שנת הצהריים לא הביאה איתה את ההקלה המיוחלת, אלא רק השאירה מאחוריה תחושת מועקה דביקה ופה יבש. התעוררתי מצלילה משונה, כמעט מוחשית, ברגליים כאילו מישהו שלף את הבקבוק החמים מתחת לשמיכה. בדרך כלל ברק, הלברדור שלי, היה ישן שם; הנשימות הכבדות והעמוקות שלו הרדימו אותי טוב יותר מכל כדור שינה.
הפעם המיטה הייתה ריקה, והסדין קירר את העור בחוסר רחמים.
ישבתי באיטיות, הורדתי רגליים לרצפה, ונצמררתי מהרוח שנדמה שטיילה בכל הדירה. השקט שהיה בבית היה עמוק ומוזר, עד שהתחלתי לשמוע את הדם פועם לי באוזניים. לא טפיפות טפרים על הפרקט, לא אנחה מוכרת, לא קול של פרווה מתנערת כלום.
ברק? קראתי, והקול שלי נשמע לי זר, סדוק.
אף אחד לא הופיע. פתאום הדירה נראתה ענקית, קפואה, בלי שמץ חום. התהלכתי במסדרון, נוגעת בקירות המטויחים כדי לא לאבד שיווי משקל. הלב דפק ריקוד לא סדיר, והפעימות טיפסו עד לרקות.
במטבח, נטע ישבה לה שיש-שבת אחת על השנייה.
הכלה שלי, בת 26, תמיד נראתה כמו פרסומת לשמפו: עור מושלם, שיער מבריק, ומבט עשוי פלדה נטול חמלה. היא החזיקה כוס עם שייק ירוק, אייטם חובה לכל פאשניסטה מקומית, ודפדפה באינסטגרם. חיוך ענק נמרח לה על הפנים כאילו באותו רגע בישרו לה שזכתה בלוטו.
נטע, איפה הכלב? נשענתי על המשקוף, מנסה להסתיר את הרעידה בברכיים.
היא סובבה אליי עיניים שבעות ממשדרי בישול אקזוטיים, לגמה מהכוס כך שנשאר לה פס ירוק על השפה, וליקקה אותו באיטיות אופיינית.
או, חנה, כבר ערה? ענתה בנימוס מתוק מדי. הא, ברק… סיפור קצת מוזר. התחיל למיילל, השתולל, ממש קפץ אל הדלת ושרט אותה. חשבתי אולי בטן, אולי אכל משהו ברחוב. פתחתי לו את הדלת, רק רציתי לשים רצועה, והוא פרץ החוצה כמו טיל! כמעט הפיל אותי. צעקתי לו: “ברק, שב!”, והוא אפילו לא הסתובב. ברח. אולי זה האביב, ריחות… בקיצור, הוא לא חוזר. ככה זה עם כלבים כשהם בורחים לבד, זה סימן שהם הלכו למות, שלא נצטרך לסבול.
משהו בי ננעל. מפתח חלוד, נתקע ברגשות. עניתי בשקט, בקור:
איזה אביב, נטע? אנחנו בנובמבר. והוא מסורס כבר חמש שנים, והוא מפחד ממעליות ברחוב לא עוזב אותי לרגע.
נטע משכה בכתפיה באדישות מרגיזה כאילו דיברתי על איזה פח אשפה במדרכה ולא על חבר למשפחה.
נו, פשוט נמאס לו מהבלוקים, זה הכול. רצה קצת טבע, ריחות, עצים… מה, כלב בסך הכול.
המבט שלי נפל על מפתחות הרכב שהיו זרוקים על השולחן, משתלשל מהם מחזיק מפתחות עם ארנב לבן קטן, שנראה לי פתאום הדבר הכי מתועב בעולם. מפתחות שאמורים להיות על מדף שבכניסה אך הם פה, במטבח. לא פתחה לו את הדלת, היא לקחה אותו הרחק. שיחררה אותו איפה שלא אמצא לעולם. בזמן שישנתי. כי ככה מנקים “שטח” לפני טיסה לתאילנד.
יצאתי בשקט למסדרון, עם החלטיות קפואה בתוכי. ידעתי שאין לי סיכוי למצוא אותו סתם ברגל אם באמת העיפה אותו אבל להישאר מול הפרצוף המנצח שלה היה גרוע פי אלף. היא דאגה להשליך הכל, עד הסוף.
