הרמתי אותו בערב שלישי בדרך חזרה מהעבודה – שכב רטוב, רזה ורועד ליד הפח, ולא הצלחתי להשאיר אותו שם. התכופפתי, דיברתי אליו בשקט, והוא רק הזיז זנב בבקשת סיכוי. הבאתי אותו הביתה, ייבשתי אותו במגבת ישנה, ולא תיארתי לעצמי איזו סערה אצית. כבר למחרת התחילו לחשושים – אחת השכנות שאלה אם הכלב לא יהיה תוקפן, אחרת לעגה בקול על כך ש”אוספים פה כל דבר”. הכי גרוע היה כשהוועד דפק על הדלת כדי לדווח ששכנינו “מודאגים שהכלב פוגע באסתטיקה של הבניין”. צחקתי מרוב תסכול. אסתטיקה? זה יצור חי, לא ספה! אח”כ שמתי לב שחלונות נסגרים בטריקה כשאני יוצאת איתו, ושמותירים פתקי אזהרה אנונימיים: “הכלב הזה לא שייך כאן”, “תחשבי על האחרים”, “כאן זה אזור שקט”. זרקו אפילו שאני מנסה להפוך את המקום לכלבייה. הכלב לא הפריע לאיש – רק יישר אליי עיניים מודות, אכל וישב בשקט. טיפלתי בו, חיסנתי והאכלתי אותו; בכל יום התעצם והתחזק, בעוד אנשים הפכו אותי לאויבת השכונה. אחד טען ש”אני מפרה את השקט”, אבל כשראה את בתי משחקת איתו – מיד התרכך. אז הבנתי: הבעיה היא לא בכלב. הבעיה היא באנשים שחושבים שכל מה שלא תואם את האסתטיקה הפרטית שלהם – צריך להיעלם. צביעות ושיפוטיות במיטבן. היום קראו לו כבר קוֹקוֹ – בריא, רגוע, והעיניים שלו נוצצות. השכנים עוד זורקים מבטים עקומים, אבל אני לא מוותרת: אלף פעמים אעדיף את המבטים שלהם, מאשר להשאיר יצור תמים למות ברחוב.

ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלה – בכל מקרה, אני בספק אם אתה יכול להרשות לעצמך כזה שרשרת! היא אמרה את זה בקול רם. כל כך רם, עד שנדמה היה שהאוויר בחנות עצר מלכת. האור הקר מהתקרה היכה בזכוכית, בזהב, ביהלומים… בכל מה שנצץ. אבל מעל הכל נצץ הוא – בחור בן עשרים בערך, עם סווטשירט מרופט במרפקים, חולצה מוכתמת באבק וידיים סדוקות מעבודה קשה. ידיים של מישהו שלא הספיק לשחק בחיים – כי החיים לא נתנו לו זמן. הוא הביט בשרשרת כאילו היא כל עולמו. באהבה. בהתרגשות. בתקווה. כאילו בשרשרת הזו יש עולם שלם. המוכרת – אישה בשנות החמישים לחייה, שיער מסודר בקפידה וחיוך שמעולם לא מגיע לעיניים – עמדה עם ידיים שלובות ומבט מזלזל. — ילד, אל תיגע בזכוכית עם הידיים המלוכלכות… ממילא אתה לא יכול להרשות לעצמך שרשרת כזו! הוא משך מיד את ידו. לא כי התבייש בידיים – הרגיש קטן מול הבוז. ובכל זאת… לא הלך. בלע רוק, השפיל עיניים, ואז חזר להסתכל על השרשרת. הוא בא לקנות – עבור אחותו. האחות שבלעדיה הוא לא היה שורד. הם לא זכו לילדות של חיבוקי הורים. לא “אמא, תנחמי אותי” ולא “אבא, תבטיח שהכול יהיה טוב”. הייתה דלת מתכת כבדה, מסדרון ארוך וריח של סבון זול מהול בדמעות. שניהם הופקדו לבית ילדים כמו מזוודות שאיש לא בא לאסוף. הוא היה קטן… קטן מאוד. לא הבין למה ההורים לא באים. אבל היא – הבינה. בלילות, כשכבה האור, הייתה מחבקת אותו ולוחשת: – אל תבכה… אני כאן. אני לא עוזבת. היא קשרה לו שרוכים, ויתרה על הלחם שלה כשהיה רעב, הגנה עליו מהצקות, החזיקה לו את הראש כשהיה לו חום, קראה לעצמה בצחוק “אמא” כדי שהאמת לא תכאיב מדי. כשסבל מסיוטים, היא הייתה מחבקת ומלטפת – בית היה אצלה בחיבוק. השנים עברו. וביום אחד – היא יצאה מהפנימייה. נמסרה לאימוץ. עבורה זו הייתה תקווה; עבורו – כאב שאין לו מילים. בכה עד שנרדם בלילה, ראשו בכרית. ביום בו עזבה, חיבקה אותו לחזק ולחשה: — תזכור תמיד שאתה שווה. ותזכור שאני אוהבת – גם אם החיים יפרידו בינינו. הנהן בראש, בלי מילים – הגרון נחנק. נשארו בקשר במכתבים, בטלפונים דלים, ב”מתגעגע אליך” שנאמר תוך כדי ריצה. ובתקווה – שיום אחד יהיה טוב. והיה. גם הוא עזב סוף סוף את בית הילדים – עם שארית בגדים, נשמה עייפה, ומטרה אחת: לעולם לא להיות חסר אונים. הוא עבד קשה. לא “עבד” – עמל. באתרי בנייה, מחסנים, מכבסות – כל עבודה. לא שינתה המשכורת – העיקר לא לחזור לרעב של פעם. היו ימים שכאב הגב לא אפשר לקום, ערבים שנרדם עם בגדים, ידיים מיובלות ולב עייף – אבל לא התלונן. כל יום הזכיר לעצמו: “עבורה.” לפני שבועיים, אחותו התקשרה בדמעות התרגשות: — קבענו תאריך… אני מתחתנת. אני פוחדת – שלא אשאר לבד, כמו אז. הוא הרגיש את הלב מתכווץ. — את לא לבד. יש לך אותי. אני אבוא, מבטיח. אז עלה לו רעיון השרשרת. לא משהו יקר לנפנוף – משהו יפה. משהו סמלי. שביב אור על כל השנים שהייתה האור שלו. חסך פרוטה לפרוטה, ויתר על אוכל חם, הלך ברגל כדי לחסוך, עבד שעות נוספות – נאבק עד תשישות. ובבוקר ההוא נכנס לחנות – עם בגדים קרועים, ידיים מלוכלכות, אבל לב נקי. וכסף – כסף שקנה ביושר. כשהמוכרת הטיחה בו לעג, הרגיש סומק של בושה. לא על העוני – על תחושת הלכלוך שהעולם שם עליו כי לא בוהק מבחוץ. הביט רגע בשרשרת, לחש: – אני לא רוצה לגעת. אני רוצה לקנות. המוכרת הרימה גבה – — בטח… ואני מלכת אנגליה. הוא לא צחק. לא בא למען האגו שלה. הוציא שקית קטנה, מקומטת – ובה שטרות, מטבעות – כסף שנחסך בדמעות. הניח על הדלפק, אחד-אחד, כאילו כל פרוטה היא חתיכה מחייו. המוכרת שתקה סוף־סוף. כשראתה שהסכום מדויק, העור שלה החוויר. הוא נשאר שליו: — אפשר לארוז יפה? זו מתנה לאחותי, לחתונה. היא ניסתה ליישר קול: — או… לאחות… אבל הוא הביט לה בעיניים ואמר – — גברתי, הידיים שלי מלוכלכות מעבודה. לא מבושה. ובזכותן אחותי תחייך ביום חתונתה. והוסיף לאט, חד: — שתדעי… לא העוני מלכלך את האדם – אלא הבוז. לקח את הקופסה, הודה ויצא. ועוד כמה ימים, בחתונה, אחותו פתחה את הקופסה ודמעות זלגו. לא בגלל השרשרת – כי הבינה. שהילד הקטן ההוא התבגר. והיה לגבר – ובעיקר – לאדם. חיבקה אותו מול כולם ולחשה: — אתה המתנה הכי יפה של החיים שלי… לא השרשרת. והוא, בעיניים דומעות, ענה בפשטות: — את החזקת אותי אז. עכשיו – תורי להחזיק אותך. ולראשונה זה שנים – הרגישו שניהם לא ילדים נטושים, אלא שני אנשים שחיים, יחד. 💬 אם הסיפור הזה נגע בלבך – השאר/י ❤️ ותעביר/י הלאה. אולי מישהו צריך להזכיר לעצמו היום – שֶׂכָּבוֹד לא לובשים על הגוף, אלא בלב.

