מעיל לבן
אני, מרים שרביט, גדלתי בפנימייה כבר מגיל חמש. אף פעם לא ידעתי באמת למה הגעתי לשם; אני רק זוכרת איך סבתא יום אחד לא התעוררה, ואמא פשוט לא חזרה הביתה. אחר כך היו ידיים זרות, קירות צבועים בריח אקונומיקה, וריח כרוב מבושל שתמיד ליווה אותי. בהתחלה בכיתי בלילות, אחר כך פשוט הפסקתי. למדתי לחיות בשקט, בחריצות, כאילו קיוויתי שיום אחד יגיע לי משהו אמיתי כתמורה.
המקום שהכי אהבתי בפנימייה היה אולם הספורט. הוא היה ענק, עם רצפת עץ חורקת וחלונות מאובקים גבוה-גבוה. אחרי החדר הקטן שלי חדר שמונה עם ארבע מיטות צפופות, האולם נראה כמו ארמון מהאגדות. כשהכדור הכתום המתוח התחיל להקיש קצב על הרצפה, כל הצרות כאילו נשכחו. ואם גם היה נכנס בדיוק לסל, הרגשתי כמעט מאושרת. כמעט כי שלמות אמיתית הרגשתי שאפשרית רק במשפחה. זה משהו שכולנו האמנו בו, ושמרנו בלב מקום קטן ומוסתר, שיום אחד אולי ייפתח ונוכל סוף סוף לצחוק באמת.
הייתי מהירה, קופצת גבוה, והכדור תמיד הקשיב לי. המדריכה, רבקה ברון, אמרה לי יום אחד: “יש לך אופי של ספורטאית, מרים. אני אצור קשר עם מאמן שאני מכירה, אולי נצליח להכניס אותך לקבוצת כדורסל אמיתית.”
וזה הצליח.
מגיל שתים עשרה הלכתי בקביעות לאימונים. בהתחלה בנבחרת השכונה, אחר כך גם העיר. בגמר אליפות האזור כבר הייתי המצטיינת: 32 נקודות במשחק.
המנהל של מחלקת הספורט, יגאל אשכנזי, העניק לי מדליה ואמר: “יש לך עתיד גדול, ילדה.” כמעט בכיתי, אבל הוא חשב שזה רק מרוב שמחה. כששעה לאחר מכן ראה אותי יוצאת לבדי מתוך האולם אל תוך הלילה, עצר אותי.
מרים, למה אין מי שיקבל אותך? איפה את גרה?
בפנימיית “אור חדש”, ארבע תחנות באוטובוס מכאן.
סליחה, מרים, לא ידעתי. אני יגאל אשכנזי. בואי, אקח אותך באוטו.
זו היתה הפעם הראשונה שישבתי ברכב של מבוגר והרגשתי פתאום כמעט רגילה.
מי אחראית עלייך שם?
רבקה ברון, המדריכה שלי.
תכירי לי אותה?
בטח, אבל היא מגיעה רק בבוקר.
בסדר, אדבר איתה מחר.
רציתי לדעת על מה הוא מתכוון לדבר עם רבקה, אבל לא העזתי לשאול.
למחרת, בין הלימודים לארוחת צהריים, רבקה קראה לי לחדר שלה. הסתבר שיגאל אשכנזי שאל אותה במה מרים שרביט הכי צריכה. היא ענתה שאני לא צריכה כלום, אולי רק… מעיל חדש.
אמרתי לו שאת כבר יוצאת מכל המידות של הילדים, חייבים כבר מעיל של גדולים. הוא ביקש מידה והנה, היא הניחה על השולחן חבילה עטופה נייר חום, קשורה בחוט בואי נמדוד!
נדהמתי כשרבקה שלפה מה包 מעיל לבן בוהק, עם חגורה דקה וכפתורי ענבר. זה היה יפהפה ומיוחד, ולא דומה לשום דבר שהכרתי. הכי חשוב הוא היה חדש לגמרי, בלי שמות כתובים בטוש על הביטנה.
יצא לי לראות כזה רק בסרטים ישראליים ישנים, אצל כוכבות! תיק, פשוט מתנה של ממש! תמדדי, יאללה, תסתובבי!
הרגשתי פתאום קור נעים של הביטנה, מיד נהיה לי חם בלב. כאילו מישהו חיבק אותי וסובב אותי בריקוד. הסתכלתי במראה אני, מחייכת, מסמיקה, במעיל ששייך רק לי. החולצה האדומה והחצאית הישנה לא התאימו לכל היופי הזה, אבל זה כבר לא שינה.
וזה עוד לא הכל! רבקה חייכה את אחד החיוכים הגדולים שלה הנה, קחי.
