נשמעת שאני פשוט חייבת לספר לך משהו שקרה לי, לא תאמיני! אז אתמול, כשחזרתי הביתה מבית החולים מוקדם מהרגילהביקור בוטל כי הד”ר חלהחשבתי לעצמי איזה כיף, ערב שלם לעצמי, סוף סוף אוכל לבשל כמו שצריך ולא בשלוף כמו כל יום.
נכנסתי הביתה בשקט, לא רציתי להפריע לדוד אם הוא נרדם לו על הספה אחרי העבודה, אבל מסתבר שהוא ממש לא ישן. מתוך המטבח שמעתי קולות. דיבורים בלחש, מתוחים. “אני לא מסוגל יותר, יעל,” שמעתי את דוד אומר. “להסתיר כל שבתזה לא הולך.” היה לו קול כזה תשוש מאוד.
“ומה אתה רוצה, לספר לה הכול?” זאת הייתה אחותי יעל. לא הבנתי אפילו איך היא הגיעה לשם, לא שמתי לב שנכנסה.
עמדתי מאחורי הדלת, הלב שלי פשוט דפק בטירוף. “אם עדנה תגלה, הכול יקרוס,” המשיך דוד. “שלושים שנה שנשואיםזה הכול ילך לפח.”
“זאת החלטה שלך,” יעל ענתה לו בקשיחות, “האם תמשיך לנסוע אליה כל שבת.” אליה? מה זאת אומרת “אליה”?
“אני לא יכול להפסיק, יעל. היא לבד שם לחלוטין. אין לה אף אחד חוץ ממני.”
“ומה עם אשתך?”
את לא מבינה, ממש אחזתי במשקוף, רעדתי כולי. זה אומר שכל השבתות האלה, זה לא דיג, לא מדבר עם איציק ליד נהר הירקון. יש מישהי. דוד נוסע אליה כל סוף שבוע.
“אם אני אספר לה עכשיו, היא תשנא אותי. על השקר. ואם לא אספרהמצפון חונק אותי,” אמר דוד ונשמע חסר אונים.
“מצפון?” יעל צחקה מרירות. “איפה היה המצפון שלך קודם?”
“היה קל יותר, יעל. עכשיו זה נהיה קשה.” יעל שאלה אם אולי הגיע הזמן פשוט לדבר איתי ולהסביר הכול. דוד נבהל מזה ממש, “בשום אופן! היא תהרוג אותי, ואם לאתעיף אותי מהבית. איפה אלך בגיל שישים?”
זזתי מהדלת, מרגישה איך העולם שלי נשמט מתחתי. כל השנים האלהכמעט שלושים שנהכל הכדורי בשר שארזתי לדיג, כל הגיהוץ, הכביסה, הדאגות. והנה אחותי יעל ידעה הכולושותקת.
כשיעל הלכה, שמעתי את דוד מתקדם לדלתקפצתי ישר לאמבטיה. הייתי צריכה רגע לעצמי, להבין מה לעזאזל אני עושה עכשיו. מה בכלל קורה. הסתכלתי לעצמי בעיניים במראה. זאת עדנה אביב, האישה למופת? אולי בעצם פשוט מטומטמת.
יצאתי החוצה לדוד, ניסיתי לשים פרצוף רגיל. הוא ישב, דפדף ב”ידיעות אחרונות”, כזה ביתי ורגיל.
“אה, עדנוש!” הוא שמח כשראה אותי, לא באמת.
“הביקור בוטל,” עניתי.
“יעל קפצה, העבירה דרישת שלום,” אמר בשקר. יודעת היטב מה היא באמת אמרה לו.
“הכנת משהו לארוחת ערב?” שאלתי בקול שקט.
“בטח, מה יש?”
“קציצות. כמו תמיד.”
במשך שבוע פשוט הייתי בגיהנום. כל תנועה שלו, כל חיוך, כל סמסהכול הרגיש שקר. ראיתי איך הוא מסתיר טלפון, מתוח כל יום שישי, ארוז ל”טיול דיג” כאילו מישהו באמת מאמין לזה.
בבוקר שבת לא הצלחתי יותר: “דוד, אולי נלך יחד לדוג פעם אחת?” הצעתי, כאילו סקרנית.
הוא חיוור לחלוטין, “מה פתאום? זה ממש משעמם ואפילו קר שם, את לא תהני.”
