אמא שלי גססה זמן רב, קשה ומכאיב, וגם לא יפה רק עיניה ככל שהתקרבה הסוף הבלתי נמנע, כך השחירו עיניה עוד יותר. ממש לפני הסוף היו להן עומק קטיפתי, בהיר וחד כאילו ראו הכל או שאולי זו פשוט העור על פניה שהלך והחוויר יותר ויותר?..
באחד מסופי הקיץ, החזרתי אותה מהקיבוץ, וכיוון שהיה כבר מאוחר, נשארתי לישון אצלה בדירתה הקטנה בתל אביב. באמצע הלילה, בדרכה לשירותים, נפלה ורק אחר כך התברר שהיא שברה את עצם הירך. ידוע שבגיל כזה, זו כמעט גזירת דין.
ומכאן הכל התגלגל במהירות: אמבולנס חדר מיון ניתוח ועשרה ימים בבית החולים איכילוב.
בדרך לשם משום מה חזרתי לזיכרון ישן, איך בילדותי, אחרי מות אבי בתאונת אופנוע ישנה בדרך לירושלים, ישנתי אצל הגננת שלי, חנה אורן, אמא בת 28, אני בן שלוש. אמא לא רצתה לחשוף אותי לידיעה על המוות ולקחה אותי מהבית, אמרה שאבא נסע בשליחות מאז לא נישאה, פחדה שמישהו אחר לא יאהב אותי באמת.
אחרי ששחררו אותה מבית החולים, נאלצתי לעזוב את העבודה כדי לטפל בה. לא היינו מסוגלים להרשות לעצמנו מטפלת, כי בדיוק אז קנינו דירה לבן הצעיר בחולון.
עברתי לגור אצלה באופן קבוע, בדירת החדר שלה, שם החלפתי לה חיתולים חמש־שש פעמים ביום, רחצתי והאכלתי אותה. אמא לא התלוננה, אף פעם. רק נאנקה בעדינות אם לא סובבתי אותה בזהירות. ואחר כך לחשה: “לא נורא, בני, באמת שהכל בסדר”
עד אז לא ידעתי כמה אני רגיש וחלש. בלילות, כששכבתי על הספה ליד מיטתה, בכיתי חרישית מרוב יאוש. אולי זה נשמע יפה אם אומר שזה היה רק מרחמים עליה וזה נכון, אבל בעיקר ריחמתי על עצמי.
לא היה את מי לבקש עזרה. שני הבנים שלי היו עסוקים בעבודה ובמשפחות שלהם. ואשתי אשתי אמרה: “היא הרי אמך, בשבילי היא בסך הכול אשה זרה”
באותו רגע משום מה נזכרתי איך בפעם הראשונה הבאתי את רינה, חברתי, להכיר את אמא. אמא הייתה מכניסת אורחים ואדיבה כל הערב. כשחזרתי אחרי שליוויתי את רינה ושאלתי את דעתי, משכה בכתפיה ואמרה: “לא יודעת, משהו לא מסתדר לי אבל אתה מתחתן איתה, לא אני.”
ולמרות זאת, כל החיים יחסה לאשתי היה נפלא.
ועכשיו, כמו אז מזמן, חזרנו להיות רק שנינו, ואני ואמא דיברנו יחד שעות ארוכות בערב, באור נמוך, על סבתא וסבא, איך כשהגרמנים נכנסו לקיבוץ שלהם, היא והאחות הגדולה הסתתרו מאחורי הגדר וצפו בזרים הצוחקים והאוכלים, מנגנים במפוחיות, כאילו אין מלחמה.
היא סיפרה על אבא, שאותי כמעט איני זוכר צל מטושטש בזיכרון. אדם גדול, עם זיפים דוקרים וריח טבק מר, שמחזיק אותי, מנשק וממלמל, “בני בני”
אמא הלכה והתרחקה, השיחות שלנו דעכו. חשבתי כל הזמן שאולי זה בגלל שאני לא מבשל לה טעים. אז התחלתי להזמין לה אוכל מבית קפה ברחוב דיזנגוף, אוכל חם וטרי, אבל כששאלתי אם טעים לה, שתקה והנידה ראשה. “בני, הפכת לשף אמיתי,” אמרה בעצבות, וכמעט לא טעמה.
בלילה האחרון בביתה, נזכרה פתאום איך הגיעו לראשונה עטים כדוריים לחנויות בעיר, ואני, בכיתה ג’, השתוקקתי לעט כזה. אבא של יפעת, חברה מהכיתה, קנה לה עט כזה, יפהפה, ואני איך שהוא הבאתי אותו הביתה מלא שמחה. ברגע שגילתה מהיכן קיבלתי אותו, כעסה עלי והכו בי, בחגורה. אחר כך לקחה אותי ואת העט לבית משפחת יעקב כדי להחזיר אותו.
את הסיפור בקושי זכרתי, אבל באותו לילה אמא ביקשה סליחה, ניסתה להסביר שפחדה שאגדל להיות גנב.
ליטפתי את לחיה ונסחפתי בבושה ובאהבה, למרות שלא הפכתי לגנב.
לפנות בוקר, כשמצבה התדרדר, האמבולנס שוב הגיע. רגע לפני שנטלו אותה, הצליחה להתעורר, אחזה בידי ולחשה: “אלוהים, איך תישאר פה בלעדיי עודך כל כך צעיר תמים”
אמא לא זכתה להגיע לגיל שמונים ותשע. יום אחרי מותה חגגתי שישים וארבע.
A ales-o pe mama lui bogată în locul meu și al gemenilor
תקשיב, חייבת לספר לך משהו שלא הייתי מאמינה שיקרה אצלי בבית.
