יומן אישי, 10 בנובמבר
נמנום הצהריים לא הביא את הרגיעה לה קיוויתי. רק תחושת חרדה סמיכה ופה יבש נשארו איתי, מלווים אותי כשפקחתי עיניים. התעוררתי מתחושה פיזית מוזרה ברגליים כמו שמישהו שלף את הכרבולית החמה מתחת לשמיכה. בדרך כלל שֵׁר, הרטריבר שלי, ישן שם, נשימתו הכבדה והקצובה מרדימה אותי טוב יותר מכל טיפות הרגעה.
עכשיו המיטה הייתה ריקה, והסדין קר מדי לעור שלי.
ישבתי על המיטה והורדתי רגליים לרצפה. צמרמורת של רוחות חדרה פנימה, נדמה היה שכל הדירה מקפיאה. הדממה בבית הייתה כבדה ומפחידה. לא חריקה של טפרים על הפרקט, לא נשיפה מוכרת, לא רעש של ניעור שיער כלום.
שֵׁר? קראתי, והקול שלי נשמע לי זר ומלופף.
אף אחד לא הגיב, ופתאום כל הדירה נראית לי ענקית, קרה, לא שלי כאילו מישהו רוקן ממנה כל שמץ של חמימות. הלכתי לאורך המסדרון הארוך, נוגעת בקיר כדי לא לאבד שיווי משקל. הלב שלי דפק בכבדות, ברעש, בתוך הגרון.
במטבח, ישבה ענבל כלתי בת ה-26 רגל על רגל, נראית כמו פרסומת לשמפו יוקרתי. עור חלק, שיער מסורק למופת, מבט שלא נוגע בשום חמלה. ביד שלה כוס עם משהו ירוק ועבה עוד שייק בריאות ששמה עליו את כל מבטחה והיא גוללת את המסך של הטלפון. היא חייכה אליו, כאילו הרוויחה זה עתה בפרס הגדול של החיים.
ענבל, איפה הכלב? שאלתי, נשענת על המשקוף כדי לא להראות שהברכיים שלי רועדות.
ענבל הרימה עיניים אלי. בעיניים שלה היה שקט קפוא, אדיש, רווי. היא שתתה לגימה קטנה, והשאירה שובל ירוק על שפתה מלקקת אותו לאיטה.
אוי, אסנת, כבר קמת? אמרה בנימוס מימי, שֵׁר… תראי, זה סיפור ארוך. הוא יילל, קפץ, רץ לדלת, שרט חשבתי שאולי כואבת לו הבטן, אלוהים יודע. רק פתחתי לו את הדלת, רציתי לחבר לו רצועה והוא ברח. כמעט הפיל אותי. אני צועקת לו ‘שֵׁר! להישאר!’ הוא לא הקשיב. ברח. כנראה הטבע קרא לו. אביב, את יודעת. ריחות. הוא לא יחזור, אסנת. יש אמונה כזו כשכלב הולך מהבית לבד, זה כדי למות מחוץ לבית, שלא יעציב את בעליו.
משהו חלוד הסתובב אצלי בבטן, שורט מבפנים.
איזה אביב, ענבל? עכשיו נובמבר, אמרתי, מרגישה את הקור חודר עד קצות האצבעות. והוא מסורס כבר חמש שנים. הוא פוחד מהמעלית, ובחיים לא עוזב לי את הרגל בחוץ.
ענבל משכה בכתפיים, אדישות מושלמת זרמה ממנה. לה לא היה אכפת כלל מה עובר עלי.
אז נמאס לו מהדירה. רצה חופש, שדה, אוויר חיה, מה את רוצה.
המבט שלי נפל על מפתחות הרכב שהיו זרוקים ברישול על השולחן, צמוד לה מחזיק מפתחות שסבתא שולה הביאה ארנב לבן קטן שכל פעם העלה חיוך. עכשיו הוא היה נראה לי חפץ מאיים. המפתחות לא היו על השידה בכניסה, במקום הקבוע שלהם אלא דווקא כאן, במטבח.
הבנתי. היא לא רק פתחה את הדלת. היא לקחה אותו באוטו. אולי ליער, בזמן שישנתי, כשהייתי הכי חלשה.
הסתובבתי ויצאתי מהמטבח, קור מחלחל בי, מתנקז להחלטה כבדה וקרה. בלי רכב, אין טעם לחפש אותו רחוק. אבל להישאר בבית מול הפנים הנצחיות של ענבל לא יכולתי.
ארבע שעות הבאות היו סיוט דביק, מחניק. הקפתי את כל השכונה, קראתי, חיפשתי מתחת לכל רכב, צרודה וכאובה. טלפנתי לשכנים; הידיים רעדו כל כך שהטלפון נפל לי פעמיים על הרצפה. כתבתי בקבוצת הווטסאפ של הבניין, מצרפת תמונה של שֵׁר: “נעלם כלב, טוב לב, נגיש לכל אחד…”. אף אחד לא ראה אותו. אף אחד.