ארבע השעות הבאות הפכו לסיוט מכולסטרול. סרקתי את כל השכונה, בדקתי מתחת לכל אוטו, צעקתי עד שגרוני נשרט מבפנים. התקשרתי לכל השכנים הידיים רעדו כהוגן, והטלפון נפל לי פעמיים על המדרכה. כתבתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין, צרפתי תמונה של ברק מחייך, לשונו בחוץ: “ברח לברק, כלב עדין, חברותי מאוד…” אף אחד לא ראה. אף אחד.
חזרתי הביתה, שתיתי טיפות ולריאן, אבל הריח החריף של הרפואה רק הגביה לי את הגועל. הדירה, שאהוד, בני, קנה עבור כולנו, הרגישה כמו אזור אסון שבו הפסדתי בקרב בלי לירות ירייה אחת. נטע דילגה לידי כמו סביב רהיט ישן ששכחו למסור לתרומה.
בקצה המסדרון עמד טרולי ורוד, פתוח, כמו לוע של מפלצת רעבתנית. נטע קיפלה פנימה בגדי-ים, קרמים יקרים ומעילים קלים, כאילו כלום.
תפסיקי להתמרמר, אמא, זרקה לעברי עם ערימת שמלות משי. באמת, בשביל מה לך כלב כזה זקן? רק מלכלך, סרחון, ריר על הרצפה… תכניסי דג זהב, גם שקט וגם לא צריך לצאת בגשם. אהוד קנה לי “אולטרה אול-אין”, מה את רוצה אני חייבת רילקס.
אהוד יודע? שאלתי חלושות.
שהכלב ברח? לא. למה לבלבל לו את המוח בחו”ל? שיחזור נספר, או שפשוט תגידי שברח בגלל זקנה, מה לעשות… קורה.
לא רק שזרקה את הכלב בנתה מראש עלילה, שבה אני האשמה. ואהוד, אהוד הרך שלי, יאמין, כי נטע יודעת לבכות יפה, ואני אשאר החולה המוזרה, הפנסיונרית ההוזה.
התיישבתי בסלון החשוך, חובקת ביד את כדור הגומי הישן והמכרסם של ברק. רק הוא קישר אותי למציאות שבה הכלב שלי עוד כאן.
הערב ירד והצללים השליכו סגול-אפרפר בחדר. רוח חבטה בענפי הלילך שבחוץ, מגרדת בחלון רעש של ציפורניים על לוח.
פתאום צליל אחר. לא עץ. לא זכוכית. חיטוט שקט, הססני, בדלת הכניסה. יללה חיוורת.
קפצתי והכל השחיר לרגע מהרעד. לא זוכרת איך הגעתי לדלת, איך האצבעות רועדות בחיפזון במנעול.
על המדרגה, רטוב ומכווץ, שכב ברק.
הוא הדיף ריח אדמה, דלק, אבק כבישים, ופחד חייתי.
ברק! לחשתי, ומתמוטטת מולו, ברכיים על האריחים הקרים.
הוא הרים בקושי ראש כבד. פרוותו המוזהבת סבוכה, מלאה קוצים וענפים. רעד. הרגל הקדמית הימנית באוויר, מכופפת בזווית נוראה. ובפה הוא מחזיק משהו.
ספרון אדום, קטן, בפה קפוץ מהתכווצות שרירים.
חי… גיבור שלי… חזרת… ליטפתי אותו, לא סולדת מהבוץ. רק מרגישה תקווה. תן לי, תן… מה זה?
ברק, בנשימה חרישית, שחרר את הלסת, הספרון צנח לי ליד. ניגבתי את הכריכה בקצה החלוק. סמל זהב נצנץ. דרכון.
פתחתי בידיים קפואות. מתוך התמונה הביטה אלי נטע שיער מושלם, חיוך גאוותני. בתוך הדפים, חבוי, כרטיס עלייה למטוס. ביזנס. מחר ב-6 בבוקר.
התחבר בי בפלאש כל המסלול. נטע לקחה אותו עד ליער בבן שמן, הוציאה אותו, משכה בכוח. בטח נפלה לה התיק, הדרכון נשמט. היא נבהלה, קפצה לרכב, עפה משם. ברק לא הלך הוא נשאר, חיפש חפץ שריח שלה טבוע בו. חפץ של בית. של כולנו. ותוך כדי כאבים, צליעה הביא אותו בחזרה.
