אישתי שלך נהייתה חוצפנית ממש. תסביר לה איך מתנהגים, הנחתה לאה, אמו של מתן.
מיכלה, מחר חנוכת בית שלי! הזמנתי כל כך הרבה אנשים, וכמו שאת יודעת, בדירה החדשה כלום עוד לא מסודר. תעזרי לי, נכון?
בטח, לאה, ענתה מיכל, למרות שתכננה לסוף השבוע תכניות אחרות לגמרי.
וכך התחיל הכול. קנאפה לשלושים אורחים. סלט ירקות ישראלי. מגש בשרים. פלטת פירות. קישוט האולם. סידור הריהוט.
תדמיינו: יום שישי בערב במקום ארוחה רומנטית עם מתן נסיעה לרמי לוי. שבת, משש בבוקר, בישולים במטבח זר.
מתן, לפחות תעזור לי עם סידור הכיסאות! ביקשה מיכל.
את הרי יודעת הכי טוב בעצמך מה יפה! התרחק, גולל חדשות בטלפון.
עד שלוש הדירה של לאה נראתה אחרת לגמרי. בסלון שולחן שופע, הכול מעוצב בטוב טעם, פרחים מסודרים בדיוק. מיכל הסתכלה על התוצאה, מותשת.
האורחים הראשונים הופיעו בארבע בדיוק. חברים לעבודה של לאה, שכנים מהבניין הקודם, חברות ותיקות. כולם התחבקו איתה, התפעלו מהדירה, הביאו מתנות לחנוכת הבית.
מיכל עמדה במטבח, חותכת לימון נוסף.
איפה הכלה שלך? שאלה אחת מהאורחות.
שם במטבח, עסוקה, ניפנפה לאה בביטול. מיכל! בואי להגיד שלום לכולם!
מיכל יצאה, חייכה להם, אמרה שלום.
איזו כלה דואגת יש לך! התפעלה אישה בחליפה מינימלית ממש ידי זהב!
כן, חינכתי אותה טוב, צחקה לאה בגאווה. עכשיו יש לי עזר אמיתי בבית.
הקטע הכי מעניין עוד הגיע כיסא בשביל מיכל לא נמצאה.
יו, מיכלה, אין לך באמת זמן לשבת, התנצלה לאה. עדיף שתשגיח על הכיבוד, תגיש צלחות.
מיכל הנהנה, מה כבר תעשה?
היא עמדה בצד, כמו מלצרית. מגישה מתאבנים, מוזגת שמפניה, מפנה מפיות. מסביב לשולחן שיחות, צחוק, ברכות.
נזכרת לאה, פעם אצלך בעבודה הישנה, פותחת אחת מהחברות.
מיכל הקשיבה בשקט לזיכרונות של אחרים, חיים שהיא לא חלק מהם.
מיכל, תדאגי לעוד פירות על השולחן, ציוותה לאה.
מיכל הולכת למטבח. שוטפת ענבים. מסדרת בצלחת.
איזו יופי! מתלהבים. לאה, ממש אמנית בבית!
מתן, זכה לאשת חיל, מוסיפה אישה בחליפה, בטח תמיד יש לו אוכל חם וסדר בבית!
צחוקים. מתן מחייך, גאה.
על מה הוא גאה בעצם? שיש לו עוזרת בית בחינם?
והסיפור עוד לא הסתיים.
השיחות סביב השולחן נהיו פתוחות יותר. האווירה ביתית, כולם מדברים בקול רם.
לאה, תספרי על מתן, איך היה מוהלך בבנות באוניברסיטה! גיחכה אחת מהחברות הישנות.
מה יש כבר לספר! ניפנפה לאה, אך ברור שהמחמאות נעימות לה. כל הכיתה אהבה אותו! בן עשרים, כבר גבר נאה ומהמם!
כולם צחקו. מתן הסמיק, אבל ההסמקה הייתה מוכרת רגיל למחמאות של אמא שלו.
