הדלת נפתחה מבלי להתריע. בעלי, איתן, אף פעם לא היה משתמש במפתח כשהייתי בבית תמיד התקשר שאפתח לו. אבל היום, הוא פשוט נכנס.
האוויר במסדרון נעשה כבד, כאילו מישהו זר דחף ממנו את כל החמצן.
לצידו עמדה היא. הכרתי אותה מתמונות בפייסבוק, שנשכחו אצלו על מחשב העבודה. יעל.
היא הייתה צעירה ממני, שיער בלונדיני מסודר בקפידה ומבטים נבוכים שרק חיפשו היכן להסתתר.
היא לבשה שמלה קיצית דקה, למרות שהיה כבר קר, וכיווצה לעצמה את התיק כאילו היה מגן.
“אורית,” פתח איתן בקול של מי שחזר על הנאום הזה אינספור פעמים, אך מעולם לא מצא את המילים. “אנחנו צריכים לדבר.”
נעמדתי לצד הדלת, נותנת להם לעבור לסלון. נראה שהשקט שלי בלבל אותם יותר ממה שצעקות או דמעות היו עושות.
איתן מן הסתם ציפה לסצנה, כוסות נשברות וצעקות אולי גם יעל.
הם התיישבו. איתן השתרע על הספה כאילו זו ממלכתו, יעל נשארה עומדת, חוששת לשבת בלי רשות.
“אנחנו הולכים לגור כאן,” פלט איתן, שובר את השתיקה החונקת.
הרמתי עיניים, מתבונן בדירה שלנו. כל דבר בה בחרתי במו ידיי התמונה מעל הספה, צבע הווילונות, השטיח שאיתן מעד עליו שוב ושוב. כל העולם שלי.
“טוב,” קולי נשמע רגוע, בלי שמץ של שבירה.
העיניים שלו נדלקו בתדהמה.
“‘טוב’? את מבינה מה אמרתי? יעל עוברת לגור איתנו.”
“אני מבין,” עניתי, “היא צריכה חדר. חדר האורחים כרגע מלא בחומרים לעבודה שלי. אפנה עד מחר בערב.”
יעל נרתעה ושלחה אל איתן מבט מבוהל. היא ציפתה לקרב הצעתי לה מפלט.
לעומתה, איתן חשב שזה כניעה. שהוא ניצח. חיוך מרוצה התפשט לו על הפנים.
“לא, לא הבנת,” קם והתקרב אלי, “יעל תגור איתי. בחדר שלנו.”
הוא אמר זאת בתקיפות, מקווה שאשבר כאן. רק הביט בי, ובפעם הראשונה ראה במבטי משהו שגרם לו להסס, גם אם רק לשנייה.
“הבאתי את המאהבת שלי לגור איתי בבית שלנו, ואתה יכול לישון במטבח,” זרק, מבלי לדעת שכבר הזמנתי את בעלה של יעל לכתובת הזו…
שתקתי. התבוננתי בו, ובמוחי פועמת מחשבה: “עוד חמש דקות. רק לעמוד כאן עוד חמש דקות.”
איתן פירש את השתיקה כהסכמה. בטוח שניצח, פנה ליעל בחיוך גאה.
“את רואה? פשוט.”
בדיוק אז נשמע צלצול בדלת. קצר וחד, שקרע את השקט בחדר.
איתן זעף. “אתה מחכה למישהו?”
חייכתי קלות. “כן. נדמה לי שהוא הגיע.”
הצלצול חזר, הפעם תקיף יותר. איתן שלח בי מבט זועם.
“מי זה?”
“אני אפתח,” עקפתי אותו וצעדי נמרצים עברו במסדרון. “נדמה לי שזה קשור לאורחת שלנו.”
פתחתי את הדלת. בפתח עמד גבר גבוה ורחב כתפיים, מעיל כהה תלוי עליו בקפידה.
פניו קשות כסלע, עיניים אפורות שחודרות דרך הכל.
“שלום אורית,” הנהן בקול צרוד.
“אלעד,” השבתי בשקט, “בוא, חיכינו לך.”
כשהוא נכנס, יעל הפיקה קול חנוק והתכווצה למימד של ילדה. חיוורת כקיר.
איתן שותק, לסתו שמוטה, כל הביטחון התפוגג.
“אלעד? מה אתה עושה פה?”
אלעד לא ענה, עיניו לא עזבו את יעל. הוריד את המעיל בקור רוח.
“יעל, שכחת משהו?”
היא נענעה בראשה, מבט מושפל, רועדת.
אז אלעד פנה לאיתן.
“ואתה, איתן מצאת משהו? אולי משהו של מישהו אחר?”
“אני לא מבין…” איתן ניסה להשיב, אך קולו רעד.
“לא מבין?” צעד אלעד צעד קדימה. “אתה חייב לי מאה אלף שקל. מועד הפירעון עבר אתמול. במקום לפתור, שיחקת ברומנים וגזלת את אשתי?”
עיניו של איתן התרוצצו אלי, אל אלעד, אל יעל. חסר אונים.
“חשבת שאכעס בגללה?” אלעד חייך בזעם. “עליה לא אכפת לי. שקל כן. זה כבר משהו אחר.”