חזרתי הביתה, שתיתי טיפות נגד לחץ דם, אבל הריח הלבבי שלהן רק הגביר תחושת בחילה. הדירה שהבן שלי גיל, קנה לכולנו יחד, הפכה לשדה קרב שבו הובסתי בלי לירות כדור אחד. ענבל התנהלה לידי כאילו אני רהיט ישן שמזמן צריך היה להוציא.
במסדרון עמד מזוודה פתוחה ורודה, ענקית, כמו לוע של חיה רעבה. ענבל דחסה לתוכה בגדי ים, שמלות, קרמים אנינים.
אל תיקחי ללב, אמא, זרקה מעבר לכתף. בחייאת, למה את צריכה את הכלב הזה? השיער שלו בכל פינה, הריח, הריר… איכס. תביאי דג, אולי. שקט, לא צריך לרדת איתו בגשם. גיל סידר לי מלון הכל כולל הכל, אני רוצה ליהנות, ואת פה עם העצב שלך.
גיל יודע? שאלתי, שקטה, בוהה ברצפה.
שהכלב נס לא. למה להטריד אותו בשטויות כשהוא בחו”ל? הוא יחזור, נספר לו. או שאת תסבירי. תגידי שהלך, שכחת לסגור דלת… קורה.
היא לא רק זרקה את הכלב. היא בנתה סיפור שבו אני אשמה. וגיל, בני הרך, יאמין כי ענבל יודעת לבכות יפה, בלי אף אדום. ואני אשב, אחנק, אפחד להישמע משוגעת.
התיישבתי בכורסא, מחזיקה ביד גוש גומי מרוקן בצורת כדור למעשה החבל האחרון שלי למציאות טובה, שבה שֵׁר היה שלי ותמיד איתי. בחוץ הערב ירד מהר, הצללים החיוורים זחלו בין הפינות ובלעו את המוכר. הרוח ליטפה את שיחי הלילך מתחת לחלון, והצליל הדהד זכוכית צורמת.
ואז הצליל השתנה.
זה לא היה חלון. זו לא הייתה ענף. זה היה גירוד שקט, מלא תקווה, בדלת הכניסה. יללה קטנטנה, כמעט לא נשמעת.
קפצתי מהמקום, מתנשמת, עיני משחירות. איך פתחתי, איך הסתובבתי במנעול לא זוכרת. פתחתי רחב.
על השטיח השחור בכניסה שכב שֵׁר גוש רועד ואפור, נחרד עד העצם. הוא הסריח מבוץ, דלק וחרדת כלבים. שֵׁר! לחשתי, צונחת מולו על הרצפה הקרה.
הוא בקושי הרים ראשו. הפרווה התמלאה קוצים, כולו רועד. רגל ימין הקדמית שלו הייתה מונפת, מעוותת. אבל בפה משהו אדום, תפוס חזק.
יפה שלי… חזרת אלי… חלקתי את פניו בלחלוחית של שמחה. תן לי, מה זה?
הוא שיחרר. חוברת דרכון אדום, לח וקרוע בקצה, נפל לידיי. מחקתי אוטומטית את הכריכה סמל המדינה הבהיק תחת אור המסדרון. פתחתי תמונה של ענבל, שער מטופח, מבט מתנשא. בין הדפים כרטיס עלייה למטוס. טיסה מחר ב-6 בבוקר, מחלקה ראשונה.
הכול התחבר. ענבל לקחה את שֵׁר ליער, הוציאה אותו בכוח מהמכונית, שלה נשמטה ונפתחה התיק ודרכונה נפל. היא נסעה, לא שמה לב. שֵׁר רץ קילומטרים, על שלוש רגליים, חיפש את הריח שלה, את ריח הבית, והביא את דרכונה הביתה.
מה קורה כאן?! נשמע קולה של ענבל. אסנת, שוב פתחת חלון? יש רוח!
היא יצאה אל המסדרון, עם מסכה דקה על הפנים, חלוק משי יקר. כשראתה את שֵׁר, התנפצה ההצגה המושלמת.
א-אתה?! לחשה, קולה מתפצל לצרחה. אבל לקחתי אותך עד יער בן שמן! זה לא הגיוני!
שֵׁר רטן במעמקים, פרוותו סומרת. הוא נצמד אלי בגופו, מגן או מבקש הגנה.
השפלתי קול:
אז הוא ברח? רוח אביבית? בבן שמן? הנפתי את הדרכון, מחזיקה בו בעדינות.
ענבל הסתכלה בדרכון, פניה החווירו, עיניה קרועות לרווחה.
תביאי! צרחה. זה שלי! מאיפה יש לך?!
