– רוצה סוף־סוף לחיות בשביל עצמי ולישון טוב – אמר הבעל ויצא שלושה חודשים – זה כל מה שנמשך הטירוף הזה. שלושה חודשים של לילות ללא שינה, כשמקסים הקטן צרח עד שהשכנים דפקו בקירות. שלושה חודשים בהם מרינה הסתובבה כמו זומבי, עם עיניים אדומות וידיים רועדות. ואיגור הלך בבית קודר כמו ענן סערה. – את קולטת איך אני נראה בעבודה – נזרק פעם אחת מול המראה. – יש לי שקיות מתחת לעיניים עד הברכיים. מרינה שתקה. האכילה את הבן, ניענעה, שוב האכילה. מעגל שלא נגמר. ואיפשהו עמד איגור – הבעל שלה, שבמקום לתמוך רק מתלונן. – תגידי, אולי אמא שלך תבוא לשמור קצת? – הציע ערב אחד, מתמתח אחרי המקלחת, רענן, רגוע. – חשבתי אולי אברח לשבוע לחבר שלי בבית בכפר? מרינה קפאה עם בקבוק ביד. – אני חייב חופש, מרינה. ברצינות. – איגור התחיל לארוז בגדים לתיק ספורט. – כבר הרבה זמן אני לא ישן כמו שצריך. ומה איתה – היא ישנה?! העיניים שלה נסגרות אבל ברגע שהיא נשכבת, מקסים בוכה שוב. ועוד פעם רביעית באותו לילה. – גם לי קשה, – לחשה מרינה. – אני יודע, קשה, – פטר איגור, דוחק לתיק את החולצה האהובה שלו. – אבל לי יש עבודה תובענית, אחריות. אי אפשר לצאת ככה ללקוחות. ואז קרה משהו מוזר. מרינה ראתה אותם מהצד: היא – בחלוק ישן, שיער פרוע, תינוק צועק בידיים. והוא – אורז מזוודה, בורח מהם. – רוצה לחיות בשביל עצמי ולישון, – מלמל איגור, בלי להסתכל עליה. הדלת נסגרה. מרינה עמדה באמצע הדירה עם תינוק בוכה והרגישה שמשהו מתפורר בתוכה. שבוע חלף. ועוד אחד. איגור התקשר שלוש פעמים – שאל מה קורה. קול מרוחק. כאילו מדבר עם מכרה רחוקה. – אגיע בסוף שבוע. לא הגיע. – מחר בטוח אבוא. ושוב לא בא. מרינה ניענעה את התינוק הצורח, החליפה חיתולים, הכינה אוכל. לישון – חצי שעה בין האכלות. – הכול בסדר אצלך? – שאלה חברה. – מושלם, – שיקרה. למה היא משקרת? זה בושה. בושה שבעלה עזב. שהיא לבד עם תינוק. כאילו אין גרוע יותר! אבל ההפתעה הגיעה כשפגשה את לנה, קולגה של איגור, בסופר. – איפה שלך? – שאלה לנה. – עובד הרבה. – כן, גברים – ברגע שיש ילדים, פתאום “עובדים” בלי סוף. – לנה התקרבה: – איגור הרבה נוסע לנסיעות עבודה? – איזו נסיעות? – הרי רק עכשיו היה בסמינר בתל־אביב! הראה תמונות. בתל־אביב? מתי זה היה?! מרינה נזכרה: בשבוע שעבר איגור לא התקשר שלושה ימים. אמר שהיה עסוק. שיקר, לא עסוק. בתל־אביב נופש. איגור בא בשבת. עם פרחים. – סליחה שנעדרתי הרבה. עומס בעבודה. – היית בתל־אביב? הוא קפא עם זר הפרחים. – מי אמר? – לא משנה מי. משנה למה שיקרת? – לא שיקרתי. פשוט פחדתי שתתעצבני. בלעדיה?! עם תינוק קטן ממילא לא הייתה נוסעת! – איגור, אני צריכה עזרה. אתה קולט? אני לא ישנה שבועות. – נשכור מטפלת. – איך? אין כסף. – איך אין? אני משלם שכירות וחשבונות. – ומה עם אוכל? חיתולים? תרופות? שתק. ואז: – אולי תחזרי