מעיל לבן מריה גדלה בבית ילדים מאז שהייתה בת חמש, מבלי לדעת בדיוק איך הגיעה לשם—זוכרת רק את הרגע שבו סבתא לא קמה בבוקר, ואמא מעולם לא חזרה. מאז היו רק זרועות זרות, קירות צבועים בריח קבוע של כרוב מבושל שנדמה היה שלא ייעלם לעולם. בתחילה בכתה בלילות, עד שהפסיקה—פשוט המשיכה לחיות וללמוד, בשקט, בהקפדה, כאילו קיוותה שמתישהו המאמץ ישתלם והיא תקבל משהו אמיתי. מתוך כל החדרים, הכי אהבה את אולם הספורט: גדול, עם רצפת עץ חורקת וחלונות מלאי אבק בגובה התקרה, מקסים ומלא הבטחה. שם, כשכדור הכתום החל לקפוץ בקצב קבוע, נשכחו כל הדאגות. ברגעים נדירים של קליעה מושלמת, הרגישה כמעט מאושרת—אבל רק כמעט. אושר שלם, האמינה כמו כל הילדות, אפשרי רק במשפחה. ולמרות השנים בבית הילדים, שמרה לה פינה נסתרת בלב, מיוחדת לרגע הזה שבו אולי תוכל לצחוק ולשמוח עד הסוף. מריה רצה מהר, קפצה גבוה, והכדור נשמע לה. המדריכה, נטע לוי, אמרה פעם: “יש לך אופי של ספורטאית, מריה—נדבר עם מאמן טוב, נראה אם נוכל לסדר לך חוג אמיתי בכדורסל.” וזה באמת הצליח. מגיל שתיים־עשרה השתתפה באימונים קבועים. קודם הייתה בקבוצת השכונה, ובהמשך נבחרת העיר. בסיום אליפות המחוז הייתה השחקנית המצטיינת, עם 32 נקודות למשחק. כשהעניק לה המדליה, אמר יו״ר האגף לספורט, “מזל טוב, יש לך עתיד, ילדה.” דמעות כמעט פרצו מעיניה, אבל הוא חשב שזה מרגש של ילדים. בעוד היא יוצאת לבדה מהאולם אל הלילה, קרא לה: – מריה, למה אין מי שמחכה לך? איפה את גרה? – בבית הילדים מספר שלוש, ארבע תחנות ברכבת. – סליחה, לא ידעתי. בואי, אני אסיע אותך—אני איגור אלכסנדרוביץ’. לראשונה בחייה נסעה ברכב, והרגישה מיוחדת. – מי אחראי עלייך בבית הילדים? – נטע לוי, המדריכה. – תכירי לי אותה? – מחר בבוקר, היא לא כאן בלילה. כשהגיעה לבית הילדים, סיפרה לה נטע שאיגור שאל מה הכי חסר למריה. “אין לה שום חסר, למעט מעיל חדש.” ענתה. – הסברתי שאת גדלה מהר וכל המידות כבר קטנות. שאל את המידה שלך ו… נטע שלפה חבילה עטופה חום. מול עיניה ההמומות של מריה, שלפה נטע מעיל לבן שלג עם חגורת מותן וכפתורי אמבר. – אלוהים, מריה, כזה מעיל רואים רק בסרטים על כוכבות! יאללה, תלבשי ותסתובבי! מריה הרגישה את הבד הטרי והחם, וכשהביטה במראה—ראתה ילדה מחייכת במעיל אופנתי, יושב נהדר על גופה האתלטי. החולצה הישנה והחצאית לא השתלבו כבר, אבל לא היה בכך כדי לקלקל את ההרגשה החגיגית. – וזה עוד לא הכל! – הוסיפה נטע בגאווה – קחי! הושיטה לה דף עם ציור של חניך בתנועת נוער. – מה זה? – כרטיס למחנה הקיץ “הנוער”! תיסעי בקיץ, מושלם שם. גם זה מאיגור אלכסנדרוביץ’. בלילה התקשתה להירדם, האירועים התרוצצו בראשה כמו במכשיר טלוויזיה צבעוני—ניצחון בגמר, מדליה, נסיעה באוטו, כרטיס למחנה וכמובן המעיל הלבן החדש, מחכה לה בארון. בשקט התגנבה החוצה, עטפה שוב את המעיל, אותו כינתה “מעילה”, ועמדה מול חלון רטוב מגשם אביב ראשון, מאחלת בלבה שהחורף יישאר עוד רגע. *** “נעלי ספורט וחלופיות, כובע חובה, ומעיל… בין עונות, כך כתוב!” קראה נטע לפני הנסיעה למחנה. מריה הנהנה—לא הבינה מה צריך מעיל בקיץ, אבל לא רצתה להשאיר את הדבר הכי יקר לה בארון המשותף. במחנה “הנוער” כולם לבשו ג’קטים דקים, מעילי ג’ינס ווסטים. רק היא—במעיל. הכדור מילא כמעט את כל התיק, לכן לבשה אותו עליה. – מה זה, סגנון של סבתא? — לגלגה לנה, השכנה. – סבא! — צחקה מישהי. – חורף כבר מזמן נגמר! – בטח באה מהצפון על איילים! – לא עניינכן, – ענתה מריה בשקט, סקרה אותן—והשתרר שקט. את המעיל תלתה על המיטה ויצאה החוצה. – מוזרה אחת! – לחשה מישהי. באותו ערב הסתובבה במחנה, גילתה מגרש כדורסל עזוב, צמחי בר בכל פינה, טבעת אחת על לוח ישן. “למה באתי לפה?” חשבה. “21 יום—נעבור אותם.” בערב בארוע מדורה ראתה בלהבות ובמוזיקה המתחלפת משהו קסום. היא לא