הַלֵּב פּוֹעֵם שׁוּב
תמר ילדה את נעה, ולא ברור ממי, אם להיות כנים. ככה, “החליקה” לפני החתונה.
נכון, היה לה מחזר בחור צעיר, חתיך הורס, מנומס להפליא. להתחתן הוא אפילו לא הציע. אבל להסתובב איתו ברחבי תל אביב היה תענוג. תמר לקחה אותו ביד נינוחה, וצעדה איתו ברחוב, עוברת בגאווה את הספסל של הסבתות בכניסה לבניין ההן שמזכירות חמניות, תמיד מסובבות את הראש אחרי כל עובר ושב.
אותו בחור עבודה? בשבילו זו קללה. פרפר של החיים. תמר האכילה אותו, השקתה, הזמינה אותו לישון אצלה. הייתה מוכנה להסתדר לו שטיח צבעוני בדרך.
עד שיום אחד שאל אותה בדאגה האם היא באמת אוהבת אותו, הרי אם כן כבר מזמן הייתה לוקחת אותו לחופשה באילת. היא, כמובן, לא עשתה זאת. ואז נפרדה ממנו יום אחד ישבה ופרצה בבכי. קרעה את התמונות שלו, שרפה אותן עם כוס קפה ועוגיה. חודש שלם תמר הייתה בדיכאון.
אבל יום אחד היא פגשה את מיכאל.
תמר איחרה לעבודה, עמדה בתחנת אוטובוס ברמת גן, כוססת ציפורניים. פתאום עוצר לידה מונית, נהג פותח דלת ומציע להסיע אותה. בלי לחשוב פעמיים היא נכנסת.
בדרך כבר משוחחים. תמר מיד מבחינה: מיכאל גבר מטופח, חמוד, מגולח, החליפה שלו מתוחה כמו שורה של קרטיבים במקפיא. והיד הנשית שעומדת מאחוריו? ברור אימא כי מי עוד?
מיכאל היה ההפך הגמור מהקודם. בלי תיאוריה, נותן פרחים, מתנות, אהבה הכל. היא נתנה לו את הטלפון שלה. זה גם היחיד שהיה לה טרמפ חינם במונית.
הם נפגשו. מיכאל עטף אותה באהבה ופרגונים.
באביב טיילו שניהם ביער בן שמן. תמר אספה כלניות, ומיכאל אסף לה צרור. היה רגע יפה. היא התיישבה ברכב עם הזר הקטן שלה, מיכאל הניח את הפרחים האדירים שלו במושב האחורי. תמר מיד חשבה: “אשתו”. אבל לא העזה לשאול. מה אם הוא נשוי? התרצתה בפרשנות מתקתקה, שתקה…
לא עבר זמן רב, ואשת מיכאל הופיעה בפניה עם שני ילדים קטנים. “הנה, חמודה, תגדלי אותם, הם מתים על אבא שלהם!”
תמר נשארה עם לסת שמוטה: “סליחה, לא ידעתי שמיכאל נשוי. אין לי שום כוונה לפרק משפחות. מתחת כנף זרה לא אטיל קן.”
בערב ההוא היא נפרדה ממיכאל.
הבא בתור היה גורגי.
גיאורגי היה עולה מגיאורגיה רומנטיקן כבד. תמר הכירה אותו במסיבת יום הולדת. תוך חמש דקות כבר כבש אותה בשפע החיוך והאופטימיות. תמיד היו אצלו מאות תוכניות, ולו רגע אחד פנוי לדיכאון. היה סוחף ומישיב רוח. תמר התמסרה וסחפה איתו.
שנה הייתה לידו, ואז גורגי טס לטביליסי. “האוויר בארץ לא עושה לי טוב” אמר, ברך לשלום ונעלם.
תמר הרגישה מופקרת לגורלה. נמאס לה לבכות “די. מעכשיו אני לבד. לפחות בלי דמעות.”
אלא שאז, ממש כשהשלימה עם הרעיון של רווקות נצחית, היא גילתה יש לה תינוקת בבטן! מי האבא? מה עכשיו? איך לא לאבד את השפיות?
נולדה לה בת. תמר קראה לה נעה. נעה הפכה לבבת עינה. ילדה דומה להפליא לגיאורגי תלתלים, עיניים כהות, חיוך ממיס. דווקא זה ריגש את תמר. אולי כי אהבה אותו כמו שלא אהבה אף אדם.
אמנם לפעמים קינאה בחברות הנשואות עד טירוף, אבל זמן לא היה לה בכלל לרחמים עצמיים. כל רגע הוקדש לנעה.
הגיע בראשון בספטמבר נעה הלכה לכיתה א׳. הציבו אותה ליד דניאל בכיתה, אבל הם מיד התחילו לריב. “סנדלית מתולתלת!” קרא לה דניאל, והיא התמרמרה. בסוף המורה הפרידה. אבל הם דאגו למצוא זמן לריב בהפסקה.
תמר הלכה לברר בבית הספר מה קורה עם הילדה שחוזרת הביתה שורטת. המורה מיד נתנה לה את כתובת ההורים של דניאל.
תמר לא חיכתה, נסעה לכתובת.
הדלת נפתחה גבר צעיר, ידיו בפיג׳מה, פת במגבת על הכתפיים.
“אליי הגעת? תיכנסי, עוד רגע קפה, רק את הבלאגן יאכיל.”
תמר נכנסה והדירה, איך לומר, לא נראתה נשלטת על ידי אף אישה. בגדים זרוקים, אבק כמו בערבה וריח טבק שנדבק לבגדים.