בחור, אל תיגע בחלון הראווה עם הידיים המלוכלכות האלה

00

הרמתי אותו בערב שלישי, כשחזרתי מהעבודה – הוא שכב רטוב, רזה ורועד ליד פח הזבל, ולא יכולתי פשוט לעזוב אותו שם. התכופפתי, דיברתי אליו בשקט, והוא רק הזיז את הזנב בתקווה. אספתי אותו הביתה, ייבשתי אותו במגבת ישנה – ולא דמיינתי איזו סערה זה יעורר. כבר למחרת התחילו ההערות: שכנה אחת הזהירה, “שהכלב לא יהיה אגרסיבי”, אחרת רטנה בקול ש”כבר כל דבר אוספים היום”. ואז מנהל הבניין דפק בדלת לספר שכמה שכנים טוענים שהכלב מפריע לאסתטיקה של המקום. צחקתי מכעס – אסתטיקה? זה יצור חי, לא רהיט. אחר כך מישהו שוב העיר – “לא פלא שהשכונה נראית ככה לאחרונה” – ואחרים התלוננו כי הוא נבח פעם אחת על אופנוען שהתקרב. בכל פעם שהלכנו לטייל, התריסים נסגרו, כאילו הבאתי מגפה. יום אחד אישה ניגשה ואמרה: “הכלב הזה יביא חרקים, עדיף להחזיר אותו מאיפה שבא”. שאלתי למה היא מתכוונת – והיא משכה בכתפיים, כאילו החיים שלו הם מטרד שצריך להיעלם. ואז הופיעו פתקים אנונימיים: “הכלב הזה לא מתאים לכאן”, “תחשבי גם על אחרים”, “זו שכונה שקטה”, אפילו טענו שאני רוצה להפוך את המקום לעמותה. אבל לכלב לא הפרעתי – הוא רק אכל, ישן, והביט בי במבט מלא תודה שאף אחד לא רואה. לקחתי אותו לוטרינר, קילחתי אותו, האכלתי אותו – וכל יום הוא נעשה חזק, בריא ובטוח יותר. השכנים התעקשו לעשות ממני את הרעה בסיפור. אחד אף הלך לספר שאני מפריעה לשקט, אבל ברגע שראה את הבת שלי משחקת איתו, מיד שינה את דעתו. כאן הבנתי: הבעיה לא הייתה בכלב, אלא באנשים שמאמינים שכל מה שלא מתאים לאידיאל שלהם חייב להיעלם – צביעות בהתגלמותה. היום הכלב, שקוראים לו קוֹקוֹ, עוד איתי. הוא כבר שמן, עיניו מבריקות, ולמד לישון בלי פחד. השכנים שותקים אבל עדיין מעקמים פרצוף כשאנחנו עוברים. ואני? לא מוותרת: הרבה יותר קל לי להתמודד עם המבט שלהם – מאשר להשאיר חיה תמימה למות ברחוב.