ידעה לרקוד, אהבה רק להקשיב בין שיחי האקציה. בלילות—שיחות, סיפורי אימה, סיפורים על וידיאו־בית. מריה הקשיבה בעיניים עצומות—מה היה לה לספר? כשחיפשו שחקניות לוולי־בול, שלחו אותה: “את ספורטאית, בואי תנסי!” ניסתה, אף שבחיים לא שיחקה. דשה, הקפטנית, יפה עם צמה ארוכה, צווחה: — לא תופסים, חובטים! זה לא כדורסל! ופספסה. דשה נאנחה: — לכי תהיי חסימה! מאוכזבת, עזבה את המגרש, הלכה לכדור שלה, פינתה שיחים במגרש הכדורסל, חזרה לקלוע לסל. ימים במחנה—התעמלות בוקר, ניקיון, חדר אוכל, הכנות למופע “כוכב הנוער”. הכי אהבה לראות סרטים, תמיד נצמדה לשורה האחרונה, ראתה הרפתקאות ימאים ואינדיאנים על המסך הגדול. בשאר הזמן, השליכה את הכדור לסל—even בלילות, בין החוגים והריקודים בהם לא השתתפה. רק המעיל הלבן ליווה אותה תמיד, ניצב כזכר לילדה שהוא ביתה היחיד. יום אחד שמעה מאחורי שיחים לחש—דשה עם בחור מהקבוצה הראשונה הסתתרו שם. פתאום שלושה צעירים מהכפר, שתויים, סיגריות בפה, הקיפו את דשה. – רקדת יפה אצלנו בכפר, יפה שלי… בואי תסעי איתנו לסיבוב! דשה נבהלה, קראה לעזרה, אך המוזיקה גברה. מריה התפרצה מהשיחים, עמדה לצידה: – תעזבו, – לחשה בזעם – עוד רגע תראו! הם נדהמו. – גם לך יש פה חברה? רזה, גבוהה… ועד שהתקרבו, מריה חבטה בראשון, דשה דחפה את השני. במקביל הופסקה המוזיקה, רצים, מדריכים והחברה רצו לכיוון. שניים נתפסו מיד, השלישי ברח—אבל מריה, בכדור הכתום, פגעה בו מדויק והוא נפל. – זריקה פגז! – אמרה דשה נשימתית – תודה, אחותי. – בבקשה, – ענתה מריה והלכה. למחרת קראה לה דשה: — אחות, בואי אלי! אלמד אותך להגיש! — אין לי סיכוי… — תמיד יש, מבטיחה! תוך דקות הכדור עף מצד לצד. — בעדינות, מריה, בקצה האצבעות. ומאז—הכול השתנה, גם אם לא בבת אחת. *** ביום ההורים ירד שלג בלתי צפוי. הילדים רעדו מקור. הורי החניכים הגיעו בזה אחר זה; ועדת הכריזה ברמקול: – לנה קפח, רוני גולן—ההורים שלכם הגיעו! הילדים חיבקו הורים, צוחקים ומתרגשים. לנה קפח אמרה—”אלוהים, הכפור, עוד רגע דלקת ריאות.” ואז נשמע קול נדיר: — קחי את המעיל שלי, לנה, חם ומחמם! הכול הפנו ראשיהם וראו את מריה מורידה את המעיל ומגישה אותו לילדה שלפני שבוע לעגה לו. — תודה… מריה. המעיל נדד מילדה לילדה, ספג ריחות זרים, לחיצות ואהבות. בשובו למריה, חיכו לה מתנות קטנות מסביבתה. בסוף הערב יצאה דשה עם המעיל. מריה הביטה בה—והייתה מוכנה להמיר הכול, לו מישהו גם היה בא בשבילה. נשכבה במיטה והתכסתה עד מעל לראש, כפי שעשתה בעבר כדי לברוח אל עולמה. נדמה שמישהי מלטפת אותה. מריה מציצה—דמות נשית ליד המיטה. — אמא? — כן, – עונה האישה – תרשי לי להיות אמא שלך? — ואני אחות, אמיתית! – זו הייתה דשה. מריה מתעוררת באמת – האישה יפה, חמה, מבטה ישר כמו של נטע לוי. – דשה סיפרה לי עלייך, התאהבתי בך. היא אומרת שאת הטובה בעולם, ובלעדייך לא תחזור הביתה. – בבקשה, מריה, – מפצירה דשה. – ומה עם אבא שלך? – הוא בעד, כבר מכיר אותך! – מאיפה? – כשהייתי במעיל שלך הוא שאל—אצל מי זה? אמרתי—אצל אחותי, מריה. והוא חייך. – זוכרת את איגור? זה הוא. – מסכימה, – לוחשת מריה ונשמטת לנשיקות אם ואחות. כך מצאו אותה החברות שחזרו מהארוחה. *** איגור חיכה לרכב, ראה את הבנות המאושרות והבין—וחהלך להיות לאבא לעוד בת. מאותו רגע מריה השתנתה: פתחה את אותה דלת נסתרת בלב, והפכה מילדה שקטה ומבודדת לכוכבת של כולם. הבנות אהבו אותה אחרי האירועים עם החוליגנים—והמעיל. לראשונה חלקה את כל המתוקים מארוחת שבת עם כולן—פיקניק לילי עם נרות על מיטתה. יחד שכנעו אותה להשתתף בתחרות “מיס הנוער”, לימדו אותה לרקוד, להסתרק, לשים שמלה. כעבור שבוע ברמקול מחנה—”להורי דשה ומריה, נא לגשת לשער.” יד ביד, בנותיה של משפחה חדשה רצו אל הממתינים, כשכל הנוכחים ידעו—אלה הרגעים הכי מאושרים בחיים שלהם.