היא הושיטה לי דף מתקפל ועליו ציור של חניך בתנועה.
מה זה, רבקה?
כרטיס למחנה קיץ “נוער תל אביב”! את נוסעת לקיץ, מחזור ראשון. הכל בזכות יגאל, שיהיה בריא.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם: כל המאורעות התרוצצו בראשי כמו קליפים בטלוויזיה צבעונית. הניצחון, המדליה, הנסיעה ברכב, הכרטיס למחנה וכמובן המעיל הלבן שלי, שחיכה לי בשקט בארון.
בלילה קמתי, לקחתי בעדינות את המעיל קראתי לו “מעילוש” ויצאתי למסדרון. נעמדתי ליד החלון, בחוץ טפטף גשם ראשון של אביב. לא רציתי שהחורף ייגמר. רציתי להסתובב יפָּה עוד קצת.
***
נעליים רגילות וספורטיביות. כובע חובה. ומעיל… בין עונה, מרים, זה לפי מה שכתוב בכרטיס. אל תתווכחי.
רבקה ידעה בדיוק איך לדבר איתי. לא הבנתי בשביל מה צריך מעיל בקיץ, אבל לא היה לי שום רצון להשאיר את “מעילוש” היקר לי בארון משותף.
כשהגעתי ל”נוער תל אביב”, כולם הגניבו מבט. כל הבנות במעילי רוח, ג’ינסים, ווסט אופנתי ואני, במעיל הלבן. לא הצלחתי לדחוף אותו לתיק המים שלי נכנסו כמעט כולו בעצמי, יחד עם כדור הכדורסל הדחוס בתיק הצד.
מה, יצאת על סבתא? לעגה יעל מהחדר.
או אולי על סבא! הוסיפה מישהי.
גמרת עם החורף כבר, מלמלה עוד אחת מהבנות.
עסק פרטי שלי, עניתי בשקט, קמצתי אגרופים והבטתי סביב. המחנה למד לא לשאול יותר.
תליתי את המעיל על המיטה ויצאתי.
משוגעת, לחשה אחת, כשסגרתי את הדלת אחרי.
עברתי בשביל המוביל במתחם, ראיתי את חדר האוכל, את הבמה, מגרש הכדורגל, מגרש הכדורעף המתפורר. מגרש הכדורסל היה שומם, קשתות עקומות ועשב גבוה. “למה באתי לכאן בכלל?” חשבתי, ונשענתי על עץ אקליפטוס גבוה. אבל החלטתי שלושה שבועות זה עובר. אני, “מעילוש” והכדור זה כל מה שצריך. לא אכפת לי מהבנות.
למחרת התחילה עונה, עם מדורה ודיסקוטק. לא ידעתי לרקוד אבל אהבתי לשמוע מוזיקה, אז נשארתי על ספסל ישן ליד שיחי אקציה, והקשבתי.
בלילה היו מספרות סיפורי אימה. לי לא היה מה להפתיע: לספר להן על לחישות מבוהלות בלילה? על לחם יבש תחת הכרית? על איך שכל מבוגר זר בכניסה מקפיץ אותך בלב אולי באו לקחת דווקא אותי?
לא היה לי מה לומר להן.
כשהרכיבו נבחרת לקט-כדורעף, חסרו שחקניות. המדריכה התעקשה: מרים, את ספורטאית, לכי, תנסי.
ניסיתי. הכדור כאן היה קל ולא תפסתי אותו נכון. דניאל, הקפטנית, איבדה סבלנות.
זה לא כדורסל, מרים! תמסרי, תעבירי, חזק יותר!
אבל לא הלך. ביאוש עזבתי את המשחק וחזרתי למגרש הנטוש שלי, עם הכדור הכתום, וקלעתי שוב ושוב לסל הבודד.
החיים במחנה זרמו: חזרות, תחרות “הכוכב הבא”, סרטים באולם הקטן תמיד ישבתי בשורה אחרונה, שלא להפריע. רוב הזמן הייתי על המגרש.
המעיל הלבן תמיד היה איתי, תלוי כמגדלור.
לדיסקוטקים לא הלכתי. הן היו מתהדרות במראה, בנות מזמזמות אני נשארתי לבד בספסל.
באחד הערבים שמעתי מאחורי שיחים דניאל עם בן, מהקבוצה הגדולה. ואז הגיעו שלושה נערים מהיישוב שיכורים, עם סיגריות ביד. הם סגרו עליהם מעגל. הבחור ברח, דניאל נשארה לבד, מבוהלת.
הנה הנסיכה של תל אביב אצלנו! בואי נטייל בלילה! קראו.
בלי לחשוב קפצתי החוצה, החלטית.
תסתלקו, לחשתי, אחרת תצטערו.