הוא עשה דרך שרק כלב אוהב עושה. הציל לה את המסמכים, היא בגדה בו.
מה קורה פה?! נשמע קולה הזועם של נטע, חנה, למה את שוב משאירה פה פתוח? קריררר!
נטע נכנסה, מסדרת מסכה על פניה, בחלוק משי מצועצע. כשראתה את ברק, קפאה. אותה המסכה עכשיו נראתה כמו פניה האמיתיים: ריקה, חסרת-הבעה.
א-את…? לחשה והיא כמעט צווחת לקחתי אותך עד בן שמן! ליער! זה לא יכול להיות!
ברק, ששמע אותה, השמיע נהמה שלא שמעתי ממנו מעולם כלפי בני אדם. הצטנף אליי. מגן עליי. או מבקש הגנה.
קמתי באיטיות, נשענת ביד על הקיר, בברכיים כואבות אך בנפש זקופה. לא פחדתי עוד. רק הרגשתי דחייה, כאילו דרכתי על משהו מגעיל.
אז ברח לבד? שאלתי בקול שקט, מחזיקה את הדרכון בקצה האצבעות כמו עכבר מת. טבע קרא לו, הא? עד יער בן שמן?
העיניים של נטע נפתחו בפחד. היא זיהתה.
תני! צווחה, זה שלי! מאיפה… איך… תחזירי!
נסוגתי צעד לאחור. ברק נבח קצר וצרוד של אזהרה.
יש לי טיסה, חנה! אהוד שילם יותר מעשרים אלף שקל! תחזירי לי מיד!
ברק פצוע, אמרתי בנימה של גננת מתפכחת. הוא מדדה. צריך דחוף וטרינר, צילום, תרופות… טיפולים יקרים, נטע. יקרים מאוד.
אני אשלם! שלפה ידיים ריקות מכיסי החלוק כמה? עשרת אלפים? עשרים? קחי, רק תחזירי את הדרכון!
לא, נטע. נענעתי בראשי לאט. זה לא כסף. זה עניין של עקרון. לקחת יצור חי, בן משפחה, השלכת ליער. השארת למות בגלות. זה לא עובר בשתיקה.
אבל זה רק כלב! צווחה באולטרסוניק, והפנים שלה האדימו.
לך אין עצבים, קבעתי יש לך רק מחשבון במקום לב.
סקרתי את הדרכון הדפים דביקים, מצולקים מרוק. “אוי,” העמדתי פנים מצטערת, תראי. ניזוק המסמך. דרכון עם רוק, קוצים, שיניים של כלב… לא בטוח שבודקים גבול יאהבו את זה.
אני אייבש! עם פן! אגהץ! תני!
ואם יצליח ניגשתי לחלון המטבח.
אנחנו גרים בקומת קרקע. מתחת לגובה החלון סבך פטל ומורן צפוף, קוצים שמהם אפילו מפתח ברזל יימנע. חושך מוחלט, מעבר לחלון. הרוח שורקת.
את זרקת את החבר שלי. אני אזרוק את החופשה שלך.
לא! קפצה עליי, אל תעזי!
הנפתי וברוגע מושלם: “א-port, נטע!”
הדרכון האדום צנח בקשת אל חשכת השיחים. רשרוש קל, ואז קרקוש. המסמך צנח היישר אל ליבה של ממלכת הקוצים.
חפשי! אמרתי בקור אולי תספיקי עד הבוקר.
נטע צווחה, התיישבה על אדן החלון, כמעט נפלה החוצה בחיפוש. כל מה שמצאה שם חושך, קוצים, וקור.
היא הסתובבה עליי עם עיניים שטופות שנאה, עפה מהדירה בטריקת דלת. נשארה בטרנינג ובכפכפים בלי מפתחות. שמעתי את דלת הבניין נטרקת.
סגרתי את החלון. מספיק קר. לברק אסור בסביבה כזו הוא חצי מת מקור.
ברק נשכב על השטיח, נושם בכבדות, מלקק את כף הרגל החבולה. התיישבתי לידו, שלפתי את תיק העזרה הראשונה. הידיים לא רעדו. התמלאתי שלווה, כאילו השמטתי שק בטון מהכתפיים.
