יומן אישי תל אביב, יוני
חברה שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אבל אף פעם לא באמת בוחרת בי.
שלוש שנים כבר ככה. שלוש שנים שאנחנו נפגשים בסתר. שלוש שנים עם אותם הבטחות שחוזרות על עצמן. שלוש שנים של קשר שמתקיים רק כשבעלה לא בסביבה.
לא נכנסתי לזה בידיעה שהוא נשוי. רק אחרי כמה חודשים התבררה לי האמת שהם חיים כזוג לכל דבר. אבל אז כבר הייתי עמוק רגשית.
מההתחלה הכול היה עם הגבלות. היינו נפגשים רק בימים מסוימים, בשעות שנקבעו, תמיד במקומות שאין סיכוי שמישהו יכיר אותנו. היא אף פעם לא יכלה להישאר לישון איתי. אף פעם לא יכלנו לצאת יחד לסוף שבוע. אפילו להעלות תמונה זה היה מותרות שאף פעם לא התאפשרה. רמז קטן אסור.
אם כתבתי לה בשעות הערב והיא לא ענתה ידעתי מיד למה. אם היא נעלמת בשבתות גם לזה היה הסבר. החיים האמיתיים שלה, אלה לא הייתי חלק מהם. החיים שלי, לעומת זאת, התנהלו רק בריק שהשאירה לי בלוח הזמנים שלה.
שאלתי אותה לא מעט פעמים, הכי גלוי ורגוע שיש, אם בכוונתה לעזוב את בעלה בשבילי. התשובה תמיד אותו דקלום “כן, אבל לא עכשיו.” היא תמיד חיכתה ל”רגע הנכון”. לא פשוט, יש לה הרבה אחריות בבית. לא רוצה לפגוע בו. כמה פעמים שמעתי את זה? מספיק כדי לפתח אלרגיה. תמיד תירוץ חדש, הבטחה חדשה, תקווה שמתרסקת.
אני זאת שמתפשרת כל הזמן.
משנה את הלו”ז, מבטלת תוכניות, מתרגלת לא לשאול שאלות מיותרות בשביל שלא יהיו דרמות. כשהיא נוסעת איתו לחופשות אני שותקת. כשהם חוגגים יום נישואין אני עושה את עצמי כאילו זה לא כואב. כשהיא באה אליי מרוסקת אחרי מריבה אני היא זו שמלטפת.
אני הקשובה.
אני המוותרת.
אני זאת שמחכה.
ועדיין אף פעם לא האחת.
היו רגעים שבהם באמת חשבתי לעזוב. היא אפילו אמרה שביררה עם עורך דין; שוב אמרתי לה שאני לא מאושרת. שוב התחלתי לחפש דירה חדשה. שוב תולה תקווה. שוב משקיעה את הלב. אבל תמיד היה משהו עבודה, משפחה, כסף, “זה לא הזמן”. ושוב נשארתי. קפואה בתוך סיפור שלא מתקדם לשום מקום.
הזמן בינתיים עבר. החברות שלי מתחתנות, עוברות דירה, עושות ילדים. ואני? משקרת, בורחת. מספרת לכולם שאני לבד, או שזה “קשר בלי הגדרות”. לא יכולתי לספר את האמת, ידעתי איך זה נשמע, ידעתי מה יגידו. ובכל זאת נשארתי. לא בגלל נאיביות. אהבתי אותה. או שחשבתי שאני אוהבת. לפעמים אני כבר לא יודעת.
הכי כואב לא היה זה שהיא לא עזבה את הבית.
הכי כואב שהיא אף פעם לא עשתה בשבילי צעד. אם בעלה היה חושד היא מתרחקת ממני. אם הייתה מתיחות בבית אני נעלמת. תמיד הבחירה הייתה ברורה: משפחה לפני הכול, ואני תמיד האחרונה בתור. לא נבחרתי. הייתי האופציה למקרה חירום בלבד. מישהי שתמיד אפשר להשאיר להמתין.
אני עוד איתה, אבל כבר לא אותה אישה.
אני רוצה, אבל עייפה.
עייפה מלהבין, מלהמתין, להסתפק בשאריות של אהבה וזמן.
אני צריכה עצה. לדעת אם נכון להיפרד סופית.
אולי גם מישהו אחר עבר את זה?
מה הייתם אומרים לי, אם הייתי יושבת מולכם עכשיו?