מיכל עמדה ליד שולחן ההגשה, מנקה כוסות חסרת נראות, כמו חלק מהסלון. חיונית אך בלתי מורגשת.
באוניברסיטה ממש עמדו בתור אחריו, המשיכה לאה. אפילו הדיקן התלוצץ: מתן יהיה דון זואן פה. וכמה רומנים היו לו לפני מיכל!
מספיק, אמא, ניסה מתן לעצור אותה.
מה זה משנה, מיכל יודעת שהיא לא היחידה, צחקה לאה. גבר צריך להכיר חיים, אחרת לא יבנה משפחה!
האישה בחליפה הנהנה:
נכון מאוד, לאה. לאישה עדיף שכן, גבר מנוסה.
בדיוק! תמכה אורחת נוספת. ומיכל לגמרי רגועה, לא קנאית.
כולם הביטו במיכל, ציפו לאישור.
מיכל הנהנה, מה תעשה?
מיכל, איך הכרת את מתן? שאלה השכנה.
מיכל ניסתה לענות, כשלאה הקדימה:
בבנק! הוא עבד אז כמנהל פרויקטים, היא יועצת פיננסית. ראו ישר בחורה רצינית ואחראית.
אחראית. כמו המלצה לעבודה.
אמרתי למתן: שים עין עליה. לא קלת דעת, אחראית. מתאימה למשפחה!
דמיינו מדברים עלייך כמו מוצר. מתאימה למשפחה.
בהחלט הצלחת, קראה האישה בחליפה. רואים, יודעת לארגן, לדאוג לכולם.
אמרתי ישר אפשר לסמוך עליה, השתפכה לאה. לא כמו הצעירות של היום, רק חושבות על עצמן.
ועכשיו הגרוע מכול: מתן לא ענה. לא הגן. לא אמר אמא, מספיק. פשוט ישב ושתק כשדנים באשתו כמו סוס גזעי במכירה פומבית.
ומה עם ילדים? הגיע הנושא שלא נמנע. לאה, את הרי חולמת על נכדים!
לאה נאנחה בכמיהה:
מאוד רוצה! אבל הצעירים כל הזמן דוחים עבודה, עניינים. הזמן רץ!
מיכל הרגישה את הלחיים שלה בוערות. זה נושא כואב. כמעט שנתיים היא ומתן מנסים. מיכל נבדקה, לקחה ויטמינים. הכול בסדר, אבל כל חודש מביא אכזבה חדשה.
זה עניין שלהם, העירה השכנה בעדינות.
ברור! הסכימה לאה. אבל אני תמיד מרמזת הגיע הזמן! עוד מעט כבר מאוחר, אני רוצה לשחק עם נכדים!
מיכל הידקה את שפתיה. מרמזת? כל שבוע שואלת: יש חדש? ומיכל מתביישת, ממלמלת תירוצים.
אולי עוד לא מוכנים? העזה לומר אחת האורחות.
מה לא מוכנים! גלגלה לאה. בדור שלנו כבר נולדנו בגילם. פתאום כולם לא מוכנים. אינסטינקט האימהות לא נעלם.
מיכל התרחקה לחלון.
מיכלה! קראה לה לאה. אל תהיי עצובה, בואי, מדברים דברי חשיבות.
מיכל התקרבה, עמדה ליד הכורסה של מתן.
תראו, איזה אשת חיל יש לו. אומר לה עושה. לא כמו הצעירות האלה, כל הזמן מתלוננות.
מה הזכות של אישה? העירה האישה בחליפה בסבר פנים. להבטיח שהבעל מאושר, והבית פורח.
באמת כך! הוסיפה אורחת נוספת. אושר האישה במשפחה ובילדים.
מיכל הרגישה את הלב מתכווץ בתוך החזה. מדברים עליה, לא אתה.
