חברה שלי אומרת לי שהיא אוהבת אותי, אבל אף פעם לא בוחרת בי.
כבר שלוש שנים ככה. שלוש שנים שאנחנו נפגשים בסתר. שלוש שנים בהם אני שומעת את אותן הבטחות. שלוש שנים של זוגיות שקיימת רק כשאשתו לא בסביבה.
לא נכנסתי לחייו בידיעה שהוא נשוי. רק אחרי כמה חודשים נחשפתי לאמת שהם ממשיכים לחיות כזוג לכל דבר. אבל אז כבר הייתי שקועה רגשית מדי.
מהרגע הראשון, הכול היה טעון בהגבלות. היינו נפגשים רק בימים מסוימים, בשעות קבועות, תמיד במקומות שבהם אף אחד לא יזהה אותנו. הוא אף פעם לא נשאר לישון. אף פעם לא נסע איתי. אף פעם לא יכולתי להעלות אפילו רמז של תמונה. אם שלחתי לו הודעה בערב ולא קיבלתי תשובה ידעתי למה. אם נעלם בסופי השבוע גם את זה הבנתי.
החיים האמיתיים שלו התנהלו במקום אחר. אני חייתי בתוך החללים שהוא הותיר בלו”ז שלו.
שאלתי אותו לא פעם בצורה ישירה האם יעזוב את אשתו. פעם אחר פעם, אחראית ובוגרת, הקשבתי לאותה תשובה “כן, אבל לא עכשיו”. הוא חיכה לרגע הנכון. אמר שזה לא פשוט. יש עניינים שצריך לסדר. היא תלויה בו. הוא לא רוצה לפגוע בה. שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים עד שהוא התחיל לעורר בי שנאה. תמיד היה תירוץ חדש. דדליין חדש. תקווה חדשה.
אני זו שתמיד הסתדרה.
שיניתי תוכניות, ביטלתי מסיבות, למדתי לא לשאול יותר מדי כדי להימנע ממריבות. כשהוא יצא איתה לטיול שתקתי. כשהוא חגג איתה יום נישואין העמדתי פנים שהכול כרגיל. כשהיה מגיע אלי אחרי ריב בבית אני זו שניחמה.
אני זו שהקשיבה.
שהבינה.
שהמתינה.
ובכל זאת, אף פעם לא הייתי הבחירה.
היו רגעים שחשבתי שהפעם באמת אעזוב. הוא פעם אמר שהוא כבר דיבר עם עורך דין. אמרתי לו שוב שאני לא מאושרת. שוב חיפשתי דירה. שוב קיוויתי. שוב שמתי הכול על השולחן.
אבל תמיד משהו קרה עבודה, משפחה, כסף, “זה לא הזמן”.
ונשארתי. כמו קפואה בסיפור שלא מתקדם.
והחיים שלי המשיכו במקביל.
החברות שלי התחתנו. עברו דירה. עשו תוכניות.
אני שיקרתי. אמרתי שאני לבד. או שביני לביני זו “מערכת בלי הגדרות”. לא יכולתי לספר את האמת, ידעתי איך תישמע. ידעתי מה יגידו. ובכל זאת נשארתי. לא כי הייתי תמימה: כי אהבתי אותו. או שחשבתי שאני אוהבת. לפעמים כבר לא ידעתי.
הדבר הכואב באמת לא היה שהוא לא עזב את אשתו.
הכאב האמיתי היה שהוא אף פעם לא עמד לצדי.
אם היא חשדה במשהו הוא התרחק ממני.
אם היה לחץ בבית אני נעלמתי.
אם היה צריך לבחור בין להסתכל עלי לבין להיראות טוב בעיניה היא תמיד ניצחה.
אני לא הייתי בחירה.
הייתי אופציה. כזו שיכולה לחכות.
אני עדיין איתו. אבל אני כבר לא מי שהייתי.
אני רוצה אותו, אבל עייפה.
עייפה מלהבין.
עייפה מלחכות.
עייפה להסתפק בפירורי זמן ואהבה.
אני זקוקה לעצה כדי לקבל החלטה סופית.
האם עוד מישהי חוותה דבר כזה?
מה הייתם אומרים לאישה כזאת, אם הייתה עומדת מולכם?
