אני בת 55, ואלמנה כבר חמש שנים. מאז שחיים בעלי נפטר, נאלצתי להתמודד עם אמת שדחפתי הצידה שנים לא הייתי נשואה ל”אבא מהמם”, כמו שכולם אמרו. הייתי נשואה לבן אדם ששילם את החשבונות וזהו. אחלה מפרנס, בהחלט. אבל מפרנס זה לא אותו דבר כמו להיות נוכח. ואני, כמו אחת שיודעת להחזיק את כל הבית רק עם שתי ידיים, עשיתי טריקים של קוסמת, בזמן שהוא הסתובב עם החיוך הזה של “הנה, אני זה שמביא את הכסף”.
כשהיינו משפחה, מבחוץ זה נראה מושלם. הוא עשה קריירה בהייטק, היה מביא משכורת יפה, לא חסר לנו כלום ובזה נגמר הסיפור מבחינת הסביבה:
“איזו מציאה תפסת!”
ואני בעצמי המשכתי לשנן לעצמי שזה מספיק, שזה יותר קל להודות על מה שיש מאשר להסתכל על מה שחסר. במציאות, כשהוא היה נכנס הביתה, היו לו שלוש משימות קבועות: לאכול, להתקלח, לחבק את השלט, וזהו. יום עבודה מבחינתו הסתיים. שלי? הוא רק התחיל ברגע ההוא: עבודה, ואז הבית, הילדים, הכלים, המטלות ותמיד אני אחרונה ברשימה.
הילדים שלי גדלו עם אמא שעושה הכל ואבא ש”פורנס”. איזה בגדים הם לובשים? אין לו מושג. שמות המורים? מצטער, לא בקהל. הורה של הוועד? רק אם זה כרוך בהופעה ביישוב. ילד קם עם חום? הוא שואל,
“נו, אז מה תעשי?”
מכנס קרוע? מבט של מנכ”ל שיודע שאני האחראית על התפעול:
“תסדרי את זה, מותק. את הרי חכמה.”
ה”את הרי חכמה” הזה הוא אמר את זה כל כך הרבה פעמים, שהיום זה כבר כמו כפית רעל. בעצם קוד יפה ל”אני לא מתכוון להזיז פה כלום”.
אני קמה ראשונה, מכינה סנדוויצ’ים, מחפשת גרביים אבודות, ישרה חולצות בית ספר, מה לא. חס וחלילה אם שכחתי כרטיס ברכה או הילד איחר בטח שזו רק אשמתי. כי העולם מת על “האבא עוזר”. והאמא? זאת המובן מאליו. אצלנו זו הייתה חוקת בית.
חיים, מצידו, ידע תמיד לעשות הצגות לקהל. לפעמים ניכנס עם שקית של שופרסל ואומר:
“תראי, אני גם עושה סידורים!”
או מביא פיצה ביום שישי מול הילדים:
“מי אבא שמפנק אתכם?”
בטח שהילדים מתלהבים זו חגיגה עבורם. מישהו פעם ראה שביום שאחרי אני זו שנשארת לשטוף, לסדר, לחשוב מה נאכל בראשון, להוציא את הזבל? פייר אף אחד.
עצובה זה מעצבן, אבל גם הרגשתי אשמה כי הנה, הוא “מביא את הכסף”. אז גם אני נכנסתי למלכודת:
“לא מרים עליי ידיים, לא בוגד, מכניס יופי של שכר מה יש לי להתלונן?”
אז שתקתי. עייפה, מותשת, כאילו זה נורמלי לחיות מתה. היו ימים שבהם חזרתי מהעבודה ישר למשמרת לילה, בזמן שהוא התמתח בסלון עם “אני עייף”. ואני בראש: ומה איתי? לא אמרתי. כי אם כן, הופכת לאיומה לא מעריכה, לא מכירה תודה, מסכנה אותו.
לעולם לא אשכח פגישה עם המחנכת. הבן שלי גרוע במתמטיקה, ביקשו אותנו להגיע. אמרתי לו ערב קודם:
“מחר באים איתי לפגישה בבית ספר.”
הסתכל עליי כאילו ביקשתי ממנו לנסוע לראש העין ברגל:
“מה, אהובה, יש לי עבודה.”
אמרתי: “גם אני עובדת, אבל אגיע!”
אז הוא זרק:
“אלה הדברים שלך.”
כאילו חינוך ילדים זה על הילדה. או אמא. או איך שלא קוראים לזה.
וזה המשיך: חיסונים, רופא ילדים, שיניים, נעליים, חבילות למתנה, עוגות יום הולדת, מסיבות, תחפושות. אם הוא עשה משהו כולם הריעו לאבא המדהים. אם אני? ברור, מובן מאליו. לא שהיה קשה היה בודד. לעשות הכל, ואף אחד לא שם לב.