Взех го във вторник вечер, докато се прибирах по улица

00

— ¿Cómo que no piensas ocuparte del hijo de mi hijo? — no pudo contenerse la suegra — Para empezar, no le hago ascos a Igor. Quiero recordarte que en esta casa soy yo, como buena esposa y madre, la que después de trabajar se encarga de la segunda jornada: cocinar, lavar y limpiar. Puedo echar una mano y aconsejar, pero no pienso asumir completamente las responsabilidades de los padres. — ¿Cómo que no piensas hacerte cargo? ¿Así que esa eres tú, una hipócrita? — Muy bien, Ritiña. ¿Para qué trabajar si no te pagan? — como era de esperar, en la reunión de excompañeros, Sveti no perdió la costumbre de criticar y juzgar a todo el mundo. Pero hacía ya mucho tiempo que Rita había dejado de quedarse sin palabras. Ahora tenía respuesta para todo, y no iba a dejar pasar la ocasión de poner en su sitio a la lenguaraz de Sveti. — Que tú tengas que pensar en de dónde sacar dinero, no significa que todos tengamos los mismos problemas — comentó Rita con despreocupación.— Mi padre me dejó dos pisos en Madrid. Uno donde vivíamos antes de divorciarse de mi madre, y el otro, que pasó de mis abuelos a él y luego a mí. Con esos alquileres, tengo para vivir y darme algunos caprichos, así que elijo trabajo por vocación y no por necesidad. ¿No fue por eso que cambiaste de médico a dependienta? En teoría era un secreto. Rita había prometido no contarlo. Pero si Sveti quería guardar esa información, habría hecho bien en no llamarla tonta en público. ¿De verdad pensaba que le iba a salir gratis? Si alguien iba a ser tonta allí, no era Rita. — ¿Dependienta? ¿Hablas en serio? — ¡Tú prometiste no decir nada! — chilló Sveti, a punto de llorar, agarrando el bolso y saliendo del restaurante. — Bien merecido lo tiene — dijo Andrés tras un silencio incómodo. — Ya era hora. Nadie la aguanta, ¿para qué la has invitado? — añadió Tania. — Fui yo, por intentar reunir a todos — se disculpó Anna, que era la antigua delegada. — Recuerdo que Sveti nunca fue la mejor persona, pero uno espera que la gente cambie. Al menos algunos. — Ya ves que no siempre — se encogió de hombros Rita. Las risas volvieron y luego le preguntaron a Rita por su trabajo. La curiosidad era normal, sin malas intenciones; pocos conocen a fondo ese campo y suele haber bastantes mitos. Rita fue desmontándolos durante la charla. — ¿Y para qué tratarlos si no tiene sentido? — preguntó alguno. — ¿Quién dijo que no? Verás, tengo a un niño de cinco años. El parto salió mal, hubo hipoxia y el crío va más despacio. El pronóstico es bueno: habló al cumplir tres, va a terapia de lenguaje y neurología. Tiene todas las papeletas para ir a un cole normal y no tener problemas en el futuro. Pero si no le prestan atención, la cosa habría sido muy distinta. — O sea, que sin preocuparte por el dinero, haces algo útil para la sociedad — resumió Valerio. Después hablaron de sus vidas, parejas y familias. Entonces Rita, de repente, sintió que alguien la observaba. Lo achacó a la paranoia, pero fue una sensación difícil de ignorar. Se giró discretamente, pero nadie parecía mirarla. Siguió con sus amigos y al rato se olvidó del extraño presentimiento. Pasó una semana desde la reunión. Una mañana, saliendo para trabajar del garaje, vio que tenía el coche bloqueado. Llamó al número que aparecía en el otro coche y el dueño bajó enseguida, disculpándose mil veces. — Lo siento, de verdad. Estaba de paso y no había sitio, solo así podía aparcar. Soy Max. — Yo soy Rita — se presentó, sintiendo enseguida simpatía por aquel chico: su actitud, la ropa, hasta el perfume. Sin pensárselo, aceptó quedar con él. Y luego en otra cita. Y a los tres meses no se imaginaba sin Max, especialmente porque tanto su madre como su hijo Igor la aceptaron como una más. El niño tenía sus particularidades, pero Rita, por su trabajo, supo acercarse a él y hasta aconsejarle a Max nuevos métodos para mejorar su relación y sociabilizar. Al cumplir un año juntos, se mudaron. Rita llevó sus cosas al piso de Max e Igor y puso su apartamento en alquiler con la misma agencia que gestionaba sus pisos madrileños. Fue entonces cuando empezaron los primeros avisos. Al principio, cosas pequeñas: “Ayuda a Igor a prepararse”, “quédate un rato con él mientras yo voy al súper”. Era aceptable, ya que se llevaban bien y cuando Max le pedía algo, Rita estaba libre. Pero las peticiones cada vez pesaban más. Rita tuvo que dejar claro a Max que Igor era, ante todo, responsabilidad suya. Que estaba dispuesta a ayudar, pero no a cargar con más de la quinta parte de los cuidados, porque bastante tenía en el trabajo con niños con necesidades especiales. Max aceptó, pero antes de la boda, la madre de Max empezó a hablar del programa de rehabilitación del nieto, dejando claro que Rita debería encargarse cuando no estuviera trabajando. — ¡Un momento, por favor! — les frenó Rita. — Max y yo tenemos un acuerdo: tú te ocupas de tu hijo. Yo no te pido que vayas a limpiar la casa de mi madre o que le arregles las cosas; me apaño yo sola. — Venga ya… — refunfuñó la suegra. — No compares una madre adulta viviendo sola con un niño. ¿Piensas seguir haciéndole el vacío a Igor después de casarte y pretendes que lo aceptemos? — Yo no rechazo a Igor. Recuerda que soy yo quien, después de trabajar, hace de madre y esposa en esta casa: comida, colada, limpieza. Pero no voy a cargar también con la rehabilitación de Igor. Él es tu hijo, Max, y quien debe ocuparse eres tú. Puedo ayudar de vez en cuando, pero no asumir toda la responsabilidad. — ¿Cómo que no piensas hacerlo? Vaya, qué hipócrita… Con lo bien que hablas de tu vocación delante de tus amigos, pero cuando hace falta cuidar de un niño no te pueden ni pedir ayuda. — ¿De qué hablas? — preguntó Rita, confusa. De pronto recordó que la madre de Max trabajaba a veces de friegaplatos en el restaurante donde fue la reunión de compañeros. Ató cabos enseguida. — Ah, o sea, que me lo habéis montado todo para cargarme el niño enfermo, ¿verdad? — ¿De verdad pensabas que querría estar contigo si no fuera por lo de Igor y tu trabajo? — espetó Max. — Si no, ni me habrías llamado la atención… — ¿Ah, sí? Pues deja de mirarme — Rita se quitó el anillo y lo lanzó al que ya era su exnovio. — Te vas a arrepentir — amenazaron él y su madre. — Ningún hombre decente quiere a una sosa sin trabajo de futuro ni dinero. — Tengo dos pisos en Madrid, así que por dinero no será — contestó Rita. Y, disfrutando de cómo cambiaba la cara de Max y su madre, fue a hacer las maletas. Por supuesto que intentaron arreglarlo. Llegaron las promesas de que él se ocuparía del niño, que nunca volvería a hablarle así, que estaba estresado, que la amaba, que no volvería a pasar. Evidentemente, Rita, que tonta no es, no se lo creyó. Al final hasta bromeó diciendo que Max había perdido su ratoncita, y la única que no parecía lamentarlo era ella misma. Luego lo contó con humor a sus amigos, y Rita sigue esperando encontrar a alguien que la quiera no por dinero o habilidades, sino por lo que es. Y mientras tanto, le basta con su trabajo, sus amigos y —por qué no— pensar en adoptar un gato, que seguro aprende antes que algunos hombres.

¿Cómo que no piensas ocuparte del hijo de mi hijo?