המיל כהן חיה בפנימייה מאז שהייתה בת חמש. היא לא ידעה בדיוק למה הגיעה לשם רק זכרה שבוקר אחד סבתה לא התעוררה, ואמא שלה לא שבה הביתה. אחר כך באו ידיים זרות, קירות צבועים והריח הקבוע של כרוב מבושל, שנראה שלעולם לא ייעלם. בהתחלה היא בכתה בלילות, ואחר כך הפסיקה. פשוט חיה ולמדה: בשקט, ביסודיות, כאילו קיוותה שביום מן הימים תקבל משהו אמיתי בתמורה על המאמץ.

מכל החדרים בפנימייה, המיל תמיד הכי אהבה את אולם הספורט. הוא היה רחב, עם רצפת עץ חורקת וחלונות גבוהים מלאי אבק, אך היה בו קסם משלו. לעומת החדר הקטנטן מספר שמונה, בו חלקה חיים עם עוד שלוש בנות, אולם הספורט נראה לה כמו ארמון מהאגדות. וכשהכדור הכתום שהייתה מנפחת כל כך חזק התחיל להקיש בקצב קבוע על הרצפה כל הצרות נמחקו. ואם הצליחה להכניס סל, היא הרגישה כמעט מאושרת. למה כמעט? כי אושר מלא, האמינה, אפשר למצוא רק בתוך משפחה. כל הילדים החזיקו בפינה הזו עמוק בלבם, חלום נסתר מאחורי הווילון, מחכה להשתחרר.