בבית? לא ידע איפה שמים מגבת. נגמר דאודורנט? “תקני לי!” צריך מחברת? “תוסיפי לרשימה שלך.” אני הייתי הווייז, הזיכרון, המתכללת, וגיבורת היום. וזה מתיש. מתייבש לך משהו בנשמה. נישואים, אמורים להיות שותפות בעומס. בפועל, סחבתי הכל.
מבחוץ? “חיים בן אדם טוב”. למה? משלם, לא משוטט ברחובות, לא שתיין. ג’נטלמן. מחייך, מנומס. אף אחד לא רואה איך אישה שותקת את העייפות שלה, מרגישה שאין לה זכות לדרוש זמן, כי כבר מקבלת כסף.
שנים לקח לי להתחיל לדבר. אפילו בזהירות. פעם אחת גייסתי אומץ:
“אני מרגישה שהכל עליי.”
הוא בלי לחשוב:
“אבל אני עובד, אהבה. מה עוד יש?”
זה היה כאפה. פתאום קלטתי בראש שלו העבודה צד שלו, השאר “צ’ופר” אבל שלי מהאהבה, האימהות, החובה.
כשהוא נפטר, ההלם לא היה רק האובדן. הייתה גם הדממה שאחריו. פתאום נזכרתי בדברים ביתר חדות, ולעיתים זה כאב, ולעיתים כעסתי, ולהפתעתי פתאום היה גם סוג של הקלה וזה מביך להודות. בפעם הראשונה הרגשתי אוויר: אף אחד לא שואל
“מה יש לארוחת ערב?”
כאילו אני שירות חדרים.
בהתחלה, תפקדתי על אוטומט. הילדים הגדולים אומרים:
“אמא, תנוחי.”
אין לי מושג איך עושים את זה. שנים על גבי שנים כיוונתי את הכל ביד. קמה בחמש, בודקת את המקרר, מארגנת, חושבת, ואז פתאום יש שקט. מה עושים עם הזמן הזה?
אז קלטתי שנים שחייתי על אדי חרדה דחופה, לא היה לי אפילו דקה לחשוב. רק אחרי לוויות התחילו געגועים משונים – כולם מזכירים אדם שלא היה בכלל זמין רגשית. אמרו:
“היה אבא נהדר.”
חייכתי אליהם מתוך נימוס. בלב עניתי:
“לא. היה אבא שמשלם.”
כשהילדים חיפשו רגש, אני הייתי שם. כשהם בכו, אני הקשבתי. הוא? “אקנה לך משהו”, “אתן לך כסף”. מספיק? בדיעבד, לא.
השנים חלפו, והילדים ראו מה שפעם לא קלטו. אחד שאל:
“אמא, אבא פעם ניקה כלים?”
השני: “לא זוכר שאי פעם שאל אותי איך אני מרגיש.”
שום תגובה מצידי. הכאב? ברור. עיבדתי טיפול קבוצתי עם עצמי.
היום, אחרי חמש שנים, אני לא אומרת שחיים היה יצור מפלצתי. מה פתאום. היה “בן אדם בסדר”. כן דאג, לא היינו רעבים. רק היום אני מסוגלת להודות היה לו נוח מאוד. התרווח לחלוטין על הספה, כשאני מפקדת על כל המבצע. קיבל נקודות של “אבא טוב” רק כי הביא כסף. ידע שאני זמינה, מוכנה, פותרת תמיד.
וגם אני התרווחתי, אבל לא מבחירה מתוך הישרדות. כשיש ילדים, עבודה, דירה אין אופציה לקרוס. הופכים בצורה אוטומטית לעמוד התווך, בלי שנשים לב.
החוצה? נראית חזקה. מבפנים? הרוסה מלהיות חזקה כל הזמן, ולאף אחד לא אכפת.
לפעמים אני שואלת אם הייתי שמה גבולות מההתחלה, היה משתנה? או שזה היה הולך בדיוק אותו דבר? כואב להודות, שגם כשהכל נראה נכון הייתי בודדה. ה”אם המושלמת”. לאישה היחידה שאף אחד לא מטפל בה.
היום, כשאבא מכריז “אני אבא נהדר כי אני דואג לפרנסה” אני כבר לא מוחאת כפיים. הבנתי שזה מקודד ל:
“אני משלם, ואת עושה הכל.”
אני, בסך הכל, עשיתי הכל.
וזה למה אני כותבת את זה. כי אלמנות לא בוכות רק על צער. לפעמים זה הסתכלות אחורה, לראות את האמת שבחרת שנים לטשטש. נישואי לא היו מושלמים היו פרקטיים. יציבים. מצוחצחים היטב. אבל עלו לי בגב, בבינה, בלילות חסרי שינה, ובבדידות שאיש לא ראה כי הייתי “אמא חזקה”.