אז הוא נסע, פנים מלאות אשמה.
ואני נשארתי עם מחשבות שמכרסמות אותי יום ולילה.
ביום שני התקשרתי ליעל, ביקשתי שנדבר.
“על מה?” היא שאלה ישר, חשדנית.
“פשוט שיחה רגילה, לא דיברנו מזמן.” נפגשנו בבית קפה, יעל הייתה עצבנית, שיחקה כל הזמן עם הטבעת שלה.
“איך הולך?” פתחתי בנימוס.
“בסדר,” היא ענתה. “ואצלכם?”
“רק טוב. דוד נכנס חזק לעניין הדיג.”
יעל נחנקה מהקפה, “באמת? כל שבת?”
“כן, ממש מכור,” חייכתי מרירות.
“תשמעי, ככה גברים, תחביבים וזה.” היא ניסתה להסתיר משהו, היה ברור.
“את יודעת איפה הוא מדוג בכלל?” שאלתי, עוקבת אחרי העיניים שלה.
“אני? איך אני אדע?” ברחה ממבט.
“חשבתי אולי אצטרף אליו פעם, לראות מה כל כך מיוחד בדיג הזה.”
“עדנה, למה לך?” היא נהייתה רצינית פתאום. “תני לו את השקט שלו, כל אחד צריך פינה משלו.”
פינה משלו! נו ברורהיא מגינה עליו. “יעל,” התקרבתי אליה, “את יודעת משהו?”
“אני לא יודעת כלום!” קטעתי אותה. “ואני ממליצה לך לא להתערב.”
היא פשוט קמה והלכה. השאירה אותי שם, מבינה פתאוםיעל מסתירה הכול.
החלטתי לבדוק בעצמי. הפכתי לו את הכיסים, חיטטתי לו בארנק, בדקתי ברכב.
ופתאום מצאתיקבלות. העברות חודשיות, קבועותחמשת אלפים שקל בכל חודש.
פנימייה פרטית “תקווה”, בעיר חדרה.
פנימייה!
לא צימר, לא חוף דיגפנימייה.
ישבתי, כמעט רועדת, הסתכלתי על הנייר והבנתי שהעולם שלי מתפרק. פנימייה של מוגבליםאנשים שצריכים עזרה, ליווי.
זה אומר שיש מישהי חולה, שמקבלת תמיכה מדוד. שהוא מבקר אותה כל שישי, דואג לה.
אישה? מאהבת?
הלילה לא עצמתי עין, מחשבות רצות בראש, כל תרחיש גרוע יותר מהקודם.
בבוקר כבר הייתי בטוחהאני נוסעת בעצמי. לחדרה. לראות בעצמי.
ביום שישי לקחתי חופש, סיפרתי לדוד שאני הולכת לרופא.
הדרך לחדרה לקחה לי יותר משלוש שעות, והראש רק מתרוצץ מדאגות.
הגעתי לפנימייה, מקום קטן ומטופח, עם שלט “לאנשים עם צרכים מיוחדים”.
נכנסתי, פקידת הקבלה שאלה, “אל מי את רוצה להגיע?”
“אפשר לדעת על מי דוד אביב משלם כאן?”
“את קרובה משפחה?”
“אני אשתו.”
היא בדקה ביומן. “ליאת אביב, חדר 12. תיכנסי.”
נעמדתי ליד הדלת, לב בקצה הגרון. פחדתי להיכנס. שם בפניםה’אמת’ הזאת שכל-כך רציתי לגלות וכל-כך פחדתי ממנה.
פחדתי לקחת נשימה, לחצתי על הדלת.
“בוקר טוב?” אמרתי בשקט.
החדר היה מואר, ריח של תרופות והיו בו פרחים. שם, ליד החלון בכיסא גלגלים, ישבה אישה צעירה, אולי בת שלושים וחמש, רזה, שיער כהה. מאוד דומה לדוד.
“את בשבילי?” שאלה בקול עייף אבל חביב.
“כן. אני עדנה. את ליאת?”
“כן… אנחנו מכירות?”
איך עונים לשאלה כזו?
“אני אשתו של דוד אביב.”
הפנים שלה השתנו תוך שנייה, חיוורון, עיניים ענקיות.
“אלוהים…” לחשה, “את יודעת הכול?”
“עכשיו כן,” עניתי, מתקרבת.
