“מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך במראה?” שאל אלי. התגובה של מירי שינתה הכל אלי סיים לשתות את הקפה של הבוקר, בעיניים עוקבות אחרי מירי. השיער אסוף בגומייה צבעונית עם דמויות של חתולים מצוירים. השכנה נועה שבקומה למעלה, תמיד נראית רעננה, זוהרת, שובל של בושם יוקרתי נשאר אחרי שהיא יורדת במעלית. “את יודעת,” אלי הניח את הטלפון, “לפעמים אני מרגיש שאנחנו חיים כמו שכנים.” מירי עצרה, הסמרטוט מוקפא בידה. “מה זה אומר?” “לא משהו מיוחד. פשוט, מתי בפעם האחרונה באמת הסתכלת על עצמך במראה?” פה היא הביטה בו, עמוק. ואלי הרגיש—משהו השתנה. “ומתי אתה הסתכלת עליי באמת בפעם האחרונה?” שאלה מירי בשקט. השתררה שתיקה מביכה. “מירי, אל תעשי מזה עניין. אני רק אומר—אישה צריכה תמיד להיראות מדהים, זה ממש פשוט! תראי את נועה, והיא בגיל שלך.” “אההה, נועה…” מירי אמרה, וקולה הפך אחר. “אלי,” אמרה אחרי הפסקה, “תקשיב. אני יוצאת לכמה ימים, הביתה לאמא. אחשוב על הדברים שאמרת.” “סבבה, נחיה בנפרד, נחשוב. אבל מירי, אני לא זורק אותך!” “אתה יודע,” היא תלתה את הסמרטוט בקפידה, “אולי באמת הגיע הזמן שאסתכל על עצמי במראה.” והלכה לארוז מזוודה. אלי ישב במטבח וחשב: “ומה אם זה מה שרציתי?” אבל לא הרגיש שמח—הרגיש ריק. שלושה ימים אלי חי כאילו בחופשה. בוקר – קפה בלי לחץ, ערב – עושה מה שבא לו. אף אחד לא שם סדרות על אהבה ובגידות. חופש—החופש הגברי שכל כך חיכה לו. בערב פגש את נועה ליד הבניין. היא באה עם שקיות מ”שופרסל”, בעקבים, בשמלה יוקרתית. “אלי!” היא חייכה. “מה שלומך? מירי לא נראתה פה הרבה זמן.” “היא אצל אמא עכשיו, נחה,” שיקר. “אה. לפעמים נשים באמת צריכות זמן לעצמן. למנוחה מהיומיום והשגרה.” היא אמרה זאת כאילו לעולם לא ידעה שגרה. כאילו הדירה מנקה את עצמה והארוחה קופצת מהשיש. “נועה, אולי נפגש לקפה? ככה, שכנים.” “למה לא,” היא חייכה. “מחר בערב?” כל הלילה אלי תכנן – חולצה? ג’ינס או מכנסיים מחויטים? בושם – לא להגזים. בבוקר צלצל הטלפון. “אלי?” קול לא מוכר. “זו רותי, אמא של מירי.” הלב החסיר פעימה. “כן…” “מירי ביקשה לומר: היא תבוא לקחת את החפצים שלה בשבת, כשאתה לא בבית. תיתן מפתח לשומר.” “מה זה אומר, תיקח את החפצים?” “איך חשבת? הבת שלי לא תחכה לנצח שתבין אם היא בכלל חשובה לך.” “אבל לא אמרתי כלום!” “אמרת מספיק. שלום, אלי.” והקול נדם. אלי ישב במטבח ובהה בטלפון. מה קורה פה? לא גירושים! רק רציתי הפסקה, זמן לחשוב. אבל החלטה כבר התקבלה—בלעדיו. הקפה עם נועה היה מוזר. היא הייתה מקסימה, דיברה מעניין, צחקה מהבדיחות שלו. אבל כשהוא ניסה לגעת בידה, הזיזה אותה בעדינות. “אלי, אתה מבין—אני לא יכולה. אתה עדיין נשוי.” “אנחנו חיים בנפרד.” “עכשיו. ומה יהיה מחר?” נועה הביטה בו עמוק. אלי ליווה אותה לבניין ושב הביתה. הדירה פגשה אותו בשקט ובריח של רווקות. שבת. יצא בכוונה מהבית – לא רצה סצינות, הסברים, דמעות. שתיקח בשקט. אבל בצהריים הסקרנות הרגה אותו. מה היא לקחה? מה השאירה? בכלל—איך היא נראתה? בארבע לא התאפק ונסע חזרה. מול הבית עמדה מכונית עם לוחית רישוי מהעיר שלהם. גבר לא מוכר בן ארבעים, נאה, עוזר לאישה לטעון ארגזים. אלי ישב על ספסל וחיכה. כעבור