כשמלאו לי 69 סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים – כסף שלי, שעמלתי עליו. תכננתי לשפץ את הגג, לשים חסכונות לימים קשים, ולפנק את עצמי אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. אבל כשבני המשפחה שמעו – האחיין הגיע, חייכן ומתוק, עם סיפורי ״עסק בטוח״ ו״הזדמנות של פעם בחיים״, רק צריך דחיפה קטנה כדי להצליח. הוא שיכנע אותי, הבטיח שיחזיר כל שקל עם ריבית תוך חצי שנה. האמנתי בו. נתתי לו את הכסף ללא מסמכים, רק על המילה שלו – כי זה המשפחה. חצי שנה עברה – כלום. שמונה חודשים – הפסיק לענות. עשרה – הבנתי שבזבז כאילו לא חייב לאף אחד כלום. כשדרשתי את שלי, הוא נעלב, הפך תוקפני ואיים לנתק קשר. והמשפחה? עברה לעמוד לצידו, האשימו אותי, טענו ש״אני מחזיקה בכסף״ ושבגילי ההיתפסות לסכום היא מיותרת. לבסוף סובבתי לבד, כמעט בגיל שבעים, מוקצית כי ביקשתי רק את שלי. שלוש שנים של שתיקה, האמונה במשפחה נשברה. אין לי מסמך, רק מילה שהוא רמס – ורק רצון אחד: לקבל בחזרה את מה ששייך לי, למרות שכולם עושים ממני את הפושעת.

כשהגעתי לגיל 69, סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים. כסף שלי, שנצבר בעמל כפיים. שקל, שכל אדם היה שומר עליו כעל עינו. כבר היו לי תכניות לשפץ את הגג, לשים קצת חסכונות לימים קשים, ולהעניק לעצמי קצת שמחה אחרי כל כך הרבה שנות עבודה.

אבל ברגע שרק שמעו בבית המשפחה… האחיין שלי הופיע אצלי בדלת מחייך, נחמד, מדבר כמו דבש. סיפר לי על “עסק בטוח”, “הזדמנות של פעם בחיים”, איך רק צריך קצת דחיפה בשביל לעוף קדימה. דיבר כל כך יפה ומשכנע, שהאמנתי לו בלב שלם.

אני זוכר איך אמר לי שבעוד חצי שנה יחזיר הכל עם ריבית. שזה יציב, מהיר, בטוח. שהוא לא כמו אלה שנכשלו. ואני, חושב לעצמי שאני גם עוזר לו וגם מרוויח, מסרתי לו את הכסף. בלי מסמכים, בלי חתימות, רק המילה שלו. חשבתי לעצמי: “זה האחיין שלי, אין מצב שיבגוד בי.” בגיל כזה עוד מאמין שמילה של משפחה זו מילה.

כמה תמים הייתי

עברו שישה חודשים שום דבר. אמר שהעסק הולך, אבל צריך “עוד קצת סבלנות.” בחודש השמיני כבר הפסיק לענות לי לטלפונים. בחודש העשירי שמעתי מאחרים שהוא מבזבז כאילו אין מחר כאילו לא חייב גרוש לנפש חיה.

כשניסיתי שוב לפנות אליו, הוא נעלב. דיבר אליי בקשיחות, האשים אותי שלא סומך עליו, שאני לוחץ עליו, שאני מוציא אותו רע מול שאר המשפחה. אז הבנתי שמשהו פה לא בסדר… ועדיין הייתה בי תקווה שאולי יתעשת בסוף.

הכי גרוע לא הגיע ממנו, אלא מאחים שלי. כולם עמדו לצידו, אמרו לי: “די, תעזוב אותו.” “הכסף יחזור.” “הוא עושה מה שהוא יכול.” ואז התחילו הרמיזות שאני קמצן, “בשביל מה לך, בגיל שלך,” שזו הגזמה “להיתפס על איזה סכום.” בסוף… ניתקו ממני קשר. כמעט בשבעים, מתייחסים אליי כאילו אני הפושע רק כי דרשתי את שלי.

יום אחד פגשתי אותו פנים אל פנים, בלי להתחבא. הוא מיד הגיב באגרסיביות. אמר שאני “חונק אותו”, איים שאם אמשיך לבקש את כספי, “לא ידרוך יותר בבית שלי.” כאילו זה אמור לשבור אותי.

הסתכלתי עליו וחלפו בראשי כל השנים איך פתחתי לו תמיד דלת, איך האמנתי בו, איך הגנתי עליו כשאחרים קראו לו חסר אחריות. והוא בלי שום בושה מעז לכעוס כי אני דורש מה שמגיע לי.

שלוש שנים עברו. שלוש.

יש שממליצים לי לשחרר שבגילי כבר עדיף לי שקט. אחרים אומרים לא לוותר שאם אני שותק, ידרכו עליי חזק יותר. אני תקוע באמצע. אין לי חתימה, אין לי נייר. רק מילה המילה שלו, שהוא שבר בלי למצמץ.

וכל פעם שאני מבקש את הכסף, המשפחה כועסת. מסתכלים עליי כאילו אני אסון, כאילו אני הבעיה.

אבל האמת כל כך פשוטה:
אני לא ביקשתי דבר שלא שלי.
אני רק רוצה את מה שמגיע לי.