המיל הייתה מהירה, קופצת גבוה, והכדור נשמע לה. יעל רון, אחת המדריכות, אמרה יום אחד: “יש לך את זה בספורט, מילי, אדבר עם מאמן שאני מכירה, אולי תצטרפי לקבוצת כדורסל אמיתית”.

וזה באמת קרה.

מגיל שתים עשרה התחילה להגיע מדי שבוע לאימונים. בהתחלה הצטרפה לקבוצת הנוער של השכונה, אחר כך הפכה לשחקנית בעיר כולה. בגמר הספורטיאדה המחוזית נבחרה לשחקנית המצטיינת, כשהביאה לקבוצתה 32 נקודות.

כשקיבלה את המדליה, ראש מחלקת הספורט בירך אותה: “כל הכבוד לך, יש לך עתיד מזהיר”. מהדברים שלו, הדמעות כמעט זלגו לה, אבל האיש חשב שמדובר בשמחת ילדה. כשפגש אותה אחרי שעה, יוצאת לבדה מהאולם אל תוך הלילה הירושלמי, נעצר ושאל:

מילי, למה את הולכת לבד? איפה את גרה?
אני גרה בפנימיית “אורנים” ברחוב שושנתה, זה חמש תחנות באוטובוס מכאן.
סליחה, לא ידעתי. קוראים לי יואב ברק, עלי, אני אסיע אותך.
בפעם הראשונה בחייה נסעה במכונית, והרגישה מנותקת, אך בביטחון לא מוכר.

מי אחראי עלייך שם?
יעל רון, המדריכה.
תכירי אותי לה?
בסדר, אבל היא תבוא רק מחר בבוקר.
אז נדבר מחר.

המיל ממש הסתקרנה מה רוצה האיש הזה ממדריכתה, אך התביישה לשאול.

ביום שלמחרת, יעל קראה לה לחדר המדריכים, וסיפרה לה שיואב ברק שאל אם למיל כהן חסר משהו. יעל ענתה שרק דבר אחד באמת חסר מעיל טוב לחורף.

אמרתי לו שאת גודלת ממש מהר, וכל המעילים של הילדים כבר קטנים עלייך. את צריכה מעיל מהמדף של הגדולים. הוא שאל מה המידה שלך, והנה יעל הניחה על השולחן צרור עטוף נייר, קשור בחוט יוטה בואי, נמדוד!

