אני בת 55, אלמנה כבר חמש שנים – ורק מאז שבעלי נעלם מהחיים, נאלצתי להתמודד עם האמת שהדחקתי שנים: לא התחתנתי עם “אבא נהדר” כמו שכולם אמרו, אלא עם גבר ששילם את החשבונות – וזהו. הוא היה מפרנס טוב, אבל מפרנס זה לא כמו נוכח. אני החזקתי את כל הבית בשתי ידיים, בזמן שהוא היה מתגאה שהוא “המפרנס”. כלפי חוץ היינו משפחה מושלמת – לא היה חסר לנו כלום, אבל בפנים אני עשיתי הכל והוא שיחק אותה גבר למופת רק כי דאג לכסף. עבדתי, גידלתי, דאגתי, והוא היה מגיע, אוכל, מתקלח והולך לראות טלוויזיה. הילדים גדלו עם אמא שעושה הכל ואבא ש”מספק”. הוא לא ידע איזה מידה הם לובשים או איך קוראים למורה. כשהיה צריך משהו תמיד אני, כשחסר משהו – זו אני. הפעלתי את כל המערכת, זכרתי והזכרתי, ניהלתי ודאגתי – ונשחקתי. אבל כלפי חוץ, כולם אמרו: “איזה איש טוב יש לך, העיקר שהוא משלם”. וכשהעזתי לפתח שיחה, שמעתי שוב: “אני עובד, מה את רוצה?” – ואז ירד לי האסימון: אצלו עבודה זה החלק שלו, וכל השאר – אקסטרה שאני אמורה לעשות מאהבה, כי ככה זה “אמא”. כשנפטר, האבל לא היה רק על האדם – היה גם על החיים שגיליתי מחדש: על הבדידות, על עייפות הקיום, על זה שרק אני החזקתי ורק לי אף פעם לא דאגו. היום, חמש שנים אחרי, אני כבר לא מהנהנת למשפט: “אני אבא טוב כי אני מביא כסף”. כי אני יודעת – מתחת לכל זה עומדת אישה שעשתה הכל. זו אני. האבל שלי הוא גם חשבון נפש: להבין שגם נישואים “מוצלחים” בחוץ יכולים לעלות לאישה בגב, בבדידות, בעייפות שאיש לא רואה – כי תמיד היתה “בסדר”.

אני בת 55, וחמש שנים חלפו מאז שהתאלמנתי. מאז שאמיר הלך לעולמו, נאלצתי להישיר מבט אל האמת שדחיתי שנים הוא לא היה “אבא נפלא”, כמו שכולם תמיד אמרו לי. הייתי נשואה לאיש שדאג להביא כסף הביתה וזה הכול. ספק טוב, כן. אבל ספק אינו נוכחות. ואני החזקתי בית ומשפחה בשתי ידיים, בזמן שהוא הלך ברחוב עם תחושת הישג “אני המפרנס”.

מבחוץ היינו משפחה רגילה בלב תל אביב. אמיר עבד קשה, תמיד היה מסודר, לא חסר לנו דבר, וזה הספיק כדי שישבחו אותי: “איזה בעל טוב יש לך”. וגם אני אמרתי לעצמי שוב ושוב יותר קל להודות על מה שיש מאשר להכיר במה שחסר. אבל בבית נראתה תמונה אחרת: הוא היה חוזר בערב, אוכל, מתקלח, צופה קצת בחדשות ועד כאן דעתו הייתה נתונה למה שקורה בחוץ. אצלי, היום רק היה מתחיל גם אני עבדתי, אבל אחרי יום שלם בעבודה חיכו לי עוד תפקידים להחזיק ארבעה את הילדים, אותו, הבית, ולבסוף גם את עצמי שאני, אגב, תמיד בסוף הסדר.

הילדים שלי גדלו עם אמא שעושה הכול, ואביהם שתי־מילים: “אני מספק”. הוא לא ידע מה מספרי הנעליים שלהם, מי מחנכת של שירה, מתי אספת הורים של תומר. ואם אחד מהילדים היה מתעורר בלילה עם חום הוא רק היה שואל: “נו, ומה את מתכננת?”. ואם נשבר רוכסן בחולצת בית ספר, היה מסתכל עליי כאילו אני מנהלת העולם: “תסדרי את זה, את הרי חכמה”.

