותות מאשתו. הוא פותח לאט את מעילו.
“שירה,” קולו שקט, רועד מקור. “איבדת משהו?”
היא מנענעת בראש, לא מרימה עיניים. היא רועדת.
אז רועי מסובב מבט ליובל.
“ואתה, יובל, מצאת משהו שלא שייך לך?”
“אני לא… מבין למה אתה מתכוון…” יובל גומגם, קולו נשבר.
“לא מבין?” רועי מתקרב עוד צעד. “אתה חייב לי מאה עשרים אלף שקלים. מועד התשלום עבר אתמול. במקום לסדר את זה אתה משחק במאהבים? חוטף את אשתי?”
יובל מסנוור, בוהה בי, בשירה, ברועי. עיניו דוממות.
“חשבת שאני אחולל סצנה?” רועי מגחך. “שירה כבר לא חשובה לי. הכסף זה ההבדל.”
המבט שלו מתרכך אליי.
“סליחה דנה, על כל הבלאגן. בעלך אדיוט.”
“אני יודעת,” אני אומרת בשקט. “זו בדיוק הסיבה שהתקשרתי אליך. חשבתי שתרצה לדעת היכן הוא מחביא את מה ששייך לך.”
אני מציצה במכוון לשירה, רואה אותה נרתעת.
יובל יורה בי מבט רותח.
“את קראת לו?”
“מה הייתה לי ברירה?” מרשה לעצמי לחייך. “מביא אישה זרה, זורק אותי למטבח קיבלתי החלטה בשבילך, ועזרתי לשותף שלך.”
באווירה שבסלון קורית תפנית: יובל, מלך העולם עד לפני רגע הפך לאיש קטן. שירה בוכה בדממה. רועי שולט, ואני זו שסדרה את הלוח.
“אז יובל,” רועי מדבר בשפה עניינית. “יש לך שתי אפשרויות. אחת להחזיר לי את כל הכסף עכשיו. שניה…” הוא עוצר ומביט ביובש, “…אתה לא תאהב אותה, וגם לא היא.”
יובל בולע רוק.
“אין לי כסף… השקעתי…בעסק…”
רועי נוחר.
“באיזה עסק? רכב חדש למאהבת? צמיד שעל היד שלה? חשבת שלא אשים לב?”
שירה מחביאה את ידיה.
“זה לא נכון!” יובל צורח. “אני אשיב הכל! רק צריך עוד זמן!”
“זמן הספיק לך,” קוטע רועי. הוא לוקח מהשולחן קלסר שהכנתי מראש.
“אשתך, מתברר, הרבה יותר חכמה ממך. היא שמרה את כל המסמכים. גם העותקים.”
יובל מביט בי עם שנאה.
“תחטטי לי בדברים?”
“אתה השארת הכל לי על השולחן. אני רק סידרתי. וגיליתי, למשל, שהדירה הזו נקנתה מהירושה שלי. אתה רשום רק כבעל.”
פניו של יובל חיוורים.
רועי סוגר את הקלסר.
“משטרה לא מעניינת אותי. תעביר לי את כל חלקך בעסק. זה יכסה חצי. את השאר תעבוד בשבילי.”
“אין סיכוי!” יובל שואג, עושה תנועה קדימה.
רועי לא זז. המבט הקר מרפא את יובל. הוא נעצר במקום, כאילו קיבל סטירה.
“אתה תחתום,” לוחש רועי. “עכשיו תסתלקו מהבית. שניכם.”
הוא פונה לשירה:
“בואי. עוד לא סיימנו.”
שירה נצמדת אליי, בוכה:
“דנה, בבקשה. תעזרי לי. הוא מפחיד…”
אני מביטה בה ולא מרגישה כלום. רק ריקנות.
“עשית את הבחירה שלך, שירה. עלית לרכב של גבר נשוי, נכנסת לבית לא שלך. כעת תתחיי איתו.”
אני פותחת את הדלת.
“צאו. כולם.”
רועי אוחז בזרועה ומוביל אותה. היא לא מתנגדת. הולכת בדממה.
יובל נשאר עומד, מובס ומבולבל.
“דנה… אני…”
“צא, יובל.” בלי כעס, בלי כאב רק עייפות.
“חפציך אצליח לשמור. תאסוף מחר. או שאזמין הובלה. את המפתחות תשאיר על הקונסולה.”
הוא מביט בי, מתחיל להבין מה איבד. אבל עכשיו מאוחר מדי. הוא מניח את המפתחות ויוצא.
אני סוגרת אחריהם, אחד, שניים, שלושה מנעולים.
אני שבה לסלון. ריחם עוד מרחף באוויר.
אני פותחת את החלון. רוח הים התל אביבית סוחפת את השאריות.
אני לוקחת נשימה עמוקה. לראשונה מזה שנים חופש. הבית שלי שוב שלי.
עשר שנים. לא נצח ולא רגע. חלק מחיי, כמו טבעות של עץ.
בבוקר הדירה נושמת ריח קפה ושמש. בערב צבעים ועץ. כל זה החופש שלי.
החדר שהפך מזמן לסדנה. קנבסים, מכחולים, כן ציור זה העולם שלי.
לא תולה וילונות כבדים. אוהבת לראות עונות משתנות. אביב של פריחת השקדים, קיץ של ילדים בחול, סתיו של עלים מרחפים.
זה הלוח שנה שלי. הוא מזכיר החיים ממשיכים.
כמה שנים אחרי זה הופיע נמרוד. אדריכל. נכנס לגלריה שלי כדי לברוח מהגשם ונשאר.
הוא לא ניסה לשנות אותי. רק ראה אותי. יושב בכורסה, קורא, מדי פעם מחייך אליי.
איתו למדתי שמערכת יחסים אינה זירת קרב אלא מקלט.
ויש לנו כלב. טרייר קטן בשם דוקי, שאימצנו מהכלבייה. הוא נרדם לרגליי ונוחר, הפסקול להשראה שלי.
השמחה שלו פשוטה, מלמדת גם אותי.
אני לא חושבת על העבר. הוא איבד ממשמעותו, כמו כרטיס קולנוע ישן.
הצלקות שלי החלימו. מי שרוצה יראה אותן. אינני מסתירה. הן חלק מהדרך שלי.
בערב ההוא למדתי: כוח לא במאבק, אלא בהרמוניה עצמית. בלחיות בכבוד, לא בציפיות של אחרים.
הבוקר דוקי העיר אותי בליקוק. הריח מהמטבח לביבות גבינה שנמרוד מכין.
חייכתי לעצמי. אני בבית. זו הניצחון שלי.