עיניה של המיל לא האמינו כשראתה את יעל שולפת מעיל לבן, אופנתי, עם חגורה דקה וכפתורי ענבר. כל כך יפה ושונה מכל בגד אחר שלבשה ולא רק זה, אלא גם חדש ללא שמות של קודמים רשומים בעיפרון כימי על הבטנה.

וואו, מילי, כזה מעיל רק על שחקניות קולנוע ראיתי! איזה מתנה! יאללה, תמדדי!

בהרגשה חולמנית הרגישה איך צינת הבטנה מתחלפת מייד בחום נעים, כרוך סביבה כמו חיבוק. ראתה במראה את עצמה סמוקה, מחייכת אחרת, עם מעיל מדהים שהתאים בדיוק לגזרתה הספורטיבית. נכון, החצאית הישנה והחולצה האדומה לא השתוו לכך, אבל למי אכפת מהזוטות בערב כזה חגיגי.

וזה לא הכול! קראה יעל בחיוך רחב קחי.

היא הושיטה לה דף עם ציור של חניך תנועה.

מה זה, יעל?
כרטיס לקייטנת קיץ “ניצוץ”! את נוסעת בקיץ, מחזור ראשון, מקום מדהים. גם את זה יואב ברק דאג להשיג, שיהיה לו בריאות.

בלילה שיחזרה שוב ושוב את כל מה שקרה: הניצחון במשחק, המדליה, הנסיעה עם יואב ברק, הכרטיס לקייטנה, ובעיקר המעיל החדש, שהיה תלוי ומחכה לה בארון, כמו משהו יקר שמגיע רק לה.

בשקט בחנה אותו שוב, קראה לו “המעילוּש”, ושוב לבשה אותו.

יצאה מהחדר אל המסדרון, ניגשה לחלון שמאחוריו טפטף גשם אביב ראשון, מביטה על העיר. בפעם הראשונה בחייה לא שמחה שיגיע הקיץ רצתה להישאר מפוארת עוד קצת.

***
נעליים להחלפה ונעלי ספורט יעל קראה את רשימת החפצים לפני הנסיעה לקייטנה כובע, ומעיל… דק, מילי, כתוב כאן. אל תתווכחי, זה מה שיש ברשימה.

המיל הנהנה, בלי להבין איזה צורך יש במעיל בקיץ, אבל מצד שני, בערבים עוד היה קריר, ולא רצתה להשאיר את המילוש בין כל הבגדים המשותפים.

בבניין הראשון בקייטנת “ניצוץ” מיד שמו לב אליה. שאר הבנות הסתובבו בג’קטים דקים, עליוניות טריקו ואפודות ג’ינס. היא במעיל. לא הצליחה לדחוס אותו לתיק, שתפס אותו הכדור הכתום שלה אז לבשה אותו.

מה זה, סבתא שלך בחרה לך בגד? לחשה צופיה השכנה למיטה.

בטח, ואפילו סבא! חיקתה אחרת.

הקיץ כבר כאן, חמודה, הוסיפה אחת, מזווית החלון.

בטח היא הגיעה איתנו מהצפון, על עיזים!

זה לא העסק שלכן, ענתה המיל במבט שקט, עם עיניים חדות. אף אחת לא דיברה עוד.

היא תלתה את המעיל על משענת המיטה ויצאה.

משונה למדי, לחשה אחת, כשהדלת נטרקה.

המיל הסתובבה בקייטנה, הסתכלה סביב חדר אוכל, במה, מגרש כדורגל, מגרש כדורעף ברשת קרועה, ומגרש הכדורסל שיחק בעשבים גבוהים, ורק אחד משני הסלים שלם.

מה אני עושה פה?, חשבה, ונשענה על אקליפטוס, אבל אחר כך החליטה שתשרוד 21 יום. המעילוש והכדור איתה, והבנות… שיהיו.

למחרת הייתה פתיחת העונה, מדורה ודיסקו. בעיני המיל נצנצו להבות, אחר כך מכבי האורות. לא ידעה לרקוד, אבל אהבה מוזיקה, אז ישבה על הספסל בשולי רחבת הבמה, מאזינה לשירים שלא הכירה.