לאה, זוכרת את החברה הרצינית הראשונה של מתן? שאלה אחרת. שרון, נראה לי.
אוי, אל תזכירי! צחקה לאה. הייתה כזו, חמודה אבל עקשנית. מזל שנפרדו!
מה הייתה הבעיה? הסתקרו האורחות.
לאה סקרה אותן במבט רב משמעות:
אופי קשה. תמיד העירה, התווכחה. לא אישה, עונש! אמרתי למתן: תחשוב טוב זה מה שאתה רוצה?
מתן זז באי נוחות, אך שתק.
צדקת! קבעה האישה בחליפה. אמא יודעת מה נכון לבן שלה.
מיכל, תביאי בבקשה עוד קרח! ביקשה לאה.
מיכל הנהנה והלכה למטבח. פתחה את המקפיא, הוציאה קרח. עמדה שם, מביטה בקוביות.
לפתע הבינה אינה משתתפת בחגיגה. היא כוח עזר.
מיכל עמדה שם עם דלי הקרח, מביטה החוצה. הערב ירד, על המרפסות הסמוכות הבהבו אורות אנשים חיים את חייהם.
מהסלון נשמע רחש שמח, קריוקי, שירה.
מיכלה! צעקה לאה. הקרח! ותכיני קפה גם!
מיכל הפעילה את מכונת הקפה, לקחה את הקרח לסלון.
הנה העמלנית שלנו! קרא שמח האישה בחליפה. מיכלה, למה את רצינית? תהיי שמחה!
עייפה, הוסיפה לאה. כל היום רצה. אבל ככה זה נשים. זה מהות האישה דואגת למשפחה.
נכון! הסכימה השכנה. והגבר שיביא את הכסף!
ומה, אני לא עובדת? שאלה מיכל בשקט.
כולם פנו אליה. דממה נפלה.
מה אמרת, מתוקה? שאלה לאה בתמיהה.
שאלתי אני לא עובדת? חזרה מיכל בקול רם.
מתן חיווה פנים:
מיכל, בשביל מה זה?
כי דודה גלי אמרה שגבר עובד, מותר לו לנוח. ומה אני לא עובדת?
היה בלבול. גישה לא צפויה לחלוטין.
ברור שעובדת, ענתה האישה בחליפה. אבל זה קצת שונה.
מה שונה?
את יועצת בבנק. מתן מנהל פרויקטים. אצלו האחריות יותר גדולה.
אז העבודה שלי לא נחשבת באמת? והבית שלי גם עליי? בסוף אני עובדת בבנק וגם בבית. מתן רק בבנק והוא זכאי לנוח.
חוסר נוחות השתרר.
מיכל, מה את רוצה? שאל מתן בעצבנות. איפה זה קשור בכלל?
קשור לזה שהכנתי יומיים לחנוכת הבית. קניתי, בישלתי, קישטתי. מהבוקר עובדת, וכיסא בשבילי אפילו לא היה.
זו לא הייתה כוונה, ניסתה לאה להצטדק. פשוט טעינו בספירה.
טעיתם, אמרה מיכל. לא חשבתם אליי בכלל. אני כאן בשביל לשרת.
מיכל! נזף מתן. תפסיקי!
להפסיק מה? לומר אמת?
מיכל, תירגעי, התערב אחד האורחים. עייפות של יום.
מספיק עם ההצגות! פסקה לאה. לא עושים בושות בפני אורחים!
אבל כן מותר לדבר על חיי הנישואים שלי כאן? להעלות שאין לי ילדים? להזכיר את הבנות שהיו למתן לפניי?
פניה של לאה החווירו.
לא התכוונתי
כן, דיברתם על שרון. על כמה טוב שהיא עקשנית ושעכשיו יש למתן מישהי נוחה.
מיכל פרשה מבט על הנוכחים.
תדעו מה? שרון צדקה! לא אסור להפוך את עצמו לעוזרת חינם!
על מה את מדברת! מתן קם. איזה עוזרת?