המשפט הזה “את חכמה” שמעתי אינספור פעמים, עד שהיום המשפט הזה צורב אותי. זה היה דרכו האלגנטית להגיד: “אני לא אטפל בזה”. אני קמה ראשונה, מכינה סנדוויצ’ים, בודקת שיעורים, דואגת לגרביים, מגהצת חולצות, שולחת מסר למורה, אם צריך. ואם משהו השתבש אם שכחתי לקנות הזמנה למסיבה, או הילד איחר האשמה תמיד עליי. כי בעולם, אבא “עוזר”, ואמא “חייבת”. אצלנו זה היה חוק הבית.

אמיר, מצידו, ידע לדפוק הופעה לגלריה. לפעמים היה נכנס בצהריים עם שקית מהסופר: “תראי, גם אני עושה משהו”. או קונה מגש פיצה ביום שישי, ומצחיק את הילדים: “הבאתי לכם פינוק, תראו איזה אבא אני”. הילדים היו בעננים כי זו הייתה חגיגה ומה קורה אחר כך? אני זו ששוטפת את הכלים, מסדרת, דואגת לארוחת מוצ”ש, מפנה את הזבל ומתחילה שבוע חדש כאילו שום דבר לא היה.

כעסתי, אבל גם האשמתי את עצמי. הרי הוא מביא את הכסף, נכון? ותפסתי את עצמי במחשבת הפלא הזו: “הוא לא משאיר ידיים, לא בוגד, מביא פרנסה ממתי יש לי זכות להתלונן?”. אז שתקתי עייפה, מותשת, כאילו עייפות היא נורמה אצלנו. היו ימים שחזרתי מהעבודה והתחלתי סיבוב שני, בזמן שהוא שוכב על הספה, ומודיע: “אני גמור”. ואני שואלת בלב: “ואני לא?” אבל לא אמרתי, כי קל להפוך ל”לא מפרגנת”, ל”לא מעריכה”, הרי “הוא עובד קשה”.

זוכרת במיוחד אספת הורים אחת. תומר התקשה במתמטיקה, קראו להורים. כבר בערב אמרתי לו: “מחר תבוא איתי לבית ספר”. הוא הביט בי כאילו ביקשתי ממנו ניסים ואמר: “מותק, יש לי פגישות בעבודה”. עניתי לו בשקט: “גם אני עובדת, ובכל זאת אהיה”. והוא אמר את המשפט שהדהד לי שנים: “זה הדברים שלך”. כאילו חינוך וילדים הם “נושאים של נשים”.

וככה היה בהכול חיסונים, רופאים, ימי האם / ימי האב, מדים, נעליים, ציוד, טפסים, ימי הולדת, עוגות והפתעות, תחפושות ובית ספר. כשהוא הופיע הוא היה “אב השנה”. כשאני, זה רק מתבקש. הכי קשה לא המטלות, אלא להיות לבד איתן בזמן שהשני קוטף מחמאות על כך שהוא, פשוטו כמשמעו, קיים.

הוא אפילו לא ידע איפה נמצא נייר הטואלט. אם נגמר הדאודורנט, היה פונה אליי: “שכחתי, תקני”. לילדים חסר עיפרון? “תרשמי לך”. הייתי הראש, הזיכרון, התכנון, היומן, ההוצאה לפועל. זה שוחק. זה מכלה. כי נישואים זה לא רק לגור יחד זה לחלוק את העומס. ואני נשאתי את הכול.

החברים והמשפחה תמיד אמרו: “אבל אמיר אדם טוב”. אמרו כי פרנס. כי לא שוטט שיכור ברחוב. כי לא השאיר אותנו בחובות. היה מנומס, מחייך, מתוק. אף אחד לא רואה את מה שקורה בין הקירות את הדממה של אישה שבולעת עייפות, ומרגישה שאין לה זכות לבקש את הנוכחות לצד הכסף.

התחלתי, בשנים האחרונות, לנסות לדבר, בזהירות. פעם אמרתי לו: “אני מרגישה שהכול עליי”. והוא בשלו: “אבל אני עובד קשה, אהובה מה עוד יש לך לבקש?”. המשפט הזה פשוט הכה בי. אז הבנתי: מבחינתו, העבודה שלו זה החלק שלו, וכל שאר החיים זה “בונוס” שמוטל עליי, מכוח האהבה או האימהות.

