כשסיימנו את יום העבודה בשדות והטרקטוריסטים התכוננו לשוב הביתה, אף אחד מאיתנו לא דמיין איזו הפתעה תחכה לנו בדרך החוצה
כבר השמש נטתה לשקוע. בזה אחר זה, הטרקטורים גרגרו ויצאו מהמרחבים הירוקים שהיו ריחניים בקש ודיזל כל היום. כולנו, עייפים אך מסופקים, שוחחנו בקשר, צחקנו, וכל מה שחלמנו עליו היה לשבת עוד רגע במרפסת עם כוס תה נענע חזק, או אולי עם ערק דלית.
קרני השמש האחרונות יצקו אור זהב רך על שדות החיטה, כשהטרקטור האחרון שנסע היה של יעקב הסבא לוחם ותיק מהמושב, עם פנים חרוצות כמו אדמת הנגב בקיץ. יעקב החליט לעשות סיבוב אחרון, רק כדי לוודא שלא נשכח סכין או כלים.
ואז הוא הבחין בזה.
על שפת השדה, צמודה לאבן עתיקה, ישבה חיה קטנה ממש פצפונת, רועדת מקור ומתשישות. יעקב התקדם בזהירות, מצמצם עיניים, ולפתע ליבו החסון החסיר פעימה: זה היה עגל, בודד לגמרי, עם עיניים ענקיות ומפוחדות, מגהק חרישית. כנראה שאמו נעלמה, והשדה הרחב נותר הבית היחיד שלו.
הטרקטוריסטים שהיו כבר בכניסה ראו גם הם, וכמה רגעים השתתקו, מופתעים מהמציאה. שלמה, בחור צעיר מנעוריו עם זרועות משולבות ונמשים ישראליים, לחש:
חייבים לקחת אותו איתנו אי אפשר להשאיר אותו לבד.
יעקב כבר ירד מהטרקטור שלו והתקרב בזהירות אל העגל. הוא זינק אחורה קצת, אבל כשהרגיש את כף היד החמה והבטוחה של יעקב, עשה צעד קטן קדימה. הפרווה שלו הייתה רטובה מטל, והרגליים רעדו לו כמו עלי מרווה אחר הגשם.
יאללה, חבר חייך יעקב, מתכופף אליו בוא נמצא לך בית טוב.
כולנו עזרנו ליעקב להעלות את העגל לעגלת הטרקטור. כל הדרך למושב, שכב העגל בשקט, כאילו ידע שמעכשיו לא ישכחוהו. כשחזרנו, אנשים זרמו לראות את האורח החדש. מישהו מיהר להביא שמיכה נקייה, אחר פיילה מלאה חלב.
יעקב אמר:
נקרא לו “עלומה”. שתזכיר לנו כל בוקר מחדש את תחילת היום.
כך עלומה מצאה בית חמים וידיים דואגות, ואנחנו אחרי שעות עבודה, לבינו התמלא שמחה לא מוסברת: לעיתים, פלא קטן מגיח בדיוק כשלא ציפית לו. עלומה גדלה להיות עגל בריא ושמח, ויעקב תמיד היה חוזר ואומר:
לפעמים, ישועות מגיעות כשאתה לא מזהה אותן וממש קרוב.
והשדה, לעד, נותר המקום בו לב קטן מצא את ביתו ולי נשאר לקח: לעולם אל תסובב גב למי שזקוק לעזרתך, גם אם אתה עייף מהחיים והעבודה.







