מצאתי חיתולים בתיק של הבן שלי בן ה-15 עקבתי אחריו, ומה שגיליתי שינה הכול
בשבועות האחרונים הבן שלי בכורי, נועם, התנהג… שונה מהרגיל.
הוא לא היה חוצפן או מרדן פשוט מופנם ומרוחק. הוא היה חוזר מבית הספר מותש, הולך ישר לחדר וסוגר אחריו את הדלת בלי לומר הרבה. הוא כמעט לא נגע באוכל, והיה נבוך בכל פעם ששאלתי לאן הוא הולך או עם מי הוא מתכתב. חשבתי אולי זו אהבה ראשונה או איזה משבר של גיל ההתבגרות שכולנו מכירים דברים שילד צריך לעבור לבד לפעמים.
אבל אינטואיציה של אמא אמרה לי שיש כאן משהו עמוק יותר.
יום אחד, כשהלך להתקלח, ראיתי את התיק שלו מונח במטבח. הסקרנות גברה עליי.
פתחתי אותו.
בתוך התיק היו ספרים, חטיף גרנולה חצי אכול וחיתולים. כן, חבילת חיתולי תינוקות מידה 2, תקועה בין ספר מתמטיקה לסווטשירט ישן.
הלב שלי דילג פעימה. מה לבן המתבגר שלי ולחיתולים?
ראשי התמלא במחשבות וקצב הלב שלט לבד בגוף. האם הסתבך בדבר מה? ישנה אולי נערה בהריון? או שיש לו סוד כבד מכפי שדמיינתי?
לא רציתי למהר ולהסיק מסקנות, ולא רציתי להלחיץ אותו ולגרום לו להתרחק ממני. אבל גם לא הצלחתי לעזוב את זה.
למחרת, הורדתי את נועם בתיכון “הרצליה” ונסעתי לחנות בכביש צדדי לא רחוק משם. המתנתי. צפיתי.
כעבור עשרים דקות ראיתי אותו יוצא בשקט מהשער האחורי ומפלס דרכו ברחובות לעבר אזור ישן בפרדס חנה. ליבי פעם כמו תוף כשעקבתי מרחוק.
כעבור רבע שעה הוא הגיע לבית ישן ומתקלף עם גינה עזובה, קירות מתקלפים וחלון אחד מכוסה בקרטון. להפתעתי הרבה שלף מפתח מהכיס ונכנס.
ירדתי מרכבי וניגשתי לדלת. דפקתי.
הדלת נפתחה באיטיות ונועם עמד מולי עם תינוקת קטנה בידיו. הוא קפא, עיניו נבהלו.
אמא? מה את עושה פה?
נכנסתי פנימה, רועדת. החדר היה חשוך, מלא ציוד תינוקות בקבוקים, מוצצים, שמיכה על הספה. התינוקת, ילדה בת כחצי שנה, הביטה בי בעיני שקד ענקיות וחומות.
נועם, מה זה? של מי התינוקת? שאלתי בשקט.
הוא השפיל עיניו וליטף אותה בעדינות כשהחלה לקטר.
קוראים לה לירון, לחש. היא לא הבת שלי. היא אחותו הקטנה של חבר שלי, ברק.
מצמצתי, מנסה לעכל. ברק?
כן… הוא איתי בכיתה י׳. החבר הכי טוב שלי מהיסודי. אמא שלו נפטרה לפני חודשיים, בפתאומיות. אין להם משפחה שתעזור אבא עזב כשהיו קטנים.
ישבתי המומה.
ואיפה ברק עכשיו?
בלימודים. אנחנו מחליפים תורנויות. הוא בבוקר, אני אחר הצהריים. פחדנו שאם מישהו ידע, ייקחו את לירון למעון או למשפחת אומנה.
המילים שלו חדרו ישר ללב.
נועם סיפר שבמשך החודשיים האחרונים ברק ניסה לטפל באחותו התינוקת לבדו, בשקט, מאז שהאם נפטרה. לא נותר להם כישר משפחה רק הבדלידה והפחד שיקרעו אותם אלה מזה. נועם התנדב לעזור וישנה הסכמה הוא וברק חילקו ביניהם את זמני השמירה והטיפול בלירון: האכלה, החלפת חיתולים, הכל. נועם אפילו חסך את דמי הכיס כדי לקנות חיתולים וחלב.
פחדתי לספר לך, לחש. לא ידעתי איך תגיבי.
לא הצלחתי לעצור את הדמעות. הבן שלי ילד בן 15 נושא על כתפיו עול כזה, בכל כך הרבה חסד ושקט, מפחד שאמנע זאת ממנו.
הבטתי בלירון, הקטנה, שבדיוק נרדמה בזרועותיו של נועם, אוחזת לו בחולצה.
אנחנו הולכים לעזור להם, אמרתי בקול רועד. יחד.
נראה המום.
את לא כועסת?
ניגבתי את הדמעות וליטפתי את לחיו.
לא, ילד שלי. אני גאה בך. אבל לא היית אמור להתמודד עם כל זה לבד.
באותו הערב התחלתי להרים טלפונים לעובדת סוציאלית, עורכת דין מומחית וליועצת של בית הספר של ברק. בזכות הוכחות לאהבתם ודאגתם של ברק ונועם ללירון, יכולנו להתחיל תהליך לקבלת אפוטרופסות זמנית לברק. הצעתי שלירון תהיה אצלנו בבית בחלק מהשבוע, כדי שברק יוכל להמשיך ללמוד ולא לוותר על עתידו. עזרתי להם בטיפול בתינוקת.
זה לא היה פשוט. היו פגישות, ביקורי בית, בדיקות רקע אבל כל יום התקרבנו לפתרון.
במהלך כל התקופה, נועם לא פספס אף בקבוק. לא דילג על אף החלפת חיתול. למד להכין בקבוק, להרגיע גזים, לספר ללירון סיפורי לילה בקול משעשע עד שגיחכה.
וברק? סוף-סוף יכל לנשום, להיעזר, להיות נער ולחוות עצב בלי לאבד את אחותו האהובה.
באחד הערבים ירדתי לסלון וראיתי את נועם יושב עם לירון על הברכיים. היא שיחקה באצבעות ונעצה בו מבט מאושר.
הוא הביט בי, חייך ואמר:
לא ידעתי שאפשר לאהוב מישהו כל כך, אפילו שלא ממש מהמשפחה.
חייכתי אליו:
אתה לומד להיות אדם עם לב ענק.
לפעמים החיים מציבים לילדים שלנו מבחנים שיהיה קל להיבהל מהם אבל לפעמים, דווקא מהמקומות הקשים, הם צומחים ומגלים לנו כמה עוצמה טובה יש להם.
הייתי בטוחה שאני מכירה את בני. לא היה לי מושג כמה אומץ, נדיבות, ואהבה שקטה יש לו בלב.
והכול התחיל עם חבילת חיתולים בתיק והפך לסיפור של חסד שלא אשכח לעולם.
החיים מלמדים אותנו שהנתינה שלנו לאחרים מגדלת גם אותנו, ושהלב שלנו יכול להתרחב ללא גבול, מעצם הדאגה לחלש ולעצוב.