עשר דקות יצאה מהבניין אישה בשמלה כחולה. שיער ערוך בסיכה יפה, לא בגומייה עם חתול. איפור קל מדגיש את העיניים. אלי הביט ולא האמין—זו מירי. מירי שלו. אבל אחרת. החזיקה תיק אחרון, והגבר מיד עזר לה, הקפיד להושיב אותה בנחת. כאילו היא מפורצלן. אלי לא עמד בזה. ניגש למכונית. “מירי!” הסתובבה. והוא ראה את הפנים—שלוות, יפות, בלי העייפות שאהב לשכנע את עצמו שהיא רגילה. “היי, אלי.” “זה… את?” הגבר ליד ההגה התמתח, אבל מירי נגעה בו במרפק—הכל בסדר. “אני,” אמרה בפשטות. “רק אתה מזמן לא הסתכלת עליי.” “מירי, רגע, אפשר לדבר.” “על מה?” לא היה כעס. רק פליאה. “אתה בעצמך אמרת—אישה צריכה להיראות מדהים. אז הקשבתי.” “לא לזה התכוונתי!” אלי כמעט נחנק. “ולמה כן, אלי? שאהיה יפה רק בשבילך? מעניינת רק בבית? שאוהב את עצמי רק עד שאשאר ליד גבר שלא רואה אותי?” עמדה והקשיב, ומה שהיא אמרה הזיז לו משהו בלב. “אתה יודע,” המשיכה ברכות, “הפסקתי לטפח את עצמי, לא כי התעצלתי. אלא כי התרגלתי להיות בלתי נראית. בבית, בחיים שלי.” “מירי, לא רציתי…” “רצית. רצית אישה בלתי נראית, שעושה הכל, אבל לא מפריעה לחיים. כשנמאס—מחליפים לדגם זוהר יותר.” הגבר במכונית אמר משהו בשקט. מירי הנהנה. “אנחנו יוצאים, אלי. ולדימיר מחכה.” “ולדימיר?” אלי גמגם. “מי זה?” “אדם שרואה אותי,” אמרה מירי. “הכרנו בחדר כושר ליד אמא. תאר לך—בגיל ארבעים ושתיים פעם ראשונה רגל בחדר כושר.” “מירי, לא. בואי ננסה שוב. טעיתי, הייתי טיפש.” “אלי,” הביטה בו עמוק, “אתה זוכר מתי בפעם האחרונה אמרת לי שאני יפה?” אלי שתק. לא זכר. “מתי שאלת איך אני מרגישה?” הבין—הפסיד. לא לולדימיר, לא לנסיבות. לעצמו. ולדימיר התניע. “אלי, אני לא כועסת. להפך, עזרת לי להבין: אם אני לא רואה את עצמי—אף אחד לא יראה אותי.” המכונית נסעה. אלי עמד מול הבניין וראה את החיים שלו עוזבים. לא אישה—חיים. חמש עשרה שנה שהוא קרא להן שגרה, וגילה—זה היה אושר. רק לא ידע להעריך. חצי שנה אחרי, אלי פגש את מירי בקניון, במקרה. היא בחרה קפה, בודקת תוויות. ליד עמדו בחורה בת עשרים. “ניקח את זה,” אמרה. “אבא אומר שערביקה עדיפה.” “מירי?” אלי ניגש. הסתובבה. חייכה—קל, בלי מאמץ. “היי, אלי. תכיר—זו נטע, הבת של ולדימיר. נטע, זה אלי, לשעבר בעלי.” נטע הנהנה, יפה, סטודנטית כנראה. הביטה בסקרנות אך בלי עוינות. “מה שלומך?” שאל. “מצוין. ואתה?” “סביר.” שתיקה מביכה. מה אומרים לאישה, שהפכה לאדם חדש? עמדו מול מדפי הקפה ואלי הביט בה. שזופה, חולצה קלילה, תספורת חדשה. מאושרת. כן—מאושרת. “ואתה?” שאלה. “איך מצב הלב?” “לא מי יודע מה,” נשם. מירי הביטה בו בעיון. “אתה רוצה למצוא אישה שתהיה יפה כמו נועה, ממושמעת כמוני, חכמה אבל לא יותר מדי—שלא תראה איך אתה מסתכל על אחרות.” נטע האזינה בפה פעור. “אישה כזו לא קיימת,” מירי אמרה בטון נינוח. “מירי, נלך?” קראה נטע. “אבא מחכה באוטו.” “כן, בואי.” מירי לקחה את הקפה. “בהצלחה, אלי.” הן הלכו, אלי נשאר בין המדפים. וחשב—מירי צדקה. באמת מחפש אישה שלא קיימת. בערב ישב במטבח, מזג לעצמו תה. חשב על מירי, על השינוי. על איך לפעמים רק האובדן מגלה את ערך מה שהיה. אולי האושר הוא לא למצוא אישה נוחה—אלא ללמוד לראות את זו שלידך.

