A ales-o pe mama lui bogată în locul meu și al gemenilor noștri
8 בניסן תשפ”ד, יומן
לפעמים אני חוזר לזכרון ההוא, בבית החולים איכילוב, לילה חמים בתל אביב. אני יושב לצד מיטתה של אשתי, שני תינוקות רכים לידה במיטת העריסה השקופה. הלב שלי התכווץ כששמעתי את המילים שבקעו משפתיו של דביר.
אמא שלי חושבת שזה טעות, אמר, בקול שקט כל כך, כאילו דיבר לעצמו. היא לא רוצה… את כל זה.
את כל זה? לחשתי, בקושי מביט בו, חוששת לפרש.
הוא שתק.
שמי רחל ברקת, בת שלושים ושתיים, נולדתי וגדלתי ברמת השרון, התחתנתי לפני שלוש שנים עם דביר בר-און, אדם מבריק, שאפתן וקצת יותר מדי קשור לאמו, אילנה בר-און. כולנו מכירים את הטיפוס, אשת עסקים שהזהב שבראשה מכתיב כל תנועה בבית ובחברה שלה. היא מעולם לא חיבבה אותי. לא הייתי ממשפחה מתאימה, לא למדתי איפה שצריך, וכשהייתי בהריון עם תאומים הקרירות שלה הפכה לעוינות.
היא חושבת שתאומים רק יקשו על הכול: על העתיד שלי, על הכסף, על המקום שלי במשרד. זה לא הזמן, לחש דביר, מביט אל המרצפות הלבנות. חיכיתי שישבור את המעגל ילחם עלינו.
הוא לא עשה את זה.
אני אדאג לך כלכלית, מיהר להוסיף, אקנה כל מה שצריך. פשוט… אני לא יכול להישאר.
יומיים אחרי, לא ראיתי אותו יותר.
בלי נשיקה אחרונה לתינוקות. בלי להסביר לאחיות. רק מקום ריק בדירה בחולון ומכתב שחרור מחתום.
חזרתי הביתה לבד עם שני יונקים קטנים וידיעה אחת קשה: הבעל שלי בחר בכסף של אמא שלו במקום המשפחה שיצר.
השבועות שאחר כך היו גיהנום. לילות לבנים, הנקה, פרמדיקים כשהיה חום או בכי לא נגמר, טלפון שותק מהבר-אונים. רק מעטפה אחת הגיעה צ’ק גדול והערה קצרה מאילנה: סידור זמני. בבקשה, לא למשוך תשומת לב.
לא עניתי.
לא התחננתי.
שרדתי.
מה שאילנה אף פעם לא טרחה ללמוד וגם דביר לא ידע באמת זה שלפני שהקמתי משפחה, הייתי מפיקה בערוץ 13. הכרתי אנשים, הכרתי את המערכת, והייתי עקשנית. לא נתתי לאף אחד למחוץ אותי.
עברו שנתיים.
יום אחד, דביר פתח טלוויזיה. ידיו רעדו.
הוא ראה אותי. עם התאומים. חיוך בטוח, מבט ישר, לא מתנצלת.
הכותרת: אם יחידנית בונה רשת ארצית לגני ילדים לאחר שהושארה עם תאומים.
הטלפון הראשון של דביר לא היה אלי, אלא לאילנה.
מה זה הדבר הזה? שאל.
לאילנה בר-און לא היו הרבה רגעים בהם שלטה נפלה, אבל ברגע שראתה אותי על המסך חזקה, יציבה משהו השתנה בשפת הגוף שלה.
הבטיחה דיסקרטיות, מלמלה.
לא הבטחתי כלום, עניתי באחר הצהריים בו דביר התקשר, בפעם הראשונה מזה שנים.
לא ניסיתי לנקום. לא להוציא לאור את הכביסה המלוכלכת. פשוט בניתי משהו. ההצלחה באה מעצמה.
אחרי שדביר עזב, נלחמתי, לא בגבורה ולא בגאווה נלחמתי כמו כל אמא שנזרקת לשדה הקרב בלי מגן. עבדתי כעצמאית, שעות לא שעות, מציעה רעיונות לגנים, בונה אתר בזמן שהייתי מנענעת בעגלה עם הרגליים. הבנתי מהר שלהיות חזקה זה לא קלישאה.
מה שהצית את הרעיון היה חור שקיים אצל כל ההורים צורך נואש במסגרות חינוך בטוחות ואנושיות. התחלתי בצנוע: גן ילדים בנווה צדק, השני בגבעתיים.
עד גיל שנתיים לתאומים לרום ולגולן “גן ברקת” התרחב לתל אביב, רמת גן וירושלים. בגיל ארבע, כבר הכירו אותנו בכל הארץ.
ההצלחה הייתה הרבה יותר מכסף ומרכזיות.
זאת הייתה עמידות.
כששאלו על דביר, עניתי בפשטות.
הוא בחר בדרך שלו ואני בשל שלי.
החברה של דביר נלחצה. לקוחות לא אוהבים שערוריות. הפאסון של אילנה נסדק. היא זימנה אותי לפגישה.
הסכמתי, בתנאים שלי.
נכנסה למשרדי, לא כמו מלכה. אלא כאמא מודאגת.
ביישת אותנו, אמרה.
לא, השבתי. החלקתם אותי מהסיפור אני פשוט המשכתי להתקיים.
הציעה כסף, שתיקה, הסדר.
סירבתי.
השליטה על הסיפור כבר לא שלך, אמרתי לה. מעולם לא הייתה.
דביר לא התנצל אף פעם.
אבל צפה.
חצי שנה חלפה, דביר פנה לבית המשפט לקבל הסדרי ראייה. לא בגלל געגועים. בגלל לחצים מבחוץ.
קיבל ביקורים בפיקוח. התאומים שמרו מרחק, קור רוח. ילדים מריחים זרים, גם אם יש דמיון בולט בין הפנים.
אילנה לא טרחה אפילו פעם אחת.
שלחה עורכי דין במקום.
אני המשכתי להקדיש לכל כולי לגדל ילדים שמרגישים בטוחים ואהובים, לא מרשימים או ראוותניים.
ביום הולדת חמש, דביר שלח מתנות יקרות שלא דיברו אליהם. תרמתי את כולן.
השנים עברו.
גן ברקת הפך לרשת מכובדת וארצית. קלטתי נשים שהיו צריכות גמישות, כבוד ושכר הוגן. בראתי את מה שתמיד רציתי לעצמי.
יום אחד, קיבלתי מייל מדביר: לא האמנתי שתצליחי בלעדינו.
המשפט הזה הסביר הכול.
לא טרחתי לענות.
רום וגולן גדלו חזקים, עדינים ומלאי ביטחון. את הסיפור האמיתי שלהם הם יודעים לא בכעס, אלא בתבונה.
יש מי שחושב שהון הוא ביטחון.
הוא לא.
יושרה היא הביטחון האמיתי.