הלכתי אחורה, שֵׁר נובח קצר ונמוך. היא נסוגה לאחור.
יש לי טיסה! גיל שילם כמעט עשרים אלף שקל על זה! תביאי!
לא, ענבל. זה לא עניין של כסף השבתי, נדה בראשה. את זרקת בן משפחה מהבית, קיווית שיגווע לאט. זה עקרון.
זה רק כלב! אני לי מגיע לנוח! הפנים שלה התמלאו כתמים תחת המסכה. נמאס לי!
לך אין נשמה, אמרתי בשקט. רק חשבונית.
פתחתי את הדרכון; הדפים לחים, מודפסים בטביעות שיניים.
חו, אמרתי באירוניה, המסמך נהרס. שֵׁר הלך איתו קילומטרים, נשך, ירק, בוץ אפשר לגהץ, אבל לא בטוח שהמשטרה תאהב אותו ככה.
אפשר לייבש! געשה בקול גבוה. אני אתקן! רק תני!
התקרבתי לחלון פתוח במטבח. גרים בקומת קרקע, מתחת לאדנית פרא בר, סברס ועשביית.
את זרקת את החבר שלי ליער. אני אזרוק את הטיול שלך.
לא! קפצה, דוחפת כיסאות. אל תעשי את זה!
נפנפתי בזרוע רחבה. הדרכון עף, צונח בשיחים הקוצניים ונעלם.
תחפשי אמרתי בקרירות אולי תמצאי. אם תנסי מאוד.
ענבל השמיעה צווחה חדה. הציצה החוצה, כמעט נפלה. רק חושך ושיחים, רוחות וקור.
היא פנתה אלי מבטה מלא שנאה, יצאה מהדירה בטריקת דלת.
נעלתי את החלון. שֵׁר לא צריך רוח, הוא מספיק קפוא. הוא שכב בסלון, נושם בכבדות, מלקק את כפו החבולה. התיישבתי לצידו על הרצפה, שלפתי תיק עזרה ראשונה. ידי לא רעדו. מרגישה קלה, מדויקת כאילו הורדתי משא בן חצי שנה מגב.
בדקתי לו את הכפה אין שבר. דם מועט, נפיחות. רחבתי פרווה, ואכן קוץ גדול חדר לעור. הוצאתי במלקט, חיטאתי, חבשתי. שֵׁר נרפה, מניח ראש כבד על ברכי.
הוא היה בבית.
מבעד לזכוכית הגיעו זעקות. “איפה זה? חתיכת סברס! כואב! אני שונאת הכול!”
ענבל זחלה שם, קורעת ידיים, חלוק ומתוסכלת. אני הקשבתי. לעתים הצדק נשמע כמו זעקה.
המנעול הסתובב בדלת. לא נרתעתי היא הרי ברחה בלי מפתחות.
גיל נכנס. הבן שלי. עייף, לא מגולח, תיק על גב.
הוא קפא כשראה אותנו, שֵׁר החבוש, תחבושות, וכלי עזרה.
אמא? הביט בנו, לאט. למה ענבל בוכה בחוץ, מחטטת בשיחים?
חייכתי חזק.
מתאמנת, בן. השתלמות הישרדות בטבע פראי.
גיל הוריד נעליים, ניגש לחדר. שֵׁר קישקש בזנב. הוא עבר מבט ביני לבינו, ואז אל התחבושת והקוץ המדמם.
היא לקחה אותו, נכון? לא ”ברח”.
נכון, עניתי. עד היער. אמרה שברח “לחפש ריחות”. אבל שֵׁר חזר.
גיל נעמד מול החלון, מסתכל החוצה על אלומת הפנס והקול הבוקע מהחושך.
והדרכון? מה היא צורחת על דרכון?
שֵׁר מצא אותו שם. בפה. רק שהוא טיפה הרוס. בטעות נפל לי מהחלון. הרוח סחפה.
גיל שתק. ידיו מהודקות ללסת. את ענבל אהב, או חשב כך. שֵׁר היה איתנו מאז הפך לאיש. את הבגידה הזו לא יכול היה לסלוח.
טוב, לקח כוס, הדליק קומקום. רוצה תה? עם נענע?
רוצה, ילד שלי.
הדירה התמלאה חום. הדממה פינתה מקום לרעש קומקום ולנגיסי אוכל הכלב. היינו בבית. היינו משפחה.
ענבל הייתה במקום שלה לבד, בחושך, עם השנאה והדרכון הקרוע שאיש לעולם לא יקבל.
אחרי שבוע באמת טסנו. לצימר קטן בנהריה, משקיף לים, עם בעלים שאוהבים כלבים. שֵׁר עוד צלע כמה ימים, אבל הים המרפא והחול עשו ניסים. ענבל עברה לאמא שלה. אומרים שלקח זמן לצלקות להחלים אבל יש צלקות שגם השנים לא תמרחנה.