לפני השינה סיפרו הבנות סיפורי פחד, על סרטים זרים מהווידאו בבית. המיל העמידה פנים שהיא ישנה. מה כבר תספר להן? על בנות חדשות הבוכות בלילה? על קליפות הלחם גנובות מחדר אוכל? או איך כל פעם מביטים על מבוגר זר שמא באו בשבילי?

כשחיפשו בנות לנבחרת כדורעף והייתה חסרה מישהי, המדריכה פנתה: מילי, את עושה ספורט, נסי.

היא הסכימה, למרות שלא שיחקה אף פעם כאן צריך להכות, לא לקלוט, אלא לתת מכה. קפטנית הקבוצה הייתה הדס חזקה, יפה ועם צמה ארוכה.

נו, אל תקחי את הכדור! זה לא כדורסל, תני פס, עם כף יד עדין! קראה הדס.

אבל הכדור לא הקשיב. היה קל מדי, וברח החוצה.

איזה גובה, הייתי שמה אותך אצלי לבלוק, הדס נאנחה לכי לרשת, תהיי חוסמת!

המיל, מאוכזבת, פרשה אחרי כמה טעויות לקו. לקחה את הכדור הכתום, עקרה עשבים מהמגרש ושוב התחילה להשליך לסל.

החיים בקייטנה זה אותו שגרה: התעמלות בוקר, ניקיונות, אכילה, הכנות לערב “כוכב הניצוץ”, ופעלויות שונות למי שבקי לקייטנות.

הכי אהבה ערבי קולנוע. כל פעם שנבחר סרט, הייתה מתיישבת בשורה האחרונה, מרותקת למסך. הגיבורים היו ים, אינדיאנים ומלחמות אבודות.

בשאר הזמן המשיכה לשחק, גם בלילה. המעילוש היה תמיד ליד, לבן באפלה כמו שומר.

לדיסקוטקים לא הלכה. כשכולן התאפרו והתייפו, נשארה בספסל שלה בין השיחים.

ערב אחד שמעה רחש הדס והראל מהקבוצה הסתתרו. ואז יצאו שלושה בחורים מקומיים, עם ריח בירה וסיגריה בוערת. ראו את הדס, הקיפו בין שלושה, הראל ברח הדס נשארה לבד.

איזו יפיפייה בעיר הזאת! יאללה, טיול לאור ירח! צחקקו.

בלי לחשוב התקדמה המיל, נחושה, עמדה ליד הדס.

עופו מפה, לחששה, אני שורפת אתכם!

הבנים התקפלו לשנייה, ואז הבינו שמדובר בשתי בנות.

הנה, עוד אחת, בדיוק בשבילך, רן! איזה רגליים!

הגבוה ניסה למשוך אותה. היא הכתה ראשונה לא הכי טוב, אבל מכל הלב. הדס התעשתה, תפסה לשני את השיער, צעקה. בדיוק אז נגמרה מוזיקה וכל הילדים באו בריצה, שניים נתפסו, השלישי ניסה לברוח. המיל הפילה אותו עם הכדור לראשו, עיגול כתום נגע וכולם תפסו אותו.

אחלה אסיסט, אחותי, חייכה הדס, מתנשפת, תודה.

אין על מה, ענתה המיל, לקחה כדורה וחזרה.

את בסדר? שאלה הדס לראשונה בחיוך אמיתי.

בטח, הכול טוב.

למחרת אמרה הדס בהפסקה:

אחותי, תתאמני איתי! אני אלמד אותך מסירות.

אין סיכוי, הדסי…

בטח שיש, תאמיני לי!

וכבר אחרי רגע, עברה המסירה מהרשת לבת אחרת.

עדין, מילי, עם כריות האצבעות, כל הכבוד!