כשאמיר נפטר, לא הייתה רק האבדן, הייתה גם דממה כבדה אחריו. כי לצד הצער, התחלתי להיזכר בחיים שלי בבהירות כואבת. לפעמים כאב לי, לפעמים כעסתי, ולפעמים חוויתי הקלה שמביישת אותי עד היום לראשונה יכולתי לנשום, בלי שאף אחד ישאל: “מה יש לאכול הערב?” כאילו אני שירות.

החודשים הראשונים שרדתי על אוטומט. הילדים הבוגרים שלי ניסו לשכנע: “אמא, תני לעצמך לנוח”. ואני לא ידעתי איך נחים. שנים על גבי שנים פתרתי, דאגתי, אירגנתי. המשכתי לקום בחמש בבוקר, להריץ בראש מה חסר במקרר, לסדר, לארגן ורגע מתעוררת לקלוט פתאום: “מה אני עושה עכשיו עם כל הזמן הזה?”

רק אז הבנתי כמה כבד היה מסע השנים לא היה לי רגע פנוי למחשבה, כי כל פיפס הפך לדחוף במישהו אחר.

בשבעה, כולם אמרו: “הוא היה אבא מדהים”. הנהנתי בפוליטיקלי קורקט. בפנים אמרתי: “לא. הוא היה אבא משלם”. כשהילדים חיפשו כתף אני הייתי שם. כשבכו, אני חיבקתי. כשהתבלבלו, אני הקשבתי. הוא? “אקנה לך משהו”, “אתן לך כסף”, “אל תבכה” וזהו. לא רע, רק לא שלם. ואני עייפתי מלהלל את החצי כאילו הוא שלם.

עם השנים, הילדים התחילו לראות דברים שלא שמו לב אליהם פעם. שירה אמרה פעם: “אמא, אף פעם לא ראיתי את אבא שוטף כלים”. תומר הוסיף: “לא זוכר אותו שואל איך אני מרגיש”. שתקתי. כאב להכיר שגם להם זה היה חסר, אבל כילדים מה שרואים, מתרגלים.

היום, אחרי חמש שנים, אני לא אומרת שאמיר היה מפלצת. לא. דווקא היה “תקני” בהרבה מובנים. אדם שלא השאיר אותנו רעבים. אבל היום, בצלילות של בדידות, יש בי אומץ להודות: הוא התמקם טוב. מצא לו דרך קלה, שבה אני אעשה הכול והוא ייהנה מתשואות של “אבא טוב”, רק כי אנחנו לא במינוס. אני תמיד זמינה, מזרימה, פותרת.

והכי חזק זה שגם אני “מצאתי מיקום” מתוך הישרדות. כי כשיש ילדים, עבודה ובית, את לא נופלת. את הופכת לאישה שמחזיקה את העולם. בחוץ כולם רואים חזקה. בפנים את מתה מעייפות, ואף אחד לא רואה.

לפעמים אני שואלת את עצמי: אם הייתי מעיזה להציב גבולות מהתחלה, החיים שלי היו נראים אחרת? או שהוא מאותם הגברים שלא מבינים עד שכבר מאוחר?

כואב להודות שגם כשהכול נראה “בסדר”, סבלתי. הייתי “האישה המושלמת” לכולם, והאישה היחידה שלעצמה אף אחד לא דאג.

היום, בכל פעם שמישהו אומר: “אני אבא טוב כי אני מפרנס” אני כבר לא מוחאת כפיים. כי אני יודעת מה הסאב-טקסט: “אני מביא כסף, את תעשי את כל השאר”. ואני הייתי האישה שעשתה את כל השאר.

ואני כותבת את זה כי אצל אלמנה, העצב מעורב לא רק בצער, אלא גם בחשבון נפש כואב. מבט לאחור שמכריח לקבל את מה שהכחשתי. נישואי לא היו מושלמים. היו יעילים. יציבים. נראים טוב החוצה. אבל זרעו בי כאב, בדידות ושחיקה שאף אחד לא ראה, כי תמיד אמרתי: “הכול בסדר”.