מיכל ישבה מול המראה במקלחת ונמרחה באודם שלה “ריבת דובדבנים”. שחר פעם אמר לה שזה ממש מחמיא לה.
בגילה כבר לא מחכים לניסים, ופתאום במפגש אחד על תחנת אוטובוס, תאמינו או לא. הוא פינה לה מקום על הספסל, היא הודתה, החליפו מילה ובום.
שלושה חודשים עברו, כאילו חיים שלמים.
שוקו, מה אתה אומר? היא פנתה אל החתול המנומנם שהיה שעון על אדן החלון, עוקב אחרי היונים שבחוץ. אני יפה?
שוקו השמיע יללה שקטה, כזו שאומרת “מאשר”.
הוא איתה כבר חמש שנים, מאז נשארה לבד אחרי שהלכה לעולמה בעלה, אורי. הביאה חתלתול לבית “נחיה יחד, נתגבר יחד”, לחשה אז. אבל החתול לימד אותה איך אפשר גם לחזור לחיות.
חתול חכם, מרגיש אותה. כשהיה לה רע, היה בא ומתחכך בה, כשהיה לה טוב היה משתולל סביבה. כל בוקר העיר אותה בליטוף רך של כפה על הלחי.
צלצול טלפון.
מיכלי, אני כבר בדרך! קולו של שחר היה שמח, מתרגש. היום נסגור הכל סופית.
טוב, היא חייכה, אני מחכה.
הוא היה אמור להביא את המפתחות. שניהם החליטו לעבור לגור יחד, דירה ברחוב הצפצפות, עם נוף לים. יותר מרווח, יותר אוויר, יותר אור.
מיכל כבר ראתה בדמיונה בוקר של שבת: ארוחת בוקר במרפסת, שניים מול גלי תל אביב, שחר מעיין ביתרון.
שוקו, היא ליטפה את החתול, עוברים דירה! אוויר של ים, יותר יונים תתמוגג.
שוקו התמתח, ירד מהחלון וחיבק אותה עם הזנב סביב הרגליים.
ברור, גם אתה איתי. מה, אעזוב אותך?
דפיקה בדלת.
שחר עמד שם, חיוך ענק וזר גדול ביד, בחליפה מוקפדת שמבליטה כמה הוא איש עסקים מצליח.
יפה שלי! הוא נישק אותה על הלחי. את מוכנה לעידן החדש?
תמיד, מיכל הביטה בו מאושרת. כנס, אכין תה.
התיישבו במטבח. שחר הניח את צרור המפתחות באירוע חגיגי על השולחן.
אלו המפתחות לקן המשפחתי החדש שלנו.
שוקו הציץ מהמטבח, התקרב, הריח את האורח.
שוב החיה הזאת, פרצופו התקדר. מיכל, אני רוצה לדבר.
על מה? קולה התקשח.
תשמעי, הדירה עם רהיטים חדשים, רצפה מבריקה. חתולים אי אפשר איתם, שיער, ריח. ויש לי אלרגיה, באמת.
הספל רעד בידה של מיכל.
כלומר?
אני לא הולך לחיות עם חתול. תחליטי מה את עושה איתו.
זו הייתה שבירת קרח בעוצמה של גל צונאמי.
שוקו הביט בה בהתחלה, בצהוב החכם שלו, ואחר כך בשחר.
אחרי כמה זמן שחר עזב, המפתחות נשארו על השולחן. מיכל ישבה שם, בוהה במפתחות שסימלו פתאום משהו אחר לגמרי.
שוקו קפץ לה על הברכיים, התכרבל ונרגע.
מה עושים עכשיו, שוקונת? לחשה לו ודמעות מילאו אותה.
בראשה חזרו המילים: “תבחרי לבד”.
איך בוחרים? חמש שנים שוקו הוא המשפחה שלה. הוא המפלט, הוא התקווה. כשהלך