רוית, את השתגעת?! את בת ארבעים וחמש! יש לך בן בוגר בצבא! ואת לוקחת אלייך תינוק? ועוד עם כזה “שרשרת” של אבחנות?! כשתהיי זקנה, הוא רק יתחיל בית ספר! הוא יסחט ממך הכול ויקבור אותך!
אני המשכתי לקפל בלי מילה את החולצות הקטנטנות לתוך התיק.
במטבח סערה מיכל, החברה הכי טובה שלי.
“רוית, תתעוררי! תכנַּנו לטוס ליוון! רצינו סוף סוף לחיות בשביל עצמנו! רק עכשיו התגרשת מהשיכור ההוא, התחלת לנשום! למה את צריכה את הכבל הזה? את יודעת שזה שיתוק מוחין, זה מום בלב, זה קו אדום על כל החיים!”
רק ריפפתי את הרוכסן של התיק.
הרמתי אליה עיניים. עייפות, אבל שלוות.
“מיכל, ראיתי אותו. בבית התינוקות, כשהבאנו מצרכים כמתנדבות. הוא שכב לבד בפינה, אפילו לא בכה. רק הסתכל על התקרה. היו לו עיניים כאלה, מיכלי… כמו של אדם שכבר הבין הכול וקיבל את זה. לא יכולתי לעזוב. ידעתי: אם אני עכשיו מסתובבת והולכת, אני כבר לא אצליח לנשום.”
קראו לו גלעד. הוא היה בן שמונה חודשים.
אמא שלו נטשׅה אותו כבר בלידה. “ירק”, ככה הרופאים אמרו. “אין לו סיכוי.”
הבאתי אותו הביתה.
התחיל הגיהנום שמיכל חזה מראש.
גלעד לא ישן בלילות. הוא צרח מכאב, מעוויתות. למדתי לעשות פיזיותרפיה, זריקות, להאכיל אותו בזונדה.
עזבתי עבודה טובה בבנק, התחלתי לעבוד מהבית כחשבונת, על גימלא מינימלי.
רבים התרחקו ממני. “משוגעת”, ריכלו השכנות, “עושה הצגות של צדיקה”.
הבן שלי, שחזר מהצבא, לא קיבל את זה.
“אמא, מה זה?!” שאל, מביט בבוז לעבר הילד המעוות בעריסה. “עכשיו תבזבזי עליו את כל הכסף? ומה עם החתונה שלי? הבטחת שתעזרי.”
“עומרי, החתונה תחכה. החיים לא.”
עברו חמש שנים.
הזדקנתי. הופיעו לי שיער לבן וקמטים עמוקים ליד העיניים. הגב כאב מהסחיבה המתמדת של גלעד על הידיים.
אבל גלעד… גלעד חי.
בניגוד לכל התחזיות, הוא לא הפך ל”ירק”.
סחבתי אותו בין מרכזי שיקום בארץ. מכרתי את הדירה בים, את הרכב, כל התכשיטים שלי.
כל יום פיזיותרפיה, שחייה, קלינאית תקשורת.
“א-מא”, הצליח לומר בגיל שלוש, פעם ראשונה.
בכיתי, הראש טמון בפדחתו החמה. מילה ששווה יותר מזהב.
בגיל חמש זחל.
בשבע כבר הצליח להיעמד בעזרת מעקה.
הרופאים הרימו ידיים “נס”.
אבל אני ידעתי: זה לא נס. זה עמל מפרך. ואהבה. זו האהבה ההיא בלי תנאים, שמסוגלת להזיז הרים.
בגידה וגם שכר.
בגיל עשר גלעד נזקק לניתוח מורכב ברגליים. כדי שיוכל ללכת.
זה עלה הון עתק.
פניתי לעומרי, הבן שלי. בינתיים כבר בנה עסק מצליח בענף הרכב.
“עומרי, תלווה לי. אשלם. אמכור את הדירה, נעבור לדירת חדר.”
הוא הביט בי בקור.
“אמא, יש לי תכניות. אני בונה בית. זה העול שבחרת בו. אמרתי לך. לא עוזר.”
יצאתי מהבית שלו בגמגום.
התיישבתי על ספסל בגינה. לא היו לי כוחות. לא הייתה תקווה.
ניגש אליי גבר עם מקל, צולע.
“כואב לך?” שאל.
הוא היה שאול. אלוף משנה בדימוס, לשעבר חבלן.
השיחה התגלגלה. פתאום מצאתי את עצמי מספרת לו הכול על גלעד, על הניתוח, על עומרי.
שאול הקשיב בשקט.
“אני אעזור”, אמר בפשטות, “יש לי חסכונות, למה אני צריך את זה? אשתי נפטרה, ילדים לא היו. ולגלעד, צריך לתת רגליים.”
הוא נתן את הכסף. בלי ערבויות, בלי תנאים.
גלעד נותח.
שנה של שיקום הייתה קשה מאוד. שאול עבר לגור איתנו היה פשוט יותר לדחוף יחד עגלות ומיטה.
היה לאבא שמעולם לא היה לגלעד. בנה לו מכשירים, לימד אותו לשחק שש-בש, סיפר לו סיפורים מהצבא.
ויום אחד גלעד הלך.
לאט, עם הליכון, רגל אחר רגל, בתחבושות. בעצמו.
“שאול, אבא! תראה, אני הולך!” צעק.
עמדנו יחד אני ושאול, יד ביד. שניים מבוגרים ועייפים שהצליחו בבלתי אפשרי.
עברו עוד עשר שנים.
גלעד בן עשרים. הוא עדיין הולך עם מקל, אבל הולך. לומד מדעי המחשב, בחור חכם וטוב לב, עם אותן עיניים בוגרות.
עומרי, הבן שלי, לא מצא את האושר בבית הענק שבנה. אשתו עזבה, הילדים הלכו לדרכם. לפעמים הוא מתקשר, מתלונן על החיים, אבל לא בא לבקר בושה.
ואנחנו, אני ושאול, שקטים.
לאחרונה גם נסענו ליוון, סוף-סוף. שלושתנו אני, שאול וגלעד.
על חשבון כסף שגלעד הרוויח כתב איזה אפליקציה לסלולרי.
“אמא, אבא, זה בשבילכם”, הוא אמר והגיש לנו כרטיסי נופש. “הענקתם לי רגליים. אני רוצה להעניק לכם את העולם.”
ישבנו בבית קפה קטן בנתניה, שתינו קפה.
מיכל, החברה, ראתה את התמונות בפייסבוק. בתמונה אני, שיער כסוף, אבל שמחה וצוחקת, מחובקת על ידי שני גברים אחד צעיר, אחד מבוגר.
מיכל כתבה תגובה: “צדקת, רוית. את לא זקנה. את הכי חיה בכולנו.”
מוסר השכל:
לפעמים מה שנראה לנו כצלב הוא הכנפיים שלנו. אנחנו מפחדים מקשיים, מפחדים להקריב את הנוח לטובת האחר וקוראים לזה “היגיון”. אבל משמעות החיים היא לא בשקט, לא בנופש ביוון. המשמעות היא להיות כל כך חשׂוב בשביל מישהו, שהאהבה שלך תיצור ניסים.
אל תפחדו לאהוב אנשים “מסובכים”, ולקבל החלטות “לא נוחות”. בסוף הדרך תצטערו רק על כך שהתעלמתם מהכאב של מישהו אחר, ולא על העייפות.
האם אתם מכירים דוגמאות שילדים מאומצים הפכו יקרים כמו ביולוגיים?