“אני לא יכולה לספר, הוא ביקש ממני לא לומר לאף אחד,” אמרה.
הוא’אבא’? פתאום הבנתי. קפצתי לשבת ליד המיטה.
“הוא בעצם אבא שלך?”
“כן,” התחילה לבכות. “סליחה, לא רציתי, הוא אמר שאין לך ילדים וזה יכאב לך לדעת שיש לו אותי.” כמעט התעלפתי.
“רגע, בני כמה את?”
“שלושים וארבע.”
זה אומר שהיא נולדה שנה לפני החתונה שלנו. כשהיה לו רומן עם מישהי אחרת.
“מה עם אמא שלך?”
“אמא מתה לפני שנתיים, סרטן. אבא כל הזמן הזה עזר, שלח כסף, ביקר. אחרי שאמא שלי מתה, הוא שם אותי כאן. יש לי שיתוק מוחין, לא מסוגלת לחיות לבד.”
ישבתי שם, לא מצליחה לעכל. לדוד יש בת. חולה. שהוא מממןשלושים שנהולא אמר לי מילה.
“הוא טוב,” המשיכה, “מגיע כל שבת, מביא אוכל ותרופות. מספר עלייך, אומר כמה את טובה.”
“עליי?”
“כן, מאד אוהב אותך. כל הזמן אומר: ‘עדנוש שלי, עדנוש.’ את הכי טובה בעולם.”
צחקתי מרירות. “הכי טובהזו שהוא שיקר לה שלושים שנה.”
“לא שיקר!” נלחמה ליאת, “הוא פשוט פחד שתעזבי אותו כשתדעי עליי. הרי אני כזאת… נטל.”
“את לא נטל!”
“להרבה אנשים כן. אמא שלי תמיד אמרה ‘חבל שנולדת.’ אבא אף פעם לא. תמיד אמר שאני שלו, והוא אחראי עליי.”
פתאום נכנסה אחות. “איזה יופי, ליאת קיבלה אורחת! הכול בסדר?”
“כן, זאת דודה עדנה,” ליאת הציגה אותי ככה.
“יופי! סוף סוף הכרתי אותך,” האחות חייכה. “דוד כל כך מדבר עליך! אומר שאת רחבת לב ומבינה.”
רחבת לב ומבינה… כשאני כבר בונה בראש תסריטים של בגידה.
נשארנו לבד. “ספרי לי עוד על אמא שלך,” ביקשתי.
“אמא הייתה אדירה, יפה מאוד. אבא היה איתה עד שפגש אותך. כשנודע שאני נולדתי עם שיתוק, אמא לא רצתה אותו. אמרה שימשיך הלאה לחיים בריאים, איתך.”
“הוא רצה להישאר?”
“הוא ממש רצה. הציע לה נישואין. היא לא הסכימהאמרה: ‘אני לא צריכה גבר מרחמים.’ שיהיה איתך אם אוהב אותך.”
“אז הוא התחתן איתי, אבל לא נטש אותנו. המשיך לשלוח כסף. עד שנעשיתי גדולההתחיל גם לבוא. אמא שלי הסכימה בתנאי שלא תדעי כי פחדה שתעזבי אותו.”
ישבתי שם, בוכה מבפנים. כל השנים האלה, ניסיונות וטיפולי פוריותודוד היה לו בת מהצד, תמיד.
“למה הוא לא אמר לי?”
“פחד. אמר לי שאת חולמת על ילדים, ואם תדעי עלייתשנאי אותו.”
“למה שאשנא אותו?”
“שיקר כל כך הרבה שנים. בזבז עליי כסף, היה איתי במקום אתכם. לא רצה לסכן את הבית.”
היא שתקה רגע ואז הוסיפה, “הוא חולה דאגה. כל ביקור שלושואל ‘איך אספר לה? איך תבין?’ תמיד אמרתי לו, אולי תביני…”
באותו רגע שמעתי צעדים מהמסדרון, חזקים ואיטיים. דוד.
“הו, לא,” לחשה ליאת, “הוא לא יודע שאת כאן.”
הדלת נפתחה, “שלום, ליאתי!” שמעתי את דוד אומר. ואז ראה אותיהכל השתנה לו על הפנים.
“עדנה? מה… מאיפה?”
“באתי להכיר את הבת שלך,” עניתי בשקט.