00

איך ממשיכים בלעדייך? לאן אפנה, איך אמשיך לחיות? דמעות זולגות על לחייו, ריקנות לופתת את נשמתו – במקום בו פעם פעם הלב, פעורה עכשיו רק חור שחור ולרי היה מאוהב באירינה עוד מבית הספר – בת עדינה, ג’ינג’ית מנומשת – ומאז כיתה ו’ אהבתו אליה הלכה וגדלה. היא הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, תלמידה מצטיינת וביישנית. ולרי הביט בה בחצר בית הספר, חלם שיתחתן איתה, וכשחזר מהצבא – בא לכרוע ברך ולבקש את ידה. אביה החמור סבר בדק אותו בקפידה, אך הסכים לבסוף, והחתונה הייתה גדולה ושמחה. כעבור שנתיים, בעזרת ההורים, בנה ולרי בית חדש – הם עברו אליו שלושה חודשים לפני שנולדה בתם הבכורה, אוקסנה. הלידה העיקה על אירינה, ולא התאוששה; שנה אחר כך הייתה שוב בהריון, והרופאים יעצו לה להפסיק – אבל אירינה עמדה על שלה: “לא אוותר על הילד שלי, הכול בידי שמיים!” הריון קשה, חודש אחרון בבית חולים – ולרי מרגיש שהאסון מתקרב. אירינה לא שורדת את הלידה, אך נותנת חיים לתאומות נהדרות. ולרי נשבר מצער, ובבית העלמין עיניו בוהות באדמה הטרייה, כשהחיים עם אירינה רצים מולו כצלילים עזים בראשו. ימים ולילות הוא מתאבל, עד שהוריי אירינה לוקחים אליהם את הילדות. חלום מנחם מסמן את השינוי: אירינה פונה אליו – “ולרי, תתעשת! הבנות שלנו צריכות אותך, כמו שאני הייתי צריכה אותך.” באותו בוקר, ולאחר התעשתות, הוא פונה להחזיר את בנותיו הביתה. ומאז – אבא ואם כאחד: לומד לבשל, לכבס, לצמות צמות בבית הספר. את שלוש בנותיו – הן גדלות לתפארת, ולרי מגונן עליהן בעוז, אף שלא נושא אישה נוספת. השכנות מנסות את מזלן, אך הוא משיב בהומור – “יש לי שלוש כלות בבית, לא צריך יותר…” כך, בלעדית למסירות, יחס חם ועבודה עד כלות – גידל שלוש נסיכות, ועקב אחר נישואיהן בדאגה ואהבה, כשכל אחת מהן חוזרת אליו עם ילדים ונכדים בחגים וימי הולדת. כשהוא בן 81, הוא שוב חולם את אירינה – צעירה, קורנת, מזמינה אותו: “ולרי אהוב, עמדת במשימה, הבנות שלנו מאושרות ואני גאה בך! עכשיו נלך יחד, לעד.” כל המשפחה מתכנסת להיפרד – הן יודעות, אבא סוף סוף עם אהבת חייו. סיפורו של ולרי – אבא עם לב ענק – שזור בזיכרון הכפר; עדות לגבר שבחר בחיים של הקרבה למען אהבת בנותיו. זיכרונו יהיה ברוך! שתפו בתגובות, אם גם אתכם ריגש הסיפור, סמנו לייק והירשמו כדי לקרוא עוד סיפורים מרגשים.

איך אני אמור להמשיך בלעדייך? מה לעשות עכשיו?

00

“סלח לי, בני, אין ארוחת ערב” — זעקה האם… ומיליונר ישראלי שמע “ממי… אני רעב.” הסיפור המרגש על לוסיה ובנה מתן, המתגוררים ברכב מושאל ושורדים בעוני בירושלים בערב חג החנוכה, עד שמיליונר ישראלי בשם סבסטיאן שומע את קריאותיהם בסופר ומושיט יד. כיצד נתינה אנושית משנה גורלות, איך מתן זכה למשפחה אמיתית, ואיך רגע אחד של חסד יכול להפוך את החושך לאור.

סלח לי, בני, אין ארוחת ערב, קראה אמו והעשיר שמע אמא אני רעב.

