השמלה האחרונה
בתי, הבת של הקולגה שלי, דבורה שמעוני, עומדת להתחתן. הן רוצות להזמין ממך שמלת כלה. תקבלי את ההזמנה?
לא, אמא, יש לי כל-כך הרבה עבודה, אני לא מספיקה כלום. שיחפשו תופרת אחרת.
היא רצתה רק אותך, את הרי תופרת מופלאה, כולם ממליצים עלייך.
באמת שאני לא יכולה…
טוב, אני אגיד לה. הן יתאכזבו… מה לעשות…
רוית עבדה מהבית, הלקוחות לא הפסיקו להגיע, לא אחת נאלצה לסרב. מאז שהייתה ילדה ותפרה בגדים לבובות שלה, ידעה שזה ייעודה. אחרי הלימודים לא היה ספק פנתה מיד ללמוד עיצוב אופנה.
היא תפרה במיומנות מופלאה הבגדים ישבו בול על הגוף, כל לקוחה יצאה מאושרת. העבודה נתנה לה שמחה וגם פרנסה טובה. למרות שפע הבגדים בחנויות, רבות העדיפו תפירה אישית.
שבוע עבר, ואמא שלה נכנסה הביתה ודמעות בעיניה.
בתי, איזה אסון… נטע, בתה של דבורה שמעוני, זו שרצתה שמלה, נהרגה בתאונת דרכים יחד עם החתן שלה. נסעו לבני ברק לבקר קרובים, והוא נרדם על ההגה בשעת לילה. המכונית סטתה מהכביש והתנגשה בעץ. שניהם היו כך צעירים… כל כך מאושרים, התכוננו לחתונה… ועכשיו, במקום שמחה, יש הלוויה. איזה גורל אכזר…
רוית הייתה נסערת מאוד. לא צודקת לפעמים הדרך של החיים…
עכשיו יצטרכו לקנות שמלת כלה בשביל ההלוויה… לא הספיקו בכלל לדבר עם תופרת… זה נורא, לקבור ילדה ככה…
היא תפרה באותו ערב עמוק אל תוך הלילה, במחשבותיה על הטרגדיה. רוית לא זכתה לילדים בעצמה הרופאים קבעו עקרות. זה כאב לה, אך למדה להשלים. בגיל 43 כבר לא חשבה שיהיה אחרת. תהתה בליבה איך הורים בכלל מעכלים אסון שכזה.
פתאום, חלון החדר נפתח בסערה. רוית נבהלה וסגרה אותו. ״מה קורה כאן? למה נפתח לבד…״ מלמלה, ושבה לשולחן העבודה.
בזווית העין ראתה דמות של נערה שקופה למחצה, כאילו נמשכה מתוך ערפל.
״השתגעתי כבר… אני הוזה, חייבת לישון…״
תופרי לי שמלה, בבקשה, אמרה הדמות ברוך. לא זכיתי להינשא על פני האדמה, לפחות אלך לשם כפי שאני מדמיינת… זו שמלה אחרונה… אני ואיתי נהיה שם יחד, זה נכתב למעלה…
מי את? איזו בדיחה זו?
אני נטע… רק את תדעי לתפור לי את השמלה שאני רוצה… נתנו לי אפשרות לראות לאן אני הולכת, וזה מקום נהדר, אני לא מפחדת, במיוחד כשאהובי איתי… רק להיות יפה, בפעם האחרונה…
רוית קפאה במקומה. זה לא ייתכן. כאלה דברים רואים רק בסרטים. ברור שהיא מדמיינת עייפות, אולי סערת רגשות…
הלכה למיטה, ומיד שקע בשינה עמוקה.
בבוקר חזרה לעבודה. כל מה שקרה בלילה נדמה היה לחלום. בערב, כשהחלה לסדר, הופיעה שוב הנערה בערפל רך.
אני כבר מתחילה להתרגל… רק קשה לי לראות את אמא, כמה היא כואבת… רציתי להרגיע אותה, אבל היא לא מסוגלת להרגיש אותי, ואת כן. לא לכולם יש את היכולת הזאת.
נטע, ומה יקרה אחר כך? אחרי ההלוויה? תלכי לגן עדן, או מה…
המדריך שלי אמר שאשאר כאן עוד קצת, איפה שגרתי. אחר כך יקח אותי. אסור לי לגלות הרבה, רק אומר שמוות הוא לא דבר מפחיד, זאת דרכן של הנשמות, ואני אחזור בעתיד לאו דווקא כבת… אבל את העולם הזה אני רוצה לעזוב ככלה יפה. תעזרי לי?
רוית היססה. איך בכלל אפשר לתפור שמלה לפי בקשת נפטרת?
אין לי מושג איזו שמלה את רוצה, וגם אין לי מידות… ומה אגיד למשפחה?
תתפרי, אל תדאגי. הכל יסתדר כמו שצריך. הנה תראי זו השמלה.
נטע החלה להסתובב בחדר בשמלה לבנה, תחרה עדינה, מחוך עדין, חצאית רחבה. רוית הביטה בפרטים, שרטטה סקיצה. כשסיימה, נעלמה הדמות.
בבוקר מצאה רוית את הסקיצה על שולחנה סימן שזה באמת קרה. היא נסעה לחנות וקנתה תחרה בד משובח ובד לבן טהור. מידותיה של נטע היו לה ברורות. עם שובה התיישבה לתפור, עבד בקצב מטורף עד רדת ערב.
רוויתי, את בסדר? שאל אותה בעלה, דניאל. את לא נראית רגילה, מה עובר עלייך?
אחר כך אספר, אולי לא תאמין, עדיף שלא להכביד…
כבר אחרי יומיים השמלה הייתה מוכנה. מעולם לא תפרה משהו כל-כך מהר וקל, כאילו יד נסתרת מסייעת לה. היא הלבישה את השמלה על בובה, התפעל מיפי היצירה כה עצוב שנטע לא הספיקה ללבוש אותה לחתונה…
בערב הגיעה אימא שלה עם חדשות.
את לא תביני עד עכשיו לא קברו את נטע! בעיות במכון הפתולוגי, בעיות בטפסים, ובכל חנות לא מוכנים למכור שמלה… פתאום הכל מסתבך… דבורה על סף התמוטטות.
אמא, תני להן את השמלה שתפרתי לנטע… היא תיקבר בה. ככה זה צריך להיות, תאמיני לי.
אבל איך? לא רצית בכלל לתפור, לא עשית מדידות…
אמא, תפעלי כפי שאמרתי.
למחרת באו בני משפחתה של נטע לקחת את השמלה. רוית לא רצתה תמורה בשקלים.
נטע והחתן, איתי, נקברו יחד. השמלה התאימה לה בצורה מושלמת. עדים סיפרו שגופה התרכך רגעית, כאילו אפשר להלבישה כבלתי מורגשת.
בתי, היא שכבה בארון כל-כך יפה וממש חייכה… יהי זכרם ברוך.
ימים מספר לאחר מכן, חלמה רוית חלום. נטע רקדה עם החתן בגן מרהיב, פרחים מוזרים, ציפורים מזמרות, נחל זרם ברקע. היה שלום ושלווה.
אחרי הריקוד, נטע הביטה ישירות אל רוית, לחשה:
היא מושלמת, תודה לך! אני מאושרת. ועוד משהו… בקרוב תגיע אלייך יסמין. אני הבאתי אותה בדרך אלייך.
רוית התעוררה מבולבלת. אם נטע מאושרת, סימן שכל זה לא היה לשווא… מי זו יסמין לא היה לה מושג.
היא חזרה לשגרה, מנסה להקל על עומס העבודה בביקורים אצל חברות. ישבו, שתו תה, נזכרו בנעורים.
ורד, אני לא מרגישה טוב לאחרונה, בטח הגזמתי עם העבודה. צריך לבדוק את הקיבה, ואולי לבקר בגינקולוג אחרי כל השנים בטח גיל המעבר כבר הגיע.
רוית, הגיע הזמן! נטשת לגמרי את עצמך עם כל העבודה…
***
רוית, את בהריון. זה בהחלט מפתיע, בגיל הזה ההסתברות קלושה…
את צוחקת, אני שנים יודעת שאני עקרה… את בטוחה?
בלי ספק. הנה על המסך ראי את הידיים, את הרגליים, הלב פועם, הכול מצוין. ויש לך ילדה. מזל טוב, יקירה!
רוית יצאה מהרופאה בדמעות דמעות של שמחה! זהו נס אמיתי. אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה… בת! עכשיו היא הבינה יסמין, זו בתה! הבת שנטע בישרה לה.
היא קנתה זר פרחים, הלכה בלב רועד לבית העלמין, נחושה למצוא את קברה של נטע. רגליה הובילו אותה לשם כאילו בעצמן.
תודה לך, נטע… בזכותך קיבלתי את המתנה היקרה מכולן… מקווה שאת ואיתי מאושרים שם…
הניחה את הפרחים, חזרה לביתה עם חיוך ופניה מוארות, יד על בטנה. לולא עזרה עם השמלה, לא הייתה כנראה זוכה לילדה משלה. תעשה טוב הטוב יחזור אליך…
