אני לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהבאתי את בעלי לבית הוריי, בדירתם שבבת-ים. אמא שלי הכינה את תבשיל הפרגיות הידוע שלה, ואני רעדתי כמו נערה בדייט הראשון. אבל לא בגלל ההורים הלחץ שלי היה כולו בגללה, חמותי.
“אז, ילדתי, במה את עוסקת?” שאלה אמא שלי בחיוך, תוך כדי שהיא מסדרת את הקומפוט.
“היא מהנדסת, עובדת בפרויקט גדול ליד תל אביב,” עניתי, משתדלת להישמע בטוחה.
מה שלא סיפרתי אז, זה שחמותי אף פעם לא פספסה הזדמנות להזכיר לי מאיפה אני באה.
הפעם הראשונה בביתה הייתה לפני שלוש שנים, בפנטהאוז בהרצליה פיתוח. חיכתה לי בדלת בחליפה מהודרת, שרשרת זהב עבה, ספות יוקרתיות שהכריזו לכל זה שבא “יש כאן כסף”.
“בעלי אומר שאמא שלך מנקה בתים,” זרקה לי בין לגימות מהתה הירוק. איך שהיא אמרה “מנקה בתים” נשמע כאילו מדובר בעבירה פלילית.
“כן, היא אישה ישרה ועובדת קשה,” עניתי בשקט.
“זה ברור… כל עבודה ישרה מכבדת,” חייכה, אבל קולה צרם מזרות. “אם כי תמיד רוצים יותר לילדים תואר, מקצוע”
“אני לומדת באוניברסיטת תל אביב,” עניתי. “מנהל עסקים.”
“ומי משלם לך את הלימודים? עם הכנסה של אמא שלך”
הפעם הוא התערב, לראשונה.
“היא מתוקצבת על מלגת הצטיינות. אחת הטובות במחזור שלה.”
אבל המסר כבר עבר.
בשנים הבאות, טיפה ועוד טיפה של השפלה, שוב ושוב.
“בואי, תאספי את הצלחות, יש לך יותר ניסיון מזה,” פלטה בערב החג.
“מוזר, איך ילדה מהמעמד שלך כזו בררנית באוכל.”
“היה יכול להתחתן עם הבת של רופא”
אמא שלי תמיד אמרה:
“אל תתני לזה מקום בלב. אנשים כאלה לא משתנים.”
אבל אני אני השתניתי.
סיימתי את התואר בהצטיינות, מצאתי עבודה בחברה בינלאומית ברמת גן, התחתנו. היא עמדה בסלון באירוע, פנים קפואות, כאילו יושבת באבל.
ואז, החיים הפכו קלפים.
העסק של בעלה פשט רגל. הם איבדו הכול הבית בהרצליה, הרכב, המעמד. נדחקו יחד לדירת ארבעה חדרים ברמת גן. הגאווה שלה התרסקה במקביל לחשבון הבנק.
אבל הקריירה שלי המריאה. הפכתי למנהלת אזור. בעמל רב, רכשנו וילה יפה בכפר סבא.
יום אחד, הוא ניגש אליי מהוסס:
“ההורים שלי במצב קשה. אמא בדיכאון. את חושבת?”
“לארח אותם אצלנו?” השלמתי.
הייתי יכולה לסרב, לא חסרו לי סיבות. אבל נזכרתי באמא שלי, חוזרת הביתה עייפה, מנקה בתים של אחרים בכבוד תמיד עם חיוך.
“תביא אותם,” אמרתי.
כשנכנסה לביתנו, ראיתי משהו נשבר בתוכה. המרחב, האור, הרוגע הכל נכנס לה למבט.
“נהדר פה” לחשה.
“זה גם הבית שלך,” עניתי.
בהתחלה, הייתה סגורה, בכעס. אחר כך, בוקר אחד, תפסתי אותה במטבח, מנקה שיש ושוטפת כלים.
“את לא צריכה” אמרתי.
היא הסתובבה ודמעות עמדו בעיניה.
“הייתי גסה אלייך. לאמא שלך. עכשיו אני מבינה. הכבוד לא נמצא בעבודה עצמה, אלא בדרך שמבצעים אותה. באהבה למשפחה.”
חיבקנו זו את זו, חזק.
היום היא מבשלת יחד עם אמא שלי. שתיהן צוחקות ממרק עם קניידלך, משחקות עם הנכדים.
אתמול, כשהיינו יחד בסלון וקיפלנו כביסה, אמרה:
“פעם לעגתי לזה שאמא שלך מנקה בתים של אחרים. עכשיו אני מנקה כאן, וזה הדבר הכי מכבד שעשיתי. כי אני עושה את זה מתוך תודה.”
“את לא מנקה את הבית שלי,” אמרתי בלחש. “את בבית שלך.”
החיים יש להם דרכים מוזרות ללמד אותנו את השיעורים הכי חשובים.
האם קרה לכם שמחלתם לאדם שפצע אתכם עמוקות וגיליתם שהסליחה שחררה דווקא אתכם?