02

– איך אני עכשיו בלעדייך? מה אעשה? למה לי להמשיך לחיות? – דמעות התגלגלו על לחייו, ובנשמתו נפער ריק. שם, במקום הלב, נוצרה כעת חור שחור ולרי התאהב באיריס עוד מהתיכון. קטנה, עדינה, עם נמשים ג’ינג’יים על האף – כך ראה אותה לראשונה, ומאז, כבר בכיתה ו’, התאהב בה עד מעל לראש. איריס הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. תמיד למדה מצטיין, הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה, וגם צנועה וביישנית. ולרי, עם השנים, נשאב אליה יותר ויותר. הסתכל עליה בהפסקות, בזמן שקפצה עם חברות בחצר בית הספר. קלה כמו פרפר צבעוני. חלם שיום אחד הם יתחתנו. כשהשתחרר מהצבא, בא לאיריס עם זר פרחים ביד, וביקש את ידה. אביה של איריס היה אדם קשוח ורציני. דיבר זמן רב עם ולרי בחדר נפרד, ואז, עם חיוך על הפנים, לחץ את ידו של ולרי. החתונה הייתה גדולה ושמחה במיוחד – הגיעו גם קרובי המשפחה הכי רחוקים. את הזוג איחלו שלושה ימים. עיניה של איריס זהרו מאושר, ולרי היה גאה עד אין קץ. חשב שזכה בכלה הכי טובה ביישוב. תוך שנתיים, בעזרת ההורים, ולרי הקים בית משלו. איריס ריחפה מאושר – שלושה חודשים לפני הולדת בתם הראשונה, הצליחו לעבור לביתם החדש. משחקי משפחה נולדה להם בת, אותה קראו עדי, על שם סבתה של איריס. הילדה הייתה חזקה ובריאה, אך הלידה הייתה קשה מאוד לאיריס. שנה שלמה אחרי הלידה, איריס הלכה חיוורת וחלשה. ולרי הסיע אותה בין רופאים, אך אלה רק משכו בכתפיהם ואמרו: צריך זמן עד שהגוף יתאושש. כשעדי הייתה בת שנה וחצי, גילתה איריס שהיא שוב בהריון. הרופאים המליצו לה להפסיק את ההריון; אמרו שגופה עדיין לא חזק, ואולי לא תצליח לשאת את התינוק. ולרי ניסה לשכנע את איריס יחד עם הרופאים, אך היא לא הסכימה. – אני את ילדתי לא אפיל! היא לא אשמה שרצתה להגיע לעולם. מה שיהיה, יהיה, – אמרה בקול שקט – הכול בידי שמים. החודש האחרון היה קשה ביותר, ואיריס שכבה בבית חולים. בבית המתינה לה הבת הקטנה, והבעל האוהב לא ידע נפשו. הוא חש בצרה המתקרבת, והפחדים התממשו. איריס לא שרדה את הלידה, ליבה פשוט נדם. אך לעולם הספיקו להגיע זוג תאומות בנות נפלאות. ולרי נשבר מיגון. בבית העלמין הביט בגבעה החשוכה בעיניים ריקות. מול עיניו חלפו זיכרונותיו עם איריס, ימים שמחים, החיוך שלה. באוזניו הדהד סיפוקה של צחוקה המתגלגל. ולרי קרס על ברכיו ופרץ בבכי נורא כבהמה פצועה. – איך, איך אני עכשיו בלעדייך? מה אעשה? למה לי להמשיך? – הדמעות זלגו, והריק היה עמוק כמו חור שחור במקום הלב. לאחר הלוויה התעטף בצערו. שתה לשוכרה, לילות אפלים, כדי לא לשמוע יותר את קולה ושחוקה בראשו. הוריה של איריס לקחו את הילדות אליהם. סברו שוולרי לא יתאושש לעולם ולא יוכל להיות להן אב טוב. משחקי משפחה בארבעים יום, שוב שתה וישן במסדרון. וחלם חלום – איריס נכנסה הביתה, בשמלה לבנה, שערה מתנפנף אדמדם וזורח, מחייכת ברוך. ניגשה אליו, ליטפה בראשו, ואמרה בעדינות ובאהבה: – ולרי, אהובי, מה אתה