הם נבהלו שניית, אבל אז חייכו עוד יותר.
הנה, חברה בשבילך גם, איזה גבוהות!
הגבוה ניסה לתפוס אותי, הספקתי לפניו נתתי לו אגרוף. דניאל שוב צעקה. בדיוק השיר התחלף והגיעו בנים נוספים עם המדריכים. תפסו שניים, השלישי ברח, אבל “מעילוש” עף ישר על הראש שלו, הפיל אותו. סגרו עליו.
איזו זריקה, אחותי! אמרה דניאל, מחייכת בפעם הראשונה.
תודה עניתי.
למחרת בבוקר, דניאל קראה לי: אחותי, באי איתי לזוגות!
אני לא מצליחה עדיין…
תצליחי, נשבעת!
תוך דקות עבר המגרש את הכדור מצד לצד.
עדין, מרים, רק עם קצות האצבעות, ככה! יופי!
משם הכול השתנה. לא ביום אחד, אבל לאט-לאט.
***
ביום ביקור ההורים ירד שלג לא צפוי. פתיתים כבדים, הצטיירו פרחים על הידיות והוורדים בגינה. היה קר, כולם הסתובבו רועדים.
לקראת הצהריים התחילו להגיע הורים. ליד הכניסה נמתח כבל טלפון והכרוז לא הפסיק לפעול:
“יעל לוי, עדי חיון, מיכל סולומון ההורים שלכם הגיעו”.
הבנות התרוצצו בשמחה לזרועות ההורים.
איזה קור! החולצה לא עוזרת התלוננה יעל לוי אבל לא נורא, נסתדר.
ופתאום אמרתי: קחי את המעיל שלי, יעל, שלא תתקררי.
הבנות הביטו אני מגישה לה את “מעילוש”, זה שכינתה לפני שבוע “של סבתא”.
תודה, מרים.
“מעילוש” נדד בין כל הבנות, ספג ריחות של בשמים, תפוחים וממתקים… כל אחת נתנה לי משהו קטן שוקולד, מיץ או אגוזים. לא רציתי לקחת, אבל בסוף הערב השידה שלי הייתה מלאה מכל טוב.
דניאל כמובן, יצאה אחרונה, עטפה עצמה במעיל והמבט שלה לא היה עוד מזלזל. ראיתי אותה מתרחקת וחשבתי: הייתי נותנת הכל שמישהו היה מגיע גם בשבילי.
נשכבתי על המיטה, מכוסה עד הראש כמו פעם בילדות ונתתי לדמעות לצאת.
התעוררתי כשמישהי ליטפה לי את הגב. לרגע חשבתי שזה חלום: ישבה לידי אישה, מבטה חם.
אמא? לחשתי, בעיניים עצומות.
כן, ענתה, תרשי לי להיות אמא שלך?
ולי אחות אמיתית! זו דניאל.
קפצתי מהמיטה. האישה הזו הייתה הכי יפה שראיתי, ישרה כמו רבקה ברון.
חייכה: דניאל סיפרה לי עלייך כל כך הרבה, שגם אני אוהבת אותך. היא גם אמרה שלא תעזוב את המחנה בלעדייך.
בבקשה, מרים, תסכימי! דניאל התקרבה.
ואבא שלך?
הוא כבר סומך עלייך. והוא גם מכיר אותך.
איך?
ברגע שראה אותי עם המעיל שלך, שאל מניין זה. אמרתי מהאחות שלי, מרים. הוא שמח מאוד. זוכרת את יגאל אשכנזי? זה הוא!
מסכימה, עניתי, פורצת בבכי של אושר אל תוך זרועות אמא ואחות חדשה.
זה מה שראו הבנות כשחזרו אחרי הארוחה.
***
יגאל חיכה לנו במכונית. כשראה אותנו מחייכות, הבין מהר: זוהי המשפחה. הוא אמר שיהיה מאושר להיות אבא שלי.
מאותו רגע השתניתי. סוף סוף פתחתי את אותו חדר קטן בלב ואפשרתי לאושר להיכנס.
הבנות במחנה אהבו אותי בזכות המעיל וסיפור הגבורה מול הבריונים. לא אכלתי את כל המתוקים לבד עשיתי פיקניק לילי עם נר והזמנתי את כולן.
הן עודדו אותי להתמודד ב”מיס נוער”, לימדו אותי לרקוד, לסדר שיער, ללבוש שמלות.
שבוע אחר כך, הכרוז הודיע: “ההורים של דניאל ומרים הגיעו!” יד ביד רצנו אליהם, אל מי שמחכים לנו בשער.
ברור היה כך הרגשנו כל אחד מאיתנו שבאותם רגעים אנחנו חווים את האושר האמיתי של החיים.