אתם יודעים על מה חלמתי היום? המשיכה מיכל לאט. שיגידו: תכירו, זו אשתי. עובדת בבנק. חכמה, מוכשרת. במקום זה אמרתם: יודעת לארגן, טובה לבית.
מיכל, למה את
למה אני?! קטע אותו מיכל בכעס. שתקת כשאמא שלך אמרה שאני נוחה, שתקת כשדודה גלי דיברה על זכויות נשים, שתקת מול כל השאלות על חיי האישיים.
קולה רעד. דמעות שתאפקה כל הערב, פרצו.
תדעו מה? נמאס לי להיות נוחה!
מיכל ניגבה את דמעותיה.
אתם מוזמנים להמשיך לחגוג, בלעדי. אני פורשת, לא משחקת יותר את תפקיד הכלה המושלמת.
פנתה לדלת.
מיכל, תחכי! קרא מתן. לאן את הולכת?
למרפסת. לנשום אוויר, אמרה, לא נעצרת. המשיכו ליהנות. בלי כוח העזר שלכם.
הדלת נסגרה. מאחוריה נשאר רעש קהל, מוזיקה. אבל כאן, תחת שמי תל אביב, סוף־סוף יכלה להיות היא עצמה.
יכלה לבכות.
מיכל ישבה על המרפסת יותר משעה. בכתה מכאב, בושה, הקלה. אחר כך ניגבה דמעות והביטה בקו הרקיע.
מהדירה הגיעו קולות חלשים. האורחים כנראה הלכו. נשמעים רק שני קולות מתן ולאה.
לא מבינה מה קרה לה! זעמה לאה. מול כל החברים!
אולי היא צודקת קצת, ענה מתן בהיסוס.
במה צודקת? שתוקפת אותנו? שהרסה לנו את הערב?
מיכל התקרבה.
היא באמת עבדה כל היום.
ומה! גם אני עבדתי כשאני הייתי צעירה! לא ביכיתי! משפחה זו עבודה קשה. האישה צריכה לדעת את מקומה.
מיכל גיחכה בעצב.
כן, אבל בכל זאת…
שום בכל זאת! תדבר איתה רציני. תסביר לה מה מותר ומה אסור. היא בכלל התפרעה.
מיכל פתחה את הדלת ונכנסה. מתן ולאה עמדו בין קערות מלוכלכות.
שיחה רצינית זה רעיון מצוין, אמרה בקור רוח.
שניהם נבהלו.
מיכל’לה, החלה לאה בקול מתחנף. למה ככה? אנחנו לא כועסים.
יודעת, ענתה מיכל. לא רגילים שאני מדברת.
מיכל, נדבר בבית, ביקש מתן.
לא. מה שהתחיל כאן, יגמר כאן.
מיכל התיישבה על כיסא, איפה שישבו לפני רגע האורחים.
מתן, מחר בבוקר אני נוסעת להורים לשבוע. צריך לחשוב.
לחשוב מה? הדאיג המתן.
אם בא לי להישאר במשפחה שלא מעריכים אותי.
מיכל, את מגזימה.
לא מגזימה, ענתה ברוגע. זה החלטה. או שהיחסים משתנים, או שאני משנה את חיי.
לאה גיחכה:
בני הדור הצעיר ישר איומים!
מתן, אם אכפת לך מהנישואים שלנו תחשוב. לא איך לחנך אותי, אלא למה אשתך בוכה במרפסת כשאמא שלך מקבלת מחמאות.
כעבור שבוע מתן הגיע לדירה של ההורים שלה. ישב במטבח, מסובב טבעת אצבע.
מיכל, תחזרי הביתה. הכול ישתנה.
מיכל הביטה בו זמן רב.
בסדר. ננסה שוב.
מאותו יום יותר מעולם לא בכתה בארוחות משפחתיות.
כי למדה להגן על הזכות לכבוד שלה.
