רותי, את שפויה בכלל?! את בת ארבעים וחמש! הבן שלך כבר בצבא! ואת לוקחת תינוק הביתה? ועוד עם כל החבילה הזאת של אבחנות רפואיות?! את תהיי סבתא-סבתות כשיכנס לכיתה א’! הוא יכניס אותך לקבר, רותוש!
רותי שתקה וקיפלה בשקט את הבגדונים הזעירים לתוך תיק.
במטבח השתוללה חברתה הטובה, נעה.
“רותי, תתעוררי! תכננו טיול לאיטליה יחד, תכננו להנות, קצת לנוח מהחיים! עכשיו זה הזמן שלך, לא?”
“נפרדת סוף סוף מהשתיין ההוא, את סוף סוף נושמת, למה לשים על עצמך עול כזה? הרי זה CP, מום בלב, זה חתימת ויתור לכל החיים!”
רותי סגרה את הרוכסן בתיק, הסתכלה לעבר נעה בעיניים עייפות אבל שקטות.
“נעה, ראיתי אותו. בבית התינוקות, הלכנו להתנדב, להביא חיתולים. הוא שכב לו בפינה, אפילו לא בכה. רק בהה בתקרה. העיניים שלו, נעה… עיניים של מבוגר שכבר הבין הכל ונכנע. לא הצלחתי ללכת. הרגשתי שאם אשאיר אותו שם, אאבד את האוויר. פשוט ככה.”
קראו לו יותם. בן שמונה חודשים.
אמא שלו עזבה אותו עוד בבית החולים אחרי הלידה. “צמח” קראו לו הרופאים, “אין לו סיכוי”.
רותי לקחה אותו הביתה.
הגיהנום שנעה חזתהאכן הגיע.
יותם לא ישן בלילות. בכי נורא מכאב, מהתקפים.
רותי למדה איך עושים מסאז’ שיקומי, איך דוקרים מחטים, איך משתמשים בזונדה להאכלה.
התפטרה ממשרת הבנק הנוחה, עברה לעבוד מהבית על גרושיםחשבונאית בשלט רחוק.
פתאום חצי מהשכנים הפסיקו להגיד לה שלום. “השתגעה,” לחשו בפורומים בוואטסאפ, “מוזגת מעצמה צדיקה”.
גם עידן, הבן החייל שלה, לא הבין מה נכנס באמא:
“אמא, זה כל החיים שלך הולכים עכשיו עליו? ומה עם החתונה שלי? הבטחת שתעזרי!”
“עידן, חתונה עוד תהיה. אבל חיים לא מחכים.”
חמש שנים עברו.
רותי הלבינה, הבקעים בעור הפנים העמיקו. הגב כאב מהסחיבה של יותם כל הזמן על הידיים.
אבל יותם?
יותם חי.
נגד כל הסיכויים הוא לא הפך ל”צמח”.
רותי גררה אותו למרכזי שיקום. מכרה את הצימר במצפה, את הרכב, את כל התכשיטים שירשה מסבתא.
כל יום טיפולים פיזיותרפיה, בריכה, קלינאית תקשורת.
“א-י-מ-א” אמר בגיל שלוש. בפעם הראשונה.
רותי בכתה, נצמדת לפדחת החמה שלו. המילה הזאת שווה יותר מכל הנדל”ן שבעולם.
בגיל חמש התחיל לזחול.
בגיל שבע עמד עם הליכון.
הרופאים הרימו גבות: “נס”.
אבל רותי ידעה שזה לא נס.
זה עינוי. ועקביות.
וזה אהבה.
האהבה הזו, הלגמרי בלי תנאים, שמסוגלת להזיז הרים.
פעם בגידהפעם פרס.
בגיל עשר יותם היה צריך ניתוח מסובך ברגליים, בשביל שיוכל ללכת.
הניתוח עלה ים של שקלים.
רותי פנתה לעידן, שהקים בינתיים מוסך.
“עידן, תעזור. אני אחזיר. אמכור את הדירה, נעבור לדירת חדר.”
עידן הסתכל עליה בקרירות:
“אמא, יש לי תכניות. אני בונה בית. את בחרת בזה. אמרתי לך לא. לא נותן.”
רותי יצאה מהבית שלו רועדת.
היא התיישבה על ספסל בצומת המרכזי.
כוחות אין. תקווהעזבה.
ניגש אליה גבר. עם מקל הליכה, צולע קצת.
“את בסדר?” שאל.
קראו לו שלמה. פנסיונר צה”ל, מהנדס חבלן לשעבר.
דיברו.
רותי, בלי להבין איך, שפכה בפניו הכל. על יותם, על הניתוח, על עידן.
שלמה הקשיב, שתק.
“אני אעזור,” אמר בפשטות. “יש לי כמה חסכונות. בשביל מה לחסוך, אם אין לי למי להשאיר? לבד. אשתי מתה, ילדים אין. לילד צריך רגליים.”
שלמה העביר את הכסף. בלי טפסים, בלי תנאים.
את יותם ניתחו.
שנה שלמה של שיקום מפרך.
שלמה עבר לגור עם רותיביחד יותר קל לגרור עגלת נכים וילד עקשן.
נהיה הסבא/האב שמעולם לא היה ליותם. בנה לו מתקני תרגול, לימד אותו שחמט, סיפר סיפורי צבא ישנים.
יום אחד, יותם התחיל ללכת.
מהוסס, עם קביים וברזלים, אבל הלךבכוחות עצמו.
“שלומי, תראה! אני הולך!” צעק.
רותי ושלמה עמדו במסדרון, מחזיקים ידיים. שני אנשים עייפים, לא צעירים, שביחד עשו את הנמנע.
עוד עשר שנים עברו.
יותם בן עשרים, הולך עם מקל, אבל הולך. לומד הנדסת תוכנה, בחור טוב-לב וחכם, עם העיניים הבוגרות ההן.
עידןהבן של רותילא מצא שמחה בבית שלו הגדול. אשתו עזבה, הילדים בחוץ שליטה. לפעמים מתקשר לאמא, מתלונן על החיים, אף פעם לא באמתבייש.
רותי ושלמה חיים בשקט.
לא מזמן הגשימו סוף סוף את החלום וטסו לאיטליהשלושתם, עם יותם.
על חשבון כסף שיותם הרוויח, כתב איזה אפליקציה לפלאפון.
“אמא, אבא, זה בשבילכם,” אמר ומסר להם כרטיסי טיסה. “אתם החזרתם לי את הרגליים. אני רוצה להראות לכם את העולם.”
הם ישבו בבית קפה קטן ברומא, שתו אספרסו מר, חייכו.
נעה החזירה תגובה לפוסט של רותי בפייסבוקבתמונה רותי אפורה אבל קורנת, בין שני גבריםזקן וצעיר.
“בסוף היית צודקת, רותי. את לא זקנה. את הכי חיה שיש.”
מוסר השכל:
לפעמים מה שנראה לנו כעולהוא בעצם הכנפיים שלנו. אנחנו פוחדים מקשיים, פוחדים לוותר על נוחות, קוראים לזה “שכל ישר”. אבל האמת שזה לא העניין. המשמעות היא לא ברוגע או בחופשה בים, אלא בלהיות כל-כך חשוב למישהושהאהבה שלך עושה ניסים.
אל תפחדו לאהוב “מסובכים”, ולקבל החלטות לא נוחות. בסוף, לא נתחרט על העייפותאלא על כך שעברנו ליד מישהו שהיה צריך אותנו.
ומה אצלכם? אתם מכירים סיפורים כאלה, שבן מאומץ נהיה בן אמיתי?