עושה? לא מתבייש? – עיניה הירוקות הצטמצמו והיא מנופפת באצבע מאיימת בחיוך. – הבנות לא רואות בכלל את אביהן, מתגעגעות. אתה, אהובי, נחוץ להן, בדיוק כמו שהייתי דרושה לך. אם אתה עוד אוהב אותי, אל תעזוב את בנותינו – תאהב אותן כפי שאהבת אותי. והנה התעורר ולרי, ראשו צלול. השמש הפציעה פנימה וחיממה את לחיו. עם הנץ החמה הגיע לבית הורי איריס, מגולח, מסודר, עיניו מלאות חכמה, כמו התבגר מיד חמישים שנה. נשק את ידה של חמותו, חיבק את חמותו ואת בנותיו, ולקח אותן אל ביתו. מאז חיו ארבעתם יחד. השתדל להיות להן גם אבא, גם אמא. למד לבשל, לכבס, לתקן בגדים. ואת הצמות קלַע הכי יפה מכל אמא בגן. תמיד היללו את בנותיו בבית הספר, היו למופת – טובות, חרוצות, ממושמעות. ומי שפגע בהן – ולרי היה שומר ומגן. שכנים שאלו אותו לא פעם: – ולרי, למה אתה לא נושא אשה שוב? אדם צעיר אתה, טוב מראה, בריא – תראה כמה מחזרות אחריך. והוא, מופתע, ענה להם: – אני כבר מזמן נשוי. – תראו – כבר יש לי בבית שלוש כלות, אני אביא עוד אחת? עם ארבעה לא אסתדר… וכך, דרך בדיחות קטנות, לילות נטולי שינה ומעט לחם ביום – ולרי גידל בנות לתפארת, בנות חן ואור. כשהיו כבר בתיכון, התחילה שכנה להגיע, מביאה פטריות מיובשות, הרינג כבוש, מרבה לרמוז. הבין שאינה עומדת להפסיק, ואף לא רצה לפגוע. פעם אחת קרא לה אליו בערב ושאל: – את מי מהבנות שלי את הכי אוהבת? ענתה: – את בנותיך אינני צריכה! תכף יפרחו. ואתה? כך תישאר לבד כל החיים? אני אוהבת אותך, לא אותן! ולרי הרים עיניו: – הנה, קחי את תמונתי, – ונתן לה את תמונתו, – ואהבי אותי בביתך, כמה שתרצי. השכנה חזרה לביתה עצובה עם תמונה ביד. הבנות גדלו, נכנסו לאוניברסיטה, ומעולם לא שכחו אותו. בסופי שבוע תמיד שלושתן הגיעו, עזרו בבית ובגינה. ולרי ליווה כל בת לחופה, שוחח עם כל חתן, בדיוק כפי שחמיו שוחח עמו. תמיד איחל לשלוש הנסיכות שלו רק אושר. הבנות בגרו, לכל אחת משפחתה, ילדים ודאגות, אבל אביהן לא נשכח לעולם! בחופשות ובחגים, הגיעו כולם – בנות, נכדים ונין קטן לאביהם האהוב בכפר. כשהגיע לגבורות, בן שמונים ואחת שנה, שוב חלם חלום: עומד הוא בשדה, צעיר, יפה, שערו כהה וכתפיו רחבות. אליו רצה איריסו, יחפה ושערה לוכד קרני שמש. פשט זרועותיו לרווחה ולבו הלם. נפגשו, התחבקו, איריס הביטה אליו בעיניה ואמרה בקול רך: – ולרי, אהובי, איזה גבר היית! לבנותינו סידרת חיים מאושרים. הכל ראיתי, כל יום התפללתי עבורך מלמעלה – תפסה את ידו ברוך. – בוא. עכשיו נהיה יחד לנצח. וכך הצטרפו ידיהם, צעדו יחד בין דשאים ירוקים ושופעים. כל המשפחה התכנסה לחלוק לו כבוד אחרון. היה קשה לבנות לומר שלום, אך ידעו שאביהן לצד אהבת חייו. הסיפור הזה – גורלו האמיתי של אדם טוב, אבא עם א’ גדולה! שמעתי עליו מסבתי. הכירו אותו כול תושבי היישוב. כך קורה שאדם בוחר בחיים של הקרבה למען בנותיו ולא למען עצמו. יהי זכרו ברוך! כתבו בתגובות מה דעתכם? סמנו לייק, ועקבו אחרי הדף לקרוא סיפורים נוספים!