המבט שלו התרכך אלי.
“סליחה על הקרקס, אורית. בעלך פשוט אידיוט.”
“חבל. לכן התקשרתי אליך חשבתי שתשמח לדעת איפה הוא מחביא את הנכסים שלך.”
הבטתי ליעל בכוונה. היא התכווצה.
איתן זרק בי מבט שורף.
“זו את שהזמנת אותו?”
“מה עוד נשאר לי לעשות?” עניתי בשלווה. “מביא אחרת לדירתי, זורק אותי למטבח אז עשיתי בשבילו החלטה. ועזרתי לשותף שלו.”
התהפכות באוויר. איתן שהיה מלך, נראה חסר אונים. יעל בכתה. אלעד היה הכוח, אני מי שסידר את הלוח.
“אז כך, איתן,” אלעד אמר ביובש, “שתי אפשרויות: תחזיר לי מיידית את כל הכסף. או… אפשרות שתיים שלא תשמח אותך.”
איתן בלע רוק.
“אין לי… זה הושקע…”
אלעד גיחך.
“במה, ברכב החדש של יעל? בצמיד שעל ידה? חשבת שלא אשים לב?”
יעל הסתירה את ידה.
“זה לא נכון!” איתן התפרץ. “אני אחזיר! רק צריך עוד זמן!”
“כבר חיכיתי מספיק,” קבע אלעד וקפץ לתיקיה שהכנתי מראש בשולחן.
“אשתך חכמה ממך. שמרה את כל המסמכים מהשקעתנו. גם העתקים.”
איתן חירק שיניים לעברי.
“נברת לי במסמכים?”
“השארת על השולחן שלי. רק סידרתי. ומצאתי דברים מעניינים: הדירה הזו נקנתה בירושה שלי אתה רשום רק כבעל.”
פניו של איתן החווירו.
אלעד סגר את התיקיה.
“משטרה לא צריכה לי. תעביר אלי את כל חלקך בעסק. זה חצי. השאר תעבוד עד שתחזיר.”
“לא יקרה!” איתן ניסה להתקרב.
אלעד לא זז, רק הביט בו במבט שגרם לו לעצור.
“תעביר,” סיכם. “ועכשיו לצאת מפה. שניכם.”
פנה ליעל: “בואי. לא סיימנו.”
יעל רצה אלי בדמעות: “אורית, בבקשה! תעזרי לי! הוא מפחיד!”
הבטתי בה לא הרגשתי דבר. רק ריקנות.
“עשית את הבחירה שלך, יעל. נכנסת לרכב של גבר נשוי לבית לא שלך. עכשיו זה שלך.”
פתחתי את הדלת לרווחה.
“צאו. עכשיו. כולם.”
אלעד אחז בידה, הוציאה. יעל צעדה בשקט.
איתן נשאר, עיניו כבויות.
“אורית… אני…”
“צא, איתן,” בקור רוח ועייפות. לא כעס, רק תשישות.
“את הדברים שלך תאסוף מחר. או שאסדר שליח. מפתחות תשאיר על השידה.”
במי שעמד כך מולי, ראיתי שהוא רק עכשיו הבין מה איבד. זה היה מאוחר מדי. הוא הניח את המפתחות ויצא.
נעלתי שלוש פעמים.
עברתי לסלון; האוויר עוד נשמר מהם.
פתחתי את החלון. הרוח שטפה החוצה את שאריותיהם.
נשמתי עמוק. פעם ראשונה מזה שנים חופשי. הבית שוב שלי.
עשר שנים. לא נצח, לא רגע חתיכת חיים אחת, כמו טבעת עץ.
בבקרים הדירה מריחה מקפה ושמש, בערבים מצבעים ועץ. כאן אני חופשי.
חדר האורחים הוסב מזמן לסטודיו. קנבסים, מכחולים, כן ציור עולמי כאן.
אני לא שם וילונות כבדים אוהב לראות איך משתנים העונות. באביב ניצנים, בקיץ ילדים, בסתיו שלכת מתערבלת.
זה הלוח שנה שלי. תזכורת שחיים ממשיכים.
לפני שלוש שנים הגיע אמיר, אדריכל. נכנס לגלריה שלי ממטר ונשאר.
לא ניסה לשנות אותי. רק ראה אותי. יושב, קורא, מרים עיניים, מחייך.
איתו למדתי שזוגיות זה לא קרב אלא נמל.
ויש גם כלב טרייר קטן ומגוחך, פיצי, שלקחנו מהעמותה. הוא ישן לרגלי ונוחר, יוצר פס-קול להשראה.
משמחתו למדתי לשמוח בפשוט.
העבר לא חשוב לי. כמו כרטיס קולנוע ישן.
הצלקות שלי נרפאו. מי שמסתכל יראה. אני לא מסתיר. הן המסע שלי.
הערב ההוא לימד אותי: עוצמה היא לא מלחמה, אלא חיים בהרמוניה עם עצמי. לחיות בכבוד, לא בציפיות של אחרים.
היום התעוררתי מזה שפיצי ליקק לי את הפנים. מהמטבח כבר עלה ריח גביניות של אמיר.
חייכתי. אני בבית. וזוהי הניצחון הכי גדול שלי.