ומאותו רגע, הרבה השתנה. לא בבת אחת אבל התחיל.

***

ביום ביקור ההורים ירד שלג פתאומי. כבר מהבוקר פתיתים שקטים לבנים, שכבות של קרח על הידית, שלג על הוורדים והקור חדר לכול.

המיל לא יכלה לצאת ולשחק כרגיל, ישבה בחדר ובהתה החוצה.

אחר הצהריים הגיעו ההורים. בין הכניסה לרמקול היה חוט טלפון רוטט, והרמקול חזר וכרז:

לנה ברקאי, עדי בן יוסף, דותן לוינסון, ההורים שלכם פה.

מי ששמע רץ, עטף בחיבוק.

בנות, איזה קור! עוד רגע דלקת ריאות… לנה צחקה, יאללה, תחזיקו מעיל.

פתאום אמרה המיל:

קחי את המעיל שלי, לנה, שלא תתקררי.

כולם הסתובבו המיל מושיטה לה את המעיל, למרות שלפני שבוע קראה לו “של סבתא”.

תודה, מילי. תודה.

ככה המעיל נדד ממנה לאחרת, ספג בושם של אחרות, ריח תפוחים, ממתקים… וכל אחת השאירה משהו קטן אצלה שוקולד, מיץ, חופן אגוזים. אף על פי שהתנגדה בסוף נוצר שולחן חגיגי ליד מיטתה.

האחרונה שחזרה הייתה הדס. היא זרקה את המעיל על הכתפיים ויצאה בביטחון, והמיל חשבה שאולי תתן הכול, רק שיבואו גם בשבילה.

נשכבה מתחת לשמיכה, ילדה קטנה בבקתה הקטנה שלה.

התעוררה כשליטפה אותה יד מרגיעה. בתוך הערפל ראתה דמות אישה. חשבה שזו חלום וסובבה גב, כי אף פעם לא ליטפו אותה כך.

אמא? שאלה לבסוף, עיניים עצומות.

כן, אמרה, תרשי לי להיות האמא שלך.

וגם אחות, אמיתית, זה כבר הקול של הדס.

המיל התעוררה לגמרי. האישה, יפה כמו בתה, הביטה עליה ישר. חמה כמו יעל.

היא חייכה, ואמרה הדס סיפרה כל כך הרבה עלייך, שגם אני אוהבת אותך עכשיו. היא אומרת שאת הכי טובה בעולם ובלעדייך היא לא חוזרת הביתה.

תסכימי, מילי, ביקשה הדס, מצטרפת בלב שלם.

אבא שלך לא יתנגד? שאלה המיל.

הוא כבר מכיר אותך. זוכר את יואב ברק? זה אבא!

כן, לחשה, ודמעות על פניה. היא נפלה לזרועותיהן.

ככה מצאו אותה שאר הבנות שחזרו מהארוחה.

***

יואב ברק חיכה להחלטה של המיל ברכב. כשראה אותן מחויכות, הכל הבין ואמר: אשמח להיות אבא לעוד ילדה.

באותו רגע המיל הפכה למישהי אחרת. פתחה את הדלת לאושר בלב, והשתנתה ממלכתית ושקטה לבחורה שמחה, כוכבת הקייטנה.

הבנות העריצו אותה אחרי הסיפור עם הבריונים והמעיל. ואחרי אותו יום, לא אכלה את כל הממתקים לבד, אלא פתחה מסיבת שוקולדים קטנה לכל הבנות.

בנות שכנעו אותה להירשם לתחרות “מיס ניצוץ”, לימדו לרקוד, להתלבש, אפילו לשזור צמות.

ושבוע אחר כך, הכריז הרמקול: ההורים של הדס ושל מילי הגיעו. השתיים רצו זו לצד זו למי שחיכה להן בשער.

וכולם אלו שמחכים ואלו שמצפים הבינו שיש רגעים כאלה של אושר, שאולי לעולם לא יחזרו.