Life Lessons

מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך במראה? שאל יהודה את אשתו. התגובה של נוגה הפתיעה אותו.

אז, יהודה לגם את הקפה של הבוקר, מביט בזווית עין בנוגה, שערה אסוף בגומייה צבעונית, כמו של ילדות, עם ציורי חתולים קטנים עליה.

לעומתה, נעה מהקומה למעלה תמיד נראתה זוהרת, רעננה, עם ניחוח בושם יוקרתי שנשאר במעלית גם אחרי שיצאה.

את יודעת, אמר יהודה והניח את הטלפון, לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים כמו… כמו שכנים.

נוגה עצרה, הסמרטוט קפא בידיה.

מה זה אמור לומר?

לא משהו מיוחד… רק, מתי בפעם האחרונה הסתכלת במראה?

ברגע הזה היא הביטה בו, במבט חודר, ויהודה הרגיש שמשהו השתבש.

ומתי אתה בפעם האחרונה הסתכלת עליי? שאלה בשקט.

נוצרה שתיקה מביכה.

נוגה, אל תגזימי. אני רק אומר אשה צריכה להיראות תמיד נהדר. את יכולה להסתכל על נעה, והיא כמעט בגילך.

אה… נעה. אמרה ומבטה השתנה. משהו בקולה גרם ליהודה להרגיש שהיא הבינה משהו חשוב מאוד.

יודע מה, יהודה? אני יוצאת קצת, אל אמא שלי. אחשוב על הדברים שלך.

אז תצאי, נגור בנפרד ונחשוב. רק תדעי אני לא מגרש אותך!

אתה יודע אמרה, תולה את הסמרטוט על הקולב בזהירות אולי באמת צריך שאסתכל על עצמי במראה.

והלכה לארוז מזוודה.

יהודה נותר במטבח, חושב לעצמו: “הרי זה מה שרציתי”, רק שבמקום שמחה החלה להשתרר ריקנות.

