יום חמישי, 8 במרץ
לב של גבר, אבל סבלנות לא אינסופית, במיוחד כשמדובר בשפיכת תה בסיסית של חמות ישראלית לתוך החיים הפרטיים שלך. הלילה שוב נופר סיפרה לי שאמא שלה, רותי, החליטה שלא לשאול ולהיכנס לדירה שלנו מתי שמתחשק לה, כאילו זו דירה קהילתית של כל גבעתיים.
נופר, זה לא הגיוני! התפוצצתי, מנסה לא להרים צעקה. אם אמא שלך כבר היום לא מבינה את הגבול, מה יקרה כשתהיה לנו ילדה? היא תישן בחדר השני, תנשום לנו בעורף ותלוי מפתח כל הזמן?
תאמין לי, חייכה נופר, תמיד הדיפלומטית מבינינו את אמא אי אפשר לסלק, גם אם נחליף מנעולים כל שבוע. מהר מאוד יהיה לה שוב עותק. ונעלב אותה סתם זה יהפוך לסיפור משפחתי בדרמה. צריך ללמד אותה בלי לריב!
חשבתי שנייה. הנשמה עולה, הראש גועש, אבל הבנתי צריך ללמד, לא להלחם.
נופר, תגידי, יש לך במקרה מפתח לדירה של ההורים שלך? היא הנהנה בפליאה, ולי ניצתה מחשבה…
בבוקר שבת, רותי ויוסי קמו מוקדם, יצאו לשוק של פתח תקווה לכבוד יום האישה הביאו דגים, תבלינים, גבינות מעשה ידי חקלאים במחירי חבר מועדון. בשביל עוד עשרה שקלים פחות על עוף טרי, הם קמים ברבע לשש, בלעדי חופשה.
רותי, כמו תמיד, חשבה על נופר.
יוסי, תראה קרפיון כזה לא רואים כל יום! אנלא מבינה, למה שנופר לא תקבל הפתעה לכבוד החג חצי דג חי, אשאיר לה אותו במקרר, נראה איך אורי הקטן שלך יתמודד עם קרפ בקרטון!
יוסי מצידו רק גלגל עיניים. רותי, אולי תפסיקי להיכנס להם הביתה ככה בלי הזמנה? די, הם בני שלושים, רוצים לשים רגל עקומה בסלון בלי שתגידי מיד לארוז כביסה!. תני להם לנשום, את לא בלשית!
אבל רותי כבר שומעת מים זורמים מהאמבטיה.
יוסי! שמעת את זה? השארת מים פתוחים? היא מתפרצת פנימה, ויוצאת כמו נחשלה מחדר האמבט.
אוי ואבוי! יש שם מישהו בעירום! מתקלח! בבית שלנו!
יוסי עוד התלבט האם להכנס, כשראה אותי, אורי, יוצא לבוש בחלוק, כאילו זה פסטיבל דירות.
בוקר טוב, רותי! עם כל הכבוד ליום האישה, הייתי חייב להוציא לך הערה מקצועית: ככה לא תולים חזיות על הרדיאטור זה לא תמונה פסטורלית. חוץ מזה, עם כל הכבוד, אולי תורידי את המכנסיים של יוסי מהברז, זה לא נעים לעין של עובר אורח!
רותי פתחה עליי פה.
אורי, מה אתה עושה כאן? זה בית שלי!
פשוט מאוד אצלנו שוב אין מים אחרי עבודות של תאגיד מי גבעתיים, אז קפצתי להתקלח אצלכם. לא נעים לישון מלוכלך אחרי משמרת. אגב, רותי, היה יכול להיות נעים אם היית שוטפת את מכונת הקפה, הרי הבאנו לך קפסולות חדשות לחג והכל פלסטיקים, אשכרה כמו בלול של תרנגולות.
יוסי מנסה לעצור, אבל אני כבר בודק מקרר גבינה צהובה בלי עטיפה, שמנת חמוצה יושבת שקטה שבועיים, אורז נשכח ופה ושם פיתות מיובשות.
רותי, את אלופה גם משאירה סיר עם קוסקוס פתוח בכיור כי “נשטוף אח”כ, וגם מפזרת חיתולים נקיים באמצע המטבח. צריך ללכת איתך לקורס טירוניות תלמדי יופי סדר.
לא הפסקתי עד שהוצאתי מהמדיח כלים צלחת עם שאריות שחצי רקובות.
בשלב הזה, רותי כבר התפוצצה:
זהו! צא מהבית שלי עכשיו או שאני מזמינה משטרה! זה הבית שלי, המטבח שלי, הכלים שלי והשטויות שלי!
יוסי יושב, צוחק מהצד, הבין את הנורה. רותי עדיין רק כועסת.
חייכתי אליהם, קיפלתי את החלוק, התלבשתי, ואמרתי:
רותי, תזכרי כל מילה שאמרת עכשיו. כי בדיוק מה שאת מרגישה עכשיו נכנסים לך לפרטיות, מייעצים לך ביקורת, עושים סדר זה מה שאני ונופר מרגישים כל פעם שאת קופצת בלי הודעה מוקדמת, נכנסת ושופטת למה יש גרביים בפינת כביסה.
את יודעת מה? בפעם הבאה שקצת תתגעגעי לפינויים, אפשר פשוט להתקשר, לסכם זמן בלי פריצות, בלי דמעות.
ניגשתי לדלת, הנחתי על שולחן הבקבוק קוניאק ליוסי, בקבוק יין לרותי ובושם שאמרו לי שנופר בחרה.
חג שמח, קיבלתי ממך השראה איך מזכירים גבולות בלי צעקות, רק עם קצת הומור (וקפה).
רותי עצרה, מזגה לה קוניאק והסתכלה עליי כמו מי שנפל לה האסימון.
תכל’ס, רותי, אמר יוסי, יש לך חתן דיפלומט, מארגן הצגות על הבוקר ומסיים במתנות, לא נעלבת, והכל חכם.
מפעם לפעם רותי כבר לא קפצה בלי הודעה, אפילו הייתה מחמיאה על הסדר שלנו ונכנסה להעריך קצת יותר איך הבית שלנו מתנהל.
ולמדתי כשלמישהו קרוב צריך להציב גבולות, עושים את זה עם חיוך, בלי השפלה, ואז אפילו הנשארים נשארים עם טעם טוב בלב.
אוריוהאמת? שבוע אחרי אותה שבת רותי צלצלה אליי בעצמה, הפעם בטחינה רכה, לא דחופה:
אורי, אולי תלמד את יוסי איך מתפעלים מדיח, ואיך שותים קפה טוב? אני אביא עוגה, נבוא בתיאום, תהיה אווירה.
חייכתי, כי הבנתי תמיד נישאר משפחה. רק שעכשיו, יש לנו גם דלת עם פעמון, ונימוס שכולנו לומדים ביחד, לאט לאט, אבל באמת.
וכל שבת, כשאני פותח את הדלת אחרי צלצול אפילו לחמות אני מרגיש שעכשיו, סוף סוף, זה הבית שלנו.