“שלי”, חשבה לעצמה.
בעל הבית הופיע עם מגש ושני ספלי קפה ריחני.
(תמר תזכור את הריח הזה כל החיים.)
“כיצד יכולה לעזור ליפה כמוך?” שאל.
“אני אמא של נעה.”
“אאא הבנתי. דניאל מאוהב בה!” חייך.
“לכן היא תמיד חבולה?”
“מה? לא קלטתי,” טען בכנות.
“אני מבקשת תסביר לבן שלך איך מתנהגים. תודה על הקפה.” תמר קמה ללכת.
“אל תדאגי, אני אסדר את זה,” הרגיע.
ב״בלאגן״, דניאל ישב בשקט במטבח.
תמר חזרה הביתה.
באותו לילה לא נרדמה. משהו בגבר ההוא נשאר אצלה בראש גבר ביתי, כמו חלום מתוק. והקפה הזה מעולם לא כיבדו אותה קפה רק יינות, שמפניה, קוקטיילים. איזו התרגשות. במחשבה כבר סדרה מחדש את הדירה, ניגבה אבק, הציבה אדניות של גרניום על אדן החלון אפילו דניאל, “הבלאגן”, פתאום רצתה לחבק אותו.
בבוקר ביקשה מנעה להיות חברה של דניאל ולא לריב.
עברו שבועות
באסיפת ההורים תמר פגשה שוב את הגבר מהחלום. הבינה: לאמא אין שם. אחרת למה רק האבא מגיע?
העובדה הזו נתנה לה אומץ. אחרי הפגישה אבא של דניאל, יאיר, הציע ללוות אותן הביתה. דצמבר, חושך מוקדם. תמר הסכימה.
“כיף להכיר, יאיר.”
“גם לי תמר.”
נראה שיעיר התלהב מתמר במיוחד.
הוא אפילו הציע לבלות יחד בסילבסטר. מה יש לה להפסיד? היא כבר מזמן לא מחכה לנסיכים לפעמים צריך להפסיק לנשוף על המים שנשפכת על החלב פעם.
שבע שנים של בדידות גרמו לה להסכים.
אחר כך יאיר סיפר, שאשתו התגרשה ממנו ממזמן והתחתנה מיד עם חברו הטוב ביותר. הוא השאיר את הבן איתו.
יאיר לא תיאר לעצמו כמה יזדקק לחום נשי, ולאמא שתחבק את דניאל. ושוב הצהיר על אהבתו לתמר.
הוא לא הפסיק לחשוב עליה מאז הפגישה ההיא.
לפתע יאיר ראה בה אשת חיל ואם אוהבת לבנו.
לאט לאט, תמר ונעה עברו אליו. אבל שניהם התעקשו לקבל את הסכמת הילדים.
נעה ודניאל הנהנו בראש באי־רצון.
ואז התחיל הסיבוב האמיתי.
יאיר, מאושר עד הגג, “הרים הרים”. קנו ביחד דירה מרווחת בפתח תקווה. תמר ניהלה את הבית, גידלה את הילדים באהבה; דניאל היה לה כבן משלה, ויאיר אהב את נעה כאילו נולדה לו.
עברו השנים, הילדים גדלו והפתעה: דניאל ונעה התחתנו!
תמר ויאיר בירכו. הצעירים טסו לירח דבש בצרפת, ותמר הציעה ליאיר לצאת סוף סוף לחופשה זוגית.
“עזבי אותך, תמרוש, תקני לעצמך משהו בכסף הזה.”
“יאיר, הגיע הזמן שנרגיש חופש, לפחות פעם בחיים! בוא נשתולל על הכסף לשם שינוי!”
בסוף, השתכנע.
חופשה קצרה באילת שבוע של אושר וזוגיות בלי סוף. יאיר התעלה על עצמו; פרחים, מחמאות, הצהרות אהבה שלא נגמרות.
ביום האחרון, הלכו יאיר ותמר להיפרד מהים. בוקר מוקדם, החוף ריק. יאיר נישק את תמר ואמר בעצב:
“תמרוש אני כל כך אוהב אותך מאוד.”
והלך להתרחץ בים. יותר לא חזר.
הים לקח את יאיר, למרות שהיה גמר מציל, מזג האוויר שקט. אף אחד לא מצא אותו, גם אחרי חיפושים.
תמר חזרה הביתה לבד. האובדן וההפתעה ידכאו אותה. איך זה קרה? למה דווקא לה? למה דווקא בגיל חמישים וחמש הפכה לאלמנה? ולמה לא הספיקה לומר לו שגם היא אוהבת אותו עד השמיים?
אלף “למה” לשמים.
תמר הסתגרה בעצמה. שנאה את הים. לצבעים לא היה מקום. אפילו לקבר ללכת אין. הנפש שלה נשברה לרסיסים. נשימותיה כבדות.
אומרים שהזמן מרפא שטויות! לא מרפא כלום, רק שותק את הכאב. מניח אבק על העצב אבל הסבל פועם מתחת לפני השטח, כל פעם מחלחל.
ותמר מחזיקה את נכדיה, יעלי ועמית. מטיילת איתם בפארק של רמת השרון, כמו כל שבת. הם הולכים לאכול גלידה, והיא קפה קטן. אותו קפה. הריח, כזה שמעלה חיוך בנימי הנשמה. נדמה לה שיאיר עוד איתה. מסתכל, עוקב אחר אהובתו.
השנים עוברות, והלב מרפא רק קצת, אבל תמר מודה על עשרים וחמש שנות אושר שקיבלה עם יאיר.
החיים נגמרים אבל האהבה נשארת.