מה אעשה עכשיו בלעדייך? איך אמשיך? בשביל מה לי להמשיך לחיות?

06

איך ממשיכים מכאן בלעדייך? מה עליי לעשות ואיך אוכל לחיות הלאה? – דמעות זולגות על לחייו ובליבו פעורה ריקנות, במקום הלב נפערה שם עכשיו בור שחור ולרי אהב את איריס עוד מהתיכון; קטנה, עדינה, מנומשת בשיער ג’ינג’י – כך ראה אותה לראשונה, ובכיתה ו’ כבר התאהב בה עד כלות. איריס הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, תלמידה מצטיינת, צנועה וביישנית. ולרי נמשך אליה כל שנה יותר – הביט בה בהפסקות בזמן שקיפצה עם החברות בחצר בית הספר, פרפר צבעוני כל-כך, וחלם שיום אחד יתחתנו. כשחזר מהצבא הלך ישר לבית הוריה עם זר פרחים כפול בשביל לבקש את ידה. אביה היה איש קשוח, ושוחח איתו בחדר נפרד, אך בסוף, עם חיוך, לחץ את ידו והסכים. החתונה הייתה שמחה וגדולה, קרובי משפחה מכל הארץ הגיעו, שלושה ימים בירכו את הזוג הטרי. עיני איריס נצצו מאושר ולרי היה גאה באשתו – לדעתו היא הייתה הכלה הכי טובה ביישוב. תוך שנתיים, בעזרת ההורים, בנה בית. איריס התעופפה מאושר – שלושה חודשים לפני שהתינוקת נולדה, עברו לביתם החדש. נולדה בת וקראו לה אוקסנה, על שם סבתא של איריס. התינוקת הייתה חזקה ובריאה, אך עבור איריס הלידה הייתה מבחן קשה. שנה שלמה הייתה חיוורת וחלשה, ולרי לקח אותה לרופאים אך הם רק אמרו שצריך זמן להחלים. כשבתם הייתה בת שנה וחצי, איריס גילתה שוב שהיא בהיריון. הרופאים יעצו לה להפסיק – גופה עדיין חלש, ואולי לא תצלח ההיריון. אך איריס לא הסכימה לשמוע: “אני את הילד שלי לא עוזבת! מה שיהיה – יהיה, הכל בידי שמיים.” החודש האחרון היה קשה מאוד, איריס אושפזה. בבית חיכו בת קטנה ובעל אוהב שריחש רעות. בסוף הלידה – ליבה נדם, אבל הספיקה ללדת תאומות נפלאות. ולרי היה שבור. בבית הקברות הביט בריק העצום של פני האדמה, ובזיכרונו התרוצצו קטעי חיים עם איריס, ימי אושר, צחוקה. הוא התמוטט על ברכיו ובכה כאריה פצוע: “איך, איך אמשיך בלעדייך? מה אעשה עכשיו? למה לי להמשיך לחיות?” דמעות זלגו על לחייו, בלבו נפער חלל, במקום הלב – חור שחור. אחרי ההלוויה נרפה בשתייה – עשה הכל כדי לא לשמוע את קולה, לשכוח מצחוקה. הוריה של איריס אספו את הבנות אליהם – חשבו שלולרי לא ישוב ממנו ויוכל להיות להם אבא. בליל הארבעים, שתוי נפל ונרדם, ובחלום באה אליו איריס, לבושה לבן, שיערה הג’ינג’י מפוזר, נוגעת בראשו ולוחשת: “ולרי, אהובי, מה אתה עושה? הילדים זקוקים לך כמו שאתה היית זקוק לי. אם אתה עוד אוהב אותי, אל תעזוב אותן – תאהב אותן כפי שאהבת אותי.” כשקם בבוקר חזר להוריה של איריס מסודר ורציני, נשק לאמא, חיבק את אביה, ולקח בחזרה את שלוש בנותיו הביתה. מאז חי איתן, היה גם אבא וגם אמא – למד לבשל, לכבס, לסרוג, והיה קולע להן צמות ססגוניות, טוב יותר מכל אמא. הבנות תמיד הצטיינו בלימודים, ואם מישהו פגע בהן – ולרי עמד להגן עליהן. שכנים שאלו: “ולרי, למה לא תתחתן שוב? בחור טוב, צעיר – הבט כמה נשים מסתכלות עליך!” והוא ענה: “אני כבר נשוי מזמן. יש לי שלוש כלות בבית, ואביא להן עוד אחת? עם ארבעה לא אצליח להסתדר!” בשנים של לילות לבנים ועבודה קשה, גידל את בנותיו לתפארת. כשהיו בתיכון, התחילה שכנה לבקר: מביאה פטריות, דג מלוח – והוא, שלא רצה להעליב, אמר: “את מי מבנותי את הכי אוהבת?” אמרה: “לא רוצה את בנותיך! עוד מעט ילכו. אני אוהבת אותך.” אז נתן לה תמונתו: “קחי, ואהבי אותי בביתך כמה שתרצי.” חזרה הביתה עם תמונה ובלב שבור. הבנות גדלו, הלכו ללימודים, אבל תמיד בילו סופי שבוע וחגים אצל אבא. אחר כך חיתן אותן, עם כל חתן דיבר באריכות כמו שעשו עמו. שלושת הנסיכות זכו באב שמח ובריא – ולרי הנחשב ביותר ביישוב! ביום הולדתו ה-81 חלם שוב: בשדה הפתוח עומד צעיר ויפה – לקראתו רצה איריס, לבנה, יחפה, שיער ג’ינג’י מנצנץ באור השמש. פותח זרועות, ליבה פועם בחוזקה. נפגשים, מתחבקים, איריס מרימה עיניה ואומרת בלחש: “ולרי, עשית את כל הכבוד. הבנות שלנו חיות באושר – אני תמיד התפללתי עליך, ראיתי הכל מלמעלה. בוא, מפה נהיה יחד לעולם.” ויחד צעדו בשדה ירוק וקסום. ביום הזיכרון לולרי הגיעו כל בני המשפחה. הבנות כאבו את הפרידה, אבל ידעו – עכשיו הוא סוף סוף עם אהבת חייו. זהו סיפורו האמיתי של אבא לדוגמה, שבחר להקריב את חייו עבור בנותיו האהובות. זיכרון יקר ונצחי – ומה דעתכם? שתפו בתגובות, עשו לייק והרשמו לעמוד בשביל עוד סיפורים!

מה אעשה בלעדייך? איך אפשר להמשיך? למה לי בכלל להמשיך לחיות?

010

Extraños en Nuestra Casa: Cuando al Volver de Vacaciones Encuentras a la Familia de tu Suegra Ocupando Tu Piso Madrileño – Claves de Conflicto, Límites y Hospitalidad a la Española

Pilar fue la primera en abrir la puerta y se quedó

00