אפילו שלושים שנות נישואים לא הצדקה לבגידה
אסנת החזיקה קופסה קטנה ביד. הוולווט שלה היה דהוי, האותיות המוזהבות כמעט נעלמו. בפנים נצנצו שלושה אבנים זעירות. יפות, חייבת להודות.
חמשת אלפים שקלים, אמר איתן, דפדף בחדשות בטאבלט. קניתי ב”תכשיטי ירדן”, עם כרטיס הנחה.
תודה, יקירי.
משהו התכווץ לה בחזה. לא מהסכום מי בכלל מתחשב בגילם? יותר מזה, זה היה איך שהוא אמר את זה. רגיל כל כך כאילו דיבר על קניית חלב.
שלושים שנה יחד. יום נישואים של פנינה נדיר בימינו. אסנת קמה מוקדם, הורידה מהמדף מפה תחרה מתנה מהחמות ביום החתונה. התחילה להכין עוגת “חלב ציפורים” פעם איתן קרא לה “חתיכת גן עדן”.
ועכשיו הוא ישב מול המסך, משיב בשיעול לשאלות שלה.
איתן, אתה זוכר שהבטחת לי לטוס לאיטליה לחגוג שלושים?
מממ, בלי להרים עיניים.
לפחות לאילת, חשבתי. די מזמן לא היינו יחד.
אסנת, יש לי פרויקט דחוף. אין זמן עכשיו.
פרויקט. תמיד יש איזה פרויקט. במיוחד בשנה וחצי האחרונות, מאז שאיתן “התחיל” להיות צעיר. נרשם לחדר כושר, קנה נעלי ספורט יוקרתיות, החליף מלתחה. גם התספורת חדשה פוני לצד, צדדים מגולחים.
“משבר אמצע החיים,” אמרה לה חברתה רותי. “כולם עוברים את זה. זה יחלוף.”
זה לא חלף. רק התחזק.
אסנת ניסתה את הטבעת התאימה בדיוק. לפחות הוא זכר את המידה שלה אחרי השנים. האבנים נצצו באור קריר.
יפה, היא אמרה שוב, מתבוננת במתנה.
כן, עיצוב הכי עדכני. טרנדי כזה.
בערב, סביב השולחן החגיגי, כמעט לא דיברו. העוגה הייתה כמו תמיד רכה, קלילה. איתן אכל פרוסה, החמיא אוטומטית. אסנת התבוננה בו ותהתה: מתי הבעל שלה נהיה זר?
מי זו הבחורה? שאלה פתאום.
איזו בחורה? איתן נישא מעל הצלחת.
זאת שבחרה את הטבעת ה”צעירה”.
מה הקשר?
איתן, קולה היה רגוע אני לא טיפשה. אישה בחרה את הטבעת. גבר לעולם לא יגיד “עיצוב צעיר ומעודכן”.
הפסקה ארוכה, מציקה.
אסנת, די, שטויות.
שמה דנה?
איתן החוויר. אפילו לא שאל מאיפה היא יודעת. סימן שקלעה.
במקרה ראיתי את ההתכתבות שלכם. חודש שעבר, כשביקשת שאמצא טלפון של הביטוח. “מותק, נתראה בקרוב” אתה זוכר את ההודעה?
שקט.
בת עשרים ושמונה, עובדת אצלכם. אתמול העלתה לרשתות תמונה מהמסעדה אותו שולחן ליד החלון, ישבתי שם איתך. זיהיתי את המפה.
איך את יודעת על המסעדה?
רותי ראתה במקרה. מה, אף אחד לא רואה בעיר?
איתן נשם כבד:
טוב, נכון. יש דנה. אבל זה לא מה שאת חושבת.
אז מה זה?
היא מבינה אותי. קל איתה, מעניין. מדברים ספרים, סרטים.
איתי אין מה לדבר?
אסנת, תראי אותך! את כל היום עם הילדים, הבריאות, כמה הכול יקר בסופר. עם דנה אני מרגיש חי.
חי, אסנת חזרה. הבנתי.
לא התכוונתי לפגוע בך.
איתן הוריד את הראש.
והיא יודעת שאתה נשוי?
יודעת.
וזה לא מפריע לה? בסדר לה עם גבר נשוי?
אסנת, היא מודרנית. לא חיה באשליה.
מודרנית, צחקה אסנת. ושלושים שנה איתך זו אשליה?
קמה מהשולחן, החלה לסדר. הידיים רעדו, ניסתה להסתיר.
אסנת, בואי נדבר ברצינות.
אין על מה. החלטת.
לא החלטתי!
כל יום אתה בוחר. כשאתה חוזר מאוחר. כשאתה משקר על נסיעות עבודה. כשאתה קונה לה מתנות מהכסף שלי.
שלנו!
שלי גם. שכחת שאני עובדת?
אסנת שטפה כלים, סידרה אותם בסדרן. את המפה קיפלה ושמה בארון. כמו תמיד. רק הידיים המשיכו לרעוד.
אסנת, מה את רוצה? שאל איתן מהדלת.
להיות לבד. הלילה. לחשוב.
ומחר?
לא יודעת.
