חזר אחרי שנה
כשיצאתי לרגע לשפוך את הזבל במרפסת הלובי, הוא עוד ישב ממש ליד הדלת. מוֹרִי שלי. כתום, בעל נוכחות שקטה, עם “וסט” לבן בוהק על החזה והמבט הזה עצל, כמעט לגלגני. כאילו לא הוא זה שלפני שעות בודדות פרץ למטבח והפיל את המכסה מהסיר. הנהנתי אליו הוא אפילו לא זז מהאוזן.
בדרך חזרה, השטיחון היה ריק.
בהתחלה לא דאגתי. בכל זאת, לא פעם ירד קומה או הלך לשכב ליד דלת של שכן, כמו שתמיד נהג. קראתי בשמו. סרקתי את כל הקומות. בדקתי בין המדרגות. ירדתי עד החצר. שום דבר.
מוֹרִי מעולם לא הלך רחוק. המסלול שלו היה קבוע: הבניין, הספסל בכניסה, השיח עם שיבולת הנענע וחזרה הביתה. לא עניינו אותו כלי רכב, יונים או חתולים אחרים. הוא היה המשקיף. ופתאום נעלם לגמרי.
עד הערב חיפשתי בכל החצר. קראתי, שרקתי, ניערתי שקית אוכל והרגשתי מטופשת. לא ענה אף אחד. רק השכנים המבוגרים הביטו בי ברחמים.
“עדיין לא חזר?”
“כבר יום שלם לא נראה.”
“את יודעת, חתולים… כאלה, אוהבים להיעלם.”
אבל לא, הוא לא היה עוד חתול סתם. הוא היה בן בית. חלק מאיתנו. מעולם, במשך שבע שנים, לא נעלם כך.
ביום השלישי התחלתי לתלות שלטים. על כל אחד תמונה: מוֹרִי על אדן החלון, מוֹרִי מתכרבל, מוֹרִי מביט באותו מבט לא מרוצה למצלמה. אנשים התקשרו. התעניינו. מישהו אפילו טען שראה אחד דומה בשוק בנתניה. נסעתי. בזבזתי שעה התברר שזה כלב. כתום אבל לא מוֹרִי.
כעבור שבוע סיפרו לי שהחלו להסתובב בני נוער בבניין. אחד אפילו שאל לשייכותו של החתול שישב בקומה החמישית. “רגוע, נינוח, בטח חתול יקר…”
“חושבת שגנבו?”
“נראה שכן,” עניתי והפעם לא יכולתי לעצור את הדמעות.
עבר חודש. ועוד אחד. ניסיתי להעסיק את עצמי, עבדתי כהרגלי, הקשבתי לצעדים במסדרון. בכל פעם קיוויתי אולי זה הוא. אבל לא.
את הקערה סילקתי אחרי זמן מה. את השמיכה השארתי. כיבסתי, ייבשתי, סידרתי מחדש שיהיה. אולי…
חברה אחת הביאה יום אחד גור חתולים קטן. אפור, קפצני, צווחן.
“את לא יכולה להישאר לבד וללבוש שחורים כל השנה,” אמרה וצחקה.
השארתי אותו. קראתי לו בּוּבָּה. שובב, חם, מצחיק. אבל לא מוֹרִי. כל פעם שליטפתי אותו, הלב רעד. לא כי הגור לא בסדר, אלא כי הזיכרון של הישן לא נתן מנוח.
כמעט שנה חלפה. חורף. שלג ברמת הגולן, קרח על הכביש. חזרתי מהעבודה עם תיק כבד וכעוסה ששכחתי שוב לקנות תה. ופתאום שמעתי שריטה חלשה, כמעט לא מורגשת, בכניסה.
נעמדתי קפואה. ניגשתי לדלת. פתחתי.
הוא.
על השטיח חיכה מוֹרִי. רזה עד העצמות, כולו מלוכלך, אוזניו עם עקבות כפור, רגליו רועדות. אבל במבט אותו מבט מוכר, עם שמץ של תוכחה: “נו, איפה היית כל התקופה הזאת?”
לא האמנתי. השתופפתי, שלחתי יד.
“מוֹרִי?..”
הוא לא השמיע קול. רק התרומם בקושי, נגע לי בכף היד עם מצחו.
פרצתי בבכי. שם, במסדרון, עם התיק ולחם הטרי, במעיל הכבד. הדמעות זלגו מאליהן. והוא התחכך שוב ושוב, כאילו לא מאמין שחזר הביתה.
הכנסתי אותו פנימה. מים חמים. מקלחת. אוכל. הוא אכל כאילו לא ראה אוכל מימיו. ואז זחל לכורסה, נרדם מיד מתכרבל.
מאוחר יותר הלכנו לוטרינר. הזנב קצהו קפא וצריך היה לכרות. כמה שיניים שבורות. גופו תשוש, מלא חתכים וחבורות. אבל חי. חי!
“ברור שמישהו החזיק אותו,” אמר הוטרינר. “מאוד רגיל לבני אדם, אבל חבול כנראה נחטף, אחר כך ננטש או ברח. אבל את הדרך חזרה מצא בעצמו.”
“חזר אליי…”
“זה קורה לפעמים. יש להם זיכרון וריח.”
מאז הוא ישן איתי במיטה. אינו נוגע בשמיכה שהשארתי. לא מבקש לצאת החוצה. את בּוּבָּה דחה תחילה, אך התרגל וכעת שניהם אוכלים מאותה קערה, מלקקים זה את זה כמו אחים.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו לא פתחתי את הדלת באותו רגע? מה אם איחרתי?
אבל הוא חיכה. בכוחותיו האחרונים. חזר בעצמו, אחרי כמעט שנה. חלש, רזה אך חי.
מאז, אפילו לרגע קצר, יציאתי מחדר המדרגות אני תמיד בודקת שהדלת סגורה היטב.
תמיד.
הסיפור הזה לימד אותי: תקווה גם כשהלב נסגר, ולפעמים מה ששלך באמת, תמיד ימצא את הדרך חזרה אליך. אל תפסיקו לקוות.