שלושה ימים יהודה חי כמו בחופשה. בבוקר קפה בנחת, בערב עושה מה שמתחשק. אף אחד לא מפעיל סדרות דרמה רומנטיות.

חירות, מה שנקרא. סוף-סוף גבר לעצמו.

בערב פגש את נעה בכניסה לבניין. היא נשאה שקיות מ”שופרסל”, על עקבים, בשמלה מושלמת.

יהודה! חייכה. מה נשמע? מזמן לא ראיתי את נוגה.

היא אצל אמא שלה עכשיו, נחה קצת, שיקר בקלות.

אה. נעה הנהנה בהבנה. נשים צריכות לפעמים פסק זמן. מבית, מהשגרה.

היא אמרה זאת כאילו מעולם לא נגעה במטלה ביתית, כאילו דירתה מתנקה לבד וארוחות הערב צצות בפלא.

נעה, אולי קפה פעם? שאל, כאילו במקרה. כמו שכנים.

למה לא, חייכה. מחר בערב?

כל הלילה יהודה תכנן: איזו חולצה? מכנסיים או ג’ינס? כמה לשים את הבושם?

בבוקר טלפון לא מוכר.

יהודה? זה שושנה, אמא של נוגה.

הלב קפץ.

כן, אני מקשיב.

נוגה ביקשה לומר שתקח את הדברים שלה בשבת, כשתהיה מחוץ לבית. את המפתח תשאיר אצל השומר.

רגע, מה זה, תיקח את הדברים?

ומה חשבת? נשמע פתאום קול תקיף. נוגה לא מחכה כל חייה עד שתבין אם היא חשובה לך או לא.

שושנה, לא אמרתי שום דבר כזה…

אמרת מספיק. להתראות, יהודה.

וסגרה.

יהודה ישב במטבח, מביט בטלפון. מה קורה פה? הרי לא התגרש! רק ביקש פאוזה, זמן לחשוב.

הם כבר החליטו בלעדיו.

בערב, הקפה עם נעה היה משונה. נחמדה, סיפרה על העבודה בבנק, צחקה מהבדיחות שלו. אבל כשניסה לגעת בידה, התרחקה מעט.

יהודה, אתה בטח מבין אני לא יכולה. אתה אדם נשוי.

אבל אנחנו חיים בנפרד.

עכשיו. ומה מחר? נעה הביטה בו בעיון.

יהודה ליווה אותה עד הבניין וחזר לדירה. שקט וריח של רווקות המתינו לו.

שבת. יהודה הלך מהבית לא רצה סצנות, הסברים, דמעות. שתיקח את הדברים בשקט.

אבל בשלוש בצהריים כבר לא התאפק. מה לקחה? הכול או רק דברים הכרחיים? ואיך נראתה בכלל?

בארבע שכנע עצמו לחזור.

ליד הבניין עמד רכב עם לוחית רישוי מקומית. הנהג גבר זר, בסביבות הארבעים, נאה, לבוש היטב. עוזר למישהי להעמיס ארגזים.

יהודה ישב על הספסל וחיכה.

כעבור עשר דקות יצאה אישה בשמלת כחול. שערה אסוף בקישוט יפה, עם איפור קל שהדגיש את עיניה.

יהודה הביט בה ולא האמין. זו הייתה נוגה. אבל שונה.

נשאה תיק אחרון, והגבר עזר לה בהקפדה, מושיב אותה כאילו היא חרסינה.

זהו, יהודה לא עמד בזה, ניגש לרכב.

נוגה!

היא הסתובבה. המבט שלה שלו ויפה, בלי אותה תשישות שהתרגל אליה.

שלום, יהודה.

זו… את?

הגבר התכווץ, אבל נוגה הרגיעה ברכות.

אני, אמרה בפשטות. פשוט אתה מזמן לא הסתכלת עליי.

נוגה, רגע. אפשר לדבר.