היה כל כך לבן, נשען על הדלת.
“איך גילית?”
“לא מומחה בהסתרות, אתה.”
נכנס, התיישב, ראה שזה הסוף של הסודות.
“הנה, עכשיו את יודעת הכול.”
“כן.”
“אתשונאת אותי?”
לא ידעתי מה להגיד, הסתכלתי עליו, על ליאת.
“לא יודעת. מנסה להבין. שלושים שנה שקר.”
“ליאתי, לא עכשיו,” הוא התחנן.
“עדנה, הוא טוב! פשוט פחד,” ליאת ניצחה עליו.
נעמדתי, הצצתי החוצה. בגינהעצים, ספסלים, אנשים פשוטים. חלקם עם משפחות.
פה, החיים שלי מתרסקות ונבנות מחדש.
“צריכה לחשוב,” אמרתי.
שלושה ימים לא דיברתי עם דוד בכלל. הסתובבתי כמו רפאים בבית, הכנתי אוכל, סידרתי, אבל עשיתי הכול כאילו הוא לא קיים.
אבל חשבתי כל הזמןשלושים שנה לא ידעתי כלום. שיש לי בת חורגת, יש לי משפחה קשה וסודית. שהוא פחד מהאמת.
ברביעי בערב לא יכלתי יותר.
“ותשב,” אמרתי לדוד. “נדבר.”
הוא ישב מולי בשקט, מסתכל כמו שמחכה לגזר דין.
“פגשתי את ליאת שוב,” פתחתי. “דיברנו ארוכות.”
“ומה הבנת?”
“שהיית פשוט דביל, דוד.”
“מה?”
“אתה דביל כי חשבת שאני כזו קרה שאעזוב אותך בגלל בת חולה. שלושים שנה התענית לבד במקום שנעבור את זה יחד!”
“רק פחדתי שתעזבי אותי…”
“ואם לא תשתףאתה תפסיד באמת. כמעט הפסדת אותי לגמרי.”
שתק, הציץ ברצפה.
“סליחה, אין לי מילים. רק שתסלחי לי…”
“קום.”
הוא נעמד, לא מאמין.
“מחר נוסעים יחד לליאת. רוצה לבדוק עם הרופאים אם אפשר להעביר אותה אלינו.”
הוא לא קלט.
“מה?” שואל באלם.
“שמעת אותי. אם היא הבת שלי עכשיוהיא בבית שלנו.”
“אבל היא צריכה השגחה…”
“נשכור עוזרת. נעשה חדר, נסדר הכול.” תפסתי לו את הידיים. “תגיד לי, מה רציתי כל החיים?”
“ילד.”
“משפחה. ועכשיו יש ליאתה, בת מיוחדתזה שלנו.”
הוא בכה פתאום, דמעות אמיתיות.
“את באמת מתכוונת? תקבלי אותה?”
“כבר קיבלתי. כבר קניתי לה פיז’מה ושמפו. מחר נביא לה אותם.”
חיבק אותי כמו שמעולם לא חיבק.
“אני לא ראוי לך.”
“נכון, אבל אין ברירה. ותזכוריותר אין שקר.”
“מבטיח.”
“ועוד דבררוצה שליאת תקרא לי ‘אמא’.”
אחרי חודש, ליאת עברה אלינו, קיבלה את החדר הקטן ליד הסלון. בחרתי לה בעצמי טפטים, שמיכה חדשה, וילון ורוד.
“אמא,” אמרה לי פעם ראשונה בערב. “את בטוחה שאת רוצה אותי? אני נטל…”
“עוד פעם תגידי נטלאני מרביצה,” חייכתי. “את הבת שלי. נקודה.”
בלילה, כשכולם ישנו, דוד ואני ישבנו ביחד במטבח.
“את יודעת,” אמרתי, “החיים שלנו רק מתחילים.”
“בגיל שישים?” גיחך.
“כן. עכשיו אנחנו באמת משפחה. לא רק זוג שמזדקן, אלא הורים, משקימים ילדה מיוחדת.”
הוא הנהן, אסיר תודה.
“את פשוט מדהימה.”
“לא, רק תלמדשוב לא לפחד לספר.”
“לא אפחד.”
מחדר של ליאת הגיע פתאום צחוק מתגלגלצפתה בסדרה מצחיקה באייפד.
וזה היה הצליל הכי יפה בעולם.