לעבוד? לפחות חלקית? למה סתם לשבת בבית. נשכור מטפלת. יושבת בבית. כאילו נחה. מרינה הרימה את מקסים, הסתכלה על איגור והבינה: האדם הזה לא אוהב אותה. בכלל. מעולם לא אהב. – צא. – לאן? – החוצה. ואל תחזור עד שתחליט מה חשוב לך – משפחה או חופש. איגור לקח מפתחות ויצא. לשני ימים. אחר כך שלח: “חושב”. בזמן הזה, מרינה לא ישנה. וגם חשבה. תארו לכם, לראשונה מזה חודשים היא לבד עם מחשבותיה. אמא התקשרה: – מרינה, מה נשמע? איגור בבית? – בנסיעת עבודה. שוב שיקרה. – אולי אבוא לעזור? – אסתדר. אבל זה לא הכול. אמא הגיעה בעצמה. – איך העניינים? – הביטה סביבה. – מרינה, תראי את עצמך! מרינה הסתכלה במראה. לא מי יודע מה. – ואיגור? – עובד. – בשמונה בערב? מרינה שתקה. – מה קורה פה? ופתאום מרינה בכתה. באמת, כמו ילדה – חזק, נואש. – הוא עזב. אמר שרוצה לחיות בשביל עצמו. אמא שתקה. ואז: – חתיכת נבל. מרינה הופתעה – אמא אף פעם לא קיללה. – תמיד ידעתי שאיגור חלש. אבל ככה? – אולי אני טועה, אמא? אולי הייתי צריכה להבין? – מרינה, קשה לך? מהפשטות הזו מרינה קלטה – כל הזמן חשבה רק על איגור. על העייפות שלו, הנוחות שלו. ועל עצמה – לא מילה. – מה לעשות? – לחיות. בלעדיו. עדיף לבד מאשר עם אחד כמוהו. איגור חזר בשבת. שזוף. כנראה “חשב” בבית בכפר. – נדבר? – כן. ישבו לשולחן: – מרינה, אני יודע שקשה לך. אבל גם לי לא קל. אולי נסכים? אעזור בכסף, אבוא לבקר. אבל כרגע אגור בנפרד. – כמה? – מה? – כסף. כמה? – נו, עשרת אלפים. עשרת אלפים. לילד, אוכל, תרופות. – איגור, תסתלק מפה. – מה?! – שמעת. ואל תחזור. – מרינה, אני מציע משהו הגיוני! – הגיוני? אתה רוצה חופש? ומה עם החופש שלי? ועד איגור אמר משפט ששינה הכול: – איזה חופש יש לך בכלל? את אמא! מרינה הביטה בו – הנה הוא, איגור האמיתי. אגואיסט, אינפנטיל, שחושב שאימהות זו גזירת גורל. – מחר אני פותחת תיק מזונות. רבע מהמשכורת. לפי החוק. – את לא תעזי! – אני אעז. הוא הלך, טרק דלת. לראשונה מרינה הרגישה – אפשר לנשום. מקסים בכה. אבל עכשיו היא ידעה – היא תסתדר. חלפה שנה. איגור ניסה פעמיים לחזור. – מרינה, ננסה שוב? – מאוחר. איגור התלונן שמרינה “כלבה”. לא משכנע. מרינה מצאה מטפלת, התחילה לעבוד כאחות. בבית החולים פגשה את ד”ר אנדריי. – יש לך ילדים? – בן. – ואבא שלו? – חי בשביל עצמו. הכירה ביניהם. אנדריי הביא מכונית צעצוע למקסים. שיחקו וצחקו יחד. אחר כך טיילו הרבה כולם בפארק. איגור שמע. התקשר: – הילד בן שנה ואת עם גברים! – ומה רצית? שאחכה לך? – אבל את אמא! – נכון, אמא. אז מה? לא התקשר יותר. אנדריי היה שונה. כשמקסים היה חולה – מיד בא. כשהייתה עייפה – לקח אותם לבית בכפר. היום מקסים בן שנתיים. קורא לאנדריי “דוד”. את איגור לא זוכר. איגור התחתן. משלם מזונות. מרינה לא כועסת. גם היא סוף־סוף חיה בשביל עצמה. וזה נפלא.

Life Lessons