על מה? בלי כעס, רק הפתעה. הרי אמרת אשה צריכה להיראות נהדר. הקשבתי.

אבל לא לזה התכוונתי! הלב עלה לגרון.

אז מה כן רצית, יהודה? שאהיה יפה רק בשבילך? מעניינת רק בבית? שאאהב את עצמי, אבל לא עד כדי שאעזוב בעל שלא רואה אותי?

עמד ושמע, וכל מילה הפכה אבן בלב.

אתה מבין, המשיכה בשקט, הפסקתי לטפח את עצמי לא מתוך עצלות, אלא כי הורגלתי להיות בלתי נראית. בבית שלי, בחיים שלי.

לא רציתי.

רצית. אישה שקטה שעושה הכול, לא מפריעה ואם נמאס, מוחלפת בדגם צבעוני יותר.

הגבר אמר לה משהו בשקט, נוגה הנהנה.

אנחנו זזים, אמרה ליהודה. דורון מחכה.

דורון? גרון יבש. מי זה?

האדם שרואה אותי, ענתה. הכרנו בחדר כושר ליד הבית של אמא. בגיל ארבעים ושניים הלכתי לראשונה לספורט.

נוגה, בבקשה, תני עוד צ’אנס. הבנתי, הייתי טיפש.

יהודה, הביטה בו ברצינות, אתה זוכר מתי בפעם האחרונה אמרת לי שאני יפה?

שתק. לא ידע.

ומתי פעם אחרונה שאלת איך אני מרגישה?

יהודה הבין שהפסיד. לא לדורון, לא לנסיבות. לעצמו.

דורון התניע.

אני לא כועסת, באמת. עזרת לי להבין: אם אני לא רואה את עצמי אף אחד לא יראה אותי.

הרכב התרחק.

יהודה עמד בפתח, צופה איך חייו נעלמים. לא אשתו החיים עצמם. חמש עשרה שנה שחשב שהם שגרה, ואמיתית היו אושר.

והוא כלל לא הבחין.

חצי שנה אחר-כך, פגש במקרה את נוגה בקניון.

עמדה ובחרה קפה גרעינים, מתבוננת במוצרים. ליד עמד נערה בת עשרים.

קחי את זה, אמרה. אבא אומר שערביקה יותר טובה מרובוסטה.

נוגה? פנה אליה.

הסתובבה. חייכה קלות, טבעי.

שלום, יהודה. תכיר זאת יערה, הבת של דורון. יערה, זה יהודה, בעלי לשעבר.

יערה הנהנה. יפה, נראית סטודנטית. סקרנה, לא עויינת.

מה שלומך? שאל.

טוב. ואתה?

בסדר.

שקט רגע. מה אומרים לגרושה שהפכה לאחרת?

עמדו מול מדפי הקפה, ויהודה הסתכל בה. שזופה, בחולצה דקה, תספורת חדשה. מאושרת. כן מאושרת.

ואתה? שאלה. מצב זוגי?

לא משהו מיוחד, נשף.

נוגה בחנה אותו.

אתה מחפש אישה שתהיה יפה כמו נעה, צייתנית כפי שהייתי, חכמה אבל לא מספיק להבין שאתה בוהה באחרות.

יערה הקשיבה בפליאה.

אין כזו, הוסיפה נוגה בשקט.

נוגה, נלך? פנתה יערה. אבא מחכה ברכב.

כן, בטח, לקחה חבילת קפה. בהצלחה, יהודה.

התרחקו, ויהודה נשאר בין מדפי הקפה. חשב שהאישה הזו אינה קיימת באמת.

בערב ישב במטבח, מזג לעצמו תה. חשב על נוגה, על מה שהפכה להיות. על כך שלפעמים אובדן הוא הדרך היחידה להבין איזו מתנה הייתה לך.

אולי, בסוף, אושר זה לא למצוא אישה נוחה, אלא ללמוד לראות את האדם שאיתך.

Rate article
Add a comment

seventeen − nine =