לודמילה, השתגעת עכשיו בגיל הזה? יש לך כבר נכדים בבית הספר, איזו חתונה? – ככה בדיוק אחותי הגיבה כשתיארתי לה שאני מתחתנת שוב בגיל שישים. מה יש למשוך? בעוד שבוע אני וטוליק מתייצבים ברבנות, צריך ליידע את האחות, חשבתי. ברור שלא תבוא לטקס – אנחנו גרות בקצוות שונים של המדינה. גם לא נתכנן חתונה רועשת וצעקות “חמוץ!”, בגילנו מעדיפים להירשם בשקט ולחגוג בעצמנו. האמת, יכולנו לוותר גם על זה, אבל טוליק מתעקש – הוא ג’נטלמן למופת: פותח לי דלת, מושיט לי יד, עוזר לי במעיל. “אני לא איזה ילד, רוצה קשר רציני,” הוא אומר. ולא משנה שבעיניי טוליק תמיד נשאר בחור צעיר, עם שיער אפור. וגם כשהוא רוקד איתי באמצע הרחוב ומביך אותי מול העוברים ושבים, הוא טוען – “אני רואה רק אותך!” אבל בשבילי, דווקא דעה של אחותי הייתה חשובה, וחששתי שתגיב בשיפוטיות. כשסיפרתי לה, היא נדהמה: “רק שנה חלפה מאז שוויקטור מת, וכבר מצאת לו מחליף?” ניסיתי להסביר לה שאין חוקים לאושר, שלא שופטים פרק ב’, ושאם היא מתנגדת – אוותר על הכול. היא התלבטה, לא הסכימה, לא בירכה, ביקשה ממני להתחשב… “אז מה, שנחכה עוד חמש שנים? ואולי בכלל לא יישאר לנו זמן?” לבסוף, אחרי שיחה פתוחה, השתתקה. ואנחנו המשכנו – בזכות טוליק למדתי להעריך את החיים מחדש, להתפעל מהשלכת, מהגשם, מהשלג, מהעיר היפה שלי, לגלות אושר שאפילו הילדים והנכדים לא לקחו ממני. אפילו הבנות התקשו לקבל בהתחלה, הרגישו שאני פוגעת בזיכרון של אבא שלהן, אבל בסוף גם הן ברכו. וביום החתונה, כשיצאנו מהאוטו מול הרבנות, חיכו לנו שם כל המשפחה – כולל אחותי עם זר ורדים לבנים ודמעות של שמחה. ועכשיו, אחרי שנה של זוגיות מאושרת, אני תוהה לעצמי: מותר לי להיות כל כך מאושרת, אפילו בגיל הזה?

אילנה, השתגעת? בגיל שלך, עם נכדים שכבר הולכים לבית הספר, מה פתאום חתונה? אלו היו המילים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני עומדת להתחתן.
ומה יש למשוך? עוד שבוע אני ודודי עומדים להירשם ברבנות, צריך לספר לאחותי, חשבתי לעצמי. ברור שהיא לא תגיע לחגיגה אנחנו גרות בשני קצוות המדינה. גם לא תיכננו לעשות שמחה גדולה וצעקות מרים כוסית! בגיל שישים. נירשם בשקט ברבנות ונשב יחד לארוחה קטנה.
למען האמת, אפשר היה לוותר על הרישום, אבל דודי מתעקש. הוא גנטלמן אמיתי תמיד פותח לי את הדלת, מושיט יד כשאני יוצאת מהרכב, עוזר לי עם המעיל. אני כבר לא ילד, הוא אומר, אני צריך מערכת יחסים רצינית. ובשבילי, דודי מרגיש לי כמו בחור צעיר, למרות השער הלבן. בעבודה קוראים לו תמיד בשם ובשם אביו, מכבדים אותו. שם הוא מאוד רציני, אך כשאני מולו כאילו נשרו ממנו ארבעים שנה. הוא תופס אותי בספונטניות ומתחיל לסובב אותי ברחוב. אני מתביישת, אומרת: אנשים מסתכלים, עוד יצחקו. והוא מחייך: איזה אנשים? אני רואה רק אותך! וכשאנחנו יחד, באמת יש הרגשה שאנחנו לבד בעולם רק שנינו.
ועדיין היתה בי חובה לשתף את אחותי. פחדתי שמרי תבקר אותי כמו רוב האנשים, אבל דווקא תמיכתה היתה חשובה לי. אז גייסתי אומץ והתקשרתי.
אילנה, היא אמרה בטון מופתע מאוד אחרי ששמעה על החתונה בקושי שנה עברה מאז שקברנו את אלי, וכבר מצאת מישהו אחר? ציפיתי שתופתע, אבל לא חשבתי שזה יהיה בגלל בעלי המנוח.
מרי, קטעתי אותה. מי מחליט כמה זמן צריך לחכות? יש זמן קצוב מותר לאושר או שמחה? תקבעי לי כמה שנים מותר לי להרגיש שוב שמחה?
מרי הרהרה.
לפחות חמש שנים ראוי להמתין, שיהיה מכובד.
אז מה את אומרת, שאני אגיד לדודי שיבוא עוד חמש שנים ואני בינתיים אתאבל?
מרי שתקה.
מה זה ישנה? המשכתי. גם אחרי חמש שנים מישהו עדיין ימצא מה להגיד, אז מה? אותן רכילויות תמיד יהיו. באמת, רק דעתך חשובה לי, ואם את מתעקשת אבטל את הכל.
תעשי מה שאת רוצה, נאנחה מרי, אבל אל תצפי שאבין או שאתמוך. לא חשבתי שתהיי כזו בגיל הזה. יהיה לך כבוד, תחכי עוד שנה. אבל לא ויתרתי.