בוא תן לראות, גיבור, לחשתי בעוד אני מפעילה את המנורה.
בדקתי את הכריות, לא היה שבר. דימום קל, אך הכף נפוחה, בין האצבעות: קוץ ענקי, יבש, נעוץ עמוק. הוצאתי אותו בעדינות בפינצטה, חיטאתי, חבשתי. ברק נאנק אבל לא הוציא ציוץ. הוא סמך עליי.
הוא היה בבית.
מהרחוב עלו צרחות היסטריות.
איפה זה?! הלוואי שהשיחים ישרפו! א-או! כואב! שונאת! שונאת!
נטע זחלה שם בחושך, ידיים ופרצוף נשרטים, קיללה אותי, את ברק, את יער בן שמן ואת כל העולם. כל צעקה כזו נשמעה לי כהיגיון עליון הקדמה לחיים החדשים שלה, לבד.
מפתח הדלת סובב חרש.
לא נבהלתי. ידעתי שלא נטע היא ברחה בלי מפתחות.
אהוד נכנס, עם תיק צד. חוזר יום מוקדם, כנראה כדי להפתיע.
נעצר במפתן, ראה את ברק, את החבישה, אותי יושבת.
אמא? הוא זקף גבה מה הולך פה? למה נטע מזדחלת מתחת לחלון עם פנס וצועקת על כל תל אביב?
חייכתי אליו. שקטה. נינוחה.
נטע מתאמנת ל”הישרדות”. קורסים לשטח פראי.
אהוד חלץ נעליים, נכנס אלינו, בחן את ברק שנופף בזנב עייף, אותי. הביט בחבישה, בקוץ על הטישיו.
היא לקחה אותו, נכון? שאל, בשקט.
לא “נעלם”, לא “ברח”. הוא קלט הכול. תמיד קלט.
לקחה, אישרתי, ליער בקריית גת בזמן שישנתי. סיפרה שברח בגלל “הורמונים”. אבל ברק חזר.
אהוד הביט החוצה, לאזור שבו הסלולרי של נטע האיר בין השיחים וצעקה לא פסקה.
והדרכון? היא צורחת על דרכון.
ברק מצא והחזיר. הוא… קצת הרוס. נפל לי בטעות מהחלון. רוח. משב אוויר…
אהוד שתק. ראיתי את הלסת שלו מתכווצת. הוא אהב את נטע. או לפחות את הפנטזיה שנטע מכרה לו. אבל ברק ברק היה חלק ממנו, מהעבר, מהילדות, מהמשפחה. בגידה בברק זה גבול שלעולם לא חוצים.
הבנתי. הוא הוריד את הז’קט, הניח בזהירות. רוחו כבדה אך החלטית. אז לטורקיה היא לא טסה.
לא טסה. מזגתי לברק קערה מלאה אוכל, הרעש הכי נעים בעולם.
אהוד התיישב לצד הכלב, הניח ראש בפרווה הסבוכה. ברק ליקק אותו קלות.
אז ניסע, אני ואת, אמא. ואת ברק ניקח. עוד מעט יש חופשה, נמצא מלון עם חיות, בשפע יש כאלה. מגיע לכם שיקום.
ברחוב נשמעה שמחה במהרה ייאוש: “מצאתי! אוי אלוהים, מה עשית?!” נטע מצאה את הדרכון, וראתה את החור שנפער שם מטוחנת כלב עמוד דקיק ישר דרך תמונת הויזה. הסוף.
אהוד ניגש למטבח.
להכין לך תה עם נענע אמא? חזק?
בטח, מתוק, בטח.
הדירה התמלאה חום. הדממה והקור התפוגגו, מפנים מקום לרעש מים רותחים, פצפוצי כדורי אוכל. היינו משפחה. היינו בית.
ונטע? ונשארה שם בחוץ, באפלה, מגרדת, צורחת, עם דרכון שלא ייקח אותה לשום מקום.
אחרי שבוע באמת נסענו לים, יחד, לבית הארחה קטן שבו בעלי הבית עפים על לברדורים. ברק צלע עוד יום-יומיים, אבל ריפוי הים והחול עשה בו קסמים. ונטע… עברה לאימא שלה. עדיין משתקמת מהברקנים. אבל על הלב, כמו על העור, צלקות הן נשארות.