יומיים הייתה שקטה. איתן ניסה לדבר, קיבל תשובות מנומסות, קצרות. ביום השלישי נשבר:
כמה זמן תתעלמי?
מה מפריע לך? שאלה, תוך כדי גיהוץ החולצה שלו. אני מבשלת, מנקה, מכבסת. הכל כרגיל.
אבל את לא מדברת!
למה צריך? יש לך את דנה לדבר.
אסנת!
מה, אסנת? הרי אמרת איתי משעמם, אין מה לטפל. למה להתאמץ?
בערב יצא מהבית. אמר נוסע לחבר. אסנת ידעה נוסע אליה.
התיישבה למחשב, פתחה את הדף של דנה. נראית טוב. צעירה. תמונות מחופשות יוקרה, בגדים טרנדיים, עם כוס שמפניה.
אתמול העלתה: “החיים יפים כשיש מי שמעריך אותך.” ותגיות אהבה, אושר, גבר בוגר.
גבר בוגר. אסנת חייכה מרה. תגית כמו תיאור מוצר.
בתגובות חברות כתבו: “דלית, מתי החתונה?”, “מזל שיש לך גבר כזה!”, “ומה תגיד אשתו?”
דנה ענתה: “הנישואים שלהם פורמליים מזמן. חיים כמו שכנים.”
שלושים שנה כמו שכנים.
בבוקר קבעה פגישה עם עורך דין. עמי, צעיר במשקפיים, הקשיב לה בריכוז.
מבינה. הרכוש מתחלק חצי-חצי הדירה, הצימר, האוטו. אם נביא הוכחות לבגידה, אפשר לדרוש יותר.
לא צריכה יותר, אמרה אסנת. רק את ההוגן.
בבית ערכה רשימה:
דירה למכור ולחלק.
צימר שלו. אני כבר לא רוצה שם.
רכב שלי. שיהיה קנה חדש.
חשבונות לחלק.
איתן חזר מאוחר, ראה את הרשימה על השולחן.
מה זה?
גירושין.
השתגעת?
לא. סוף-סוף התעוררתי.
הסברתי לך! זאת סתם פלירט, יעבור.
ואם לא יעבור? עוד שלושים שנה אחכה שתסיים “להשתולל”?
איתן צנח לספה, כסה פניו בידיו:
לא רציתי לפגוע בך.
פגעת.
מה לעשות עכשיו?
לבחור, אמרה אסנת. או המשפחה, או דנה. אין שלישי.
שלושה חודשים גרו כמו שכנים. איתן עבר לחדר אורחים. דיברו רק כשצריך. אסנת נרשמה לקורסי אנגלית, לבריכה, התחילה לקרוא ספרים שלא היה לה זמן בשבילם.
דנה התקשרה מדי פעם, בכתה בטלפון. איתן יצא למרפסת, לחש לה משהו ארוך.
ערב אחד חזר מוקדם. ישב מול אסנת:
נפרדתי ממנה.
למה לספר לי?
אסנת, הבנתי. אני אידיוט. טעיתי.
מסכימה.
אפשר לנסות שוב? השתניתי.
אסנת הניחה את הספר:
איתן, נפרדת ממנה לא כי הבנת מי אני עבורך, אלא כי נמאס לך ממנה. והשנה או שנתיים יבוא עוד דנה.
לא יבוא!
בטח שיבוא. לא אותי אתה מאבד את הנעורים. ואני לא יכולה לשחזר לך אותם.
אסנת.
מסמכי הגירושין מוכנים. תחתום.
חתם. בלי מלחמות, בלי קרבות רכוש. אסנת לקחה רק מה שקבעה מראש.
חצי שנה אחר כך פגשה את אילן בן גילה, אלמן, מורה אנגלית. הכירו בקורס. הזמין אותה להצגה.
את יודעת, אסנת, אמר לה אחרי ההצגה, בכוס קפה, אני אוהב לדבר איתך. שיחה אמיתית.
באמת? בעלי לשעבר אמר שאני משעממת.
כנראה לא ידע להקשיב.
אילן ידע. והעריך את מחשבותיה, צחק מהבדיחות שלה, סיפר על עצמו בלי לרוץ אחרי צעירות.
מה מושך אותך בנשים? שאלה אסנת פעם.
חוכמה. טוב לב. כנות. ואצלך בגברים?
יושר. שלא יפחד מהגיל שלו.
צחקו יחד.
איתן התקשר לפעמים. בירך בחגים, שאל על הבריאות. כמו מכרים ותיקים.
את מאושרת? שאל פעם.
כן, ענתה מיד. ואתה?
לא יודע. כנראה שלא.
תמיד חיים תוצאה של בחירה.
את הטבעת של חמישה אלף שח שמרה עד היום. לא לובשת מונחת בתיבה. תזכורת לכמה קל לאבד שלושים שנה.
אילן נתן לה יום הולדת סיכה עתיקה קנה בשוק הפשפשים, לא יקרה, אבל בחר באהבה.
“היופי לא במחיר,” אמר, “אלא ברגש שמאחוריו.”
ואסנת הבינה אחרי גיל חמישים החיים לא מסתיימים. הם מתחילים מחדש.
ואתם הייתם מתחילים הכל מהתחלה? ספרו בתגובות.