ואם לנו נותרה רק שנה לחיות יחד, מה אז?
מרי חנקה דמעות.
באמת, תעשי מה שנכון לך. כולנו רוצים שמחה, אך הרי חיית חיים מאושרים
צחקתי.
מרי, את באמת חושבת שכל השנים היית מאושרת? גם אני חשבתי. רק עכשיו אני מבינה שהייתי כמו סוס עבודה. לא תיארתי לעצמי שאפשר לחיות אחרת ליהנות מהחיים.
אלי היה איש טוב. הקמנו שתי בנות, ועכשיו יש לי חמישה נכדים. תמיד אמר שהמשפחה מעל הכל. עבדנו קשה למען כולם בהתחלה בשבילנו, אחכ לבנות ולאחר מכן עבור הנכדים. כשבתנו הבכורה התחתנה כבר היתה לנו יחידת דיור, אבל אלי רצה שפע נוסף שיהיה בשר ביתי לנכדים.
התחלנו עם דונם באיזור פרדס חנה ונהיינו עבדים להספקה. הוא קנה עופות, כבשים והיינו כל היום בדאגות. לפני חצות לא ישנו ובחמש קמים, חיים בשטח כל השנה, לעיר מגיעים רק לסידורים. לפעמים חברה מתקשרת, מספרת שחזרה משייטה עם נכדה, שהלכה לתיאטרון. ואני? אפילו לקניות לא הגעתי!
היו ימים שישבנו בלי לחם, רק לדאוג לעדר ולחיות. כל המשק רק לשמח את הבנות אחת קנתה אוטו בזכות זה, השנייה שיפצה את הדירה. אז האמת, התאמצנו לא לשווא. חברה ותיקה שבאה לבקר נבהלה:
אילנה, לא זיהיתי אותך. חשבתי שאת נחה, נהנית מהכפר. את נראית סחוטה! למה את עושה את זה לעצמך?
לילדים צריך לעזור, עניתי.
הם כבר גדולים, עזבי, עכשיו תתחילי לדאוג לעצמך.
אז לא הבנתי מה זה לדאוג לעצמי, אבל כיום, גיליתי שאפשר לישון מתי שרוצים, ללכת לקניון, לבריכה, לקולנוע, לטייל והילדים והנכדים לא סובלים מזה. הכי חשוב, למדתי להסתכל אחרת: פעם אספתי עלים בגינה וכעסתי עזב אלוהים, מה זה הבלגן הזה? עכשיו אני מתענגת על העלים, בועטת בהם בגינה כמו ילדה. התאהבתי בגשם במקום לרוץ ולכסות את התרנגולות, אני יושבת בבית קפה ומסתכלת דרך החלון. אשכרה שמתי לב כמה יפים העננים והחופים בארץ, כמה קל סתם ללכת בשלג ולשמוע את הרשרוש. כל זה בזכות דודי.
אחרי מותו של אלי הייתי בבלבול גמור. הכל קרה פתאום התקף לב, והוא נפטר מיידית. הילדות מיד מכרו את החווה, לקחו אותי לתל אביב. הסתובבתי ימים בלי מטרה, קמה בחמש ומרגישה אבודה.
יום אחד הופיע דודי שכן וידיד של הגיס, שעזר לנו עם ההובלה. אחר כך סיפר שבהתחלה לא היתה לו כוונה כלפיי ראה אישה כבויה שנזקקה לרחמים. הוא אמר שראה בי חיות פנימית שמחכה להתעורר. יום אחד הוציא אותי לטיול בפארק בשרון, קנינו גלידה, והלכנו לברכת הברווזים. גידלתי עופות, אבל מעולם לא עצרתי להביט בהם בישולים, נקיונות ועכשיו עמדנו וצפינו בברווזים, איך הם משתובבים.
לא ייאמן, אמרתי, כל השנים לא התפנתי להביט על היופי הזה, רק רצתי אחרי המשימות.
דודי חייך, לקח את ידי: חכי ותראי, יש לי עוד הרבה להראות לך! תגלי את החיים מחדש.
וצדק. כמו ילדה, כל יום גיליתי עוד פינה קסומה, החיים שבו אלי פתאום הקול שלו, הצחוק, אפילו המגע הפשוט שלו. בסוף לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו.
הבנות שלי לא קיבלו את הקשר הזה בקלות. את פוגעת בזיכרון של אבא, אמרו והרגשתי אשמה כלפיהן. הילדים של דודי דווקא שמחו בשבילו עכשיו רגועים עליו. נשאר רק לספר לאחותי, ודחיתי ודחיתי.
אז מתי החתונה? שאלה מרי בסוף.
ביום שישי.
שיהיה. מזל טוב זמן זקנה, אמרה ביובש.
ביום שישי אני ודודי נרגשים, התלבשנו חגיגי, עלינו על מונית לרבנות. בצאתנו מהאוטו קפאתי: בכניסה עמדו הבנות, הבעלים, הנכדים, גם הילדים של דודי והכי חשוב אחותי! מרי חיבקה זר ורדים לבנים וחייכה בדמעות.
מרי! נסעת בשבילי עד לפה?
חייבת לראות למי אני מוסרת אותך, צחקה.
בימים שנותרו לפני החתונה כולם תיאמו הפתעה מסביבי, ארגנו שולחן בבית קפה לחגוג יחד.
לאחרונה אני ודודי חגגנו שנה של נישואים. הוא כבר חלק מהמשפחה, ואני עדיין לא מאמינה, שאני ככה פשוט מאושרת. לפעמים, רק כשמאפשרים לעצמנו להתחיל מחדש, אפשר לגלות את הטעם האמיתי של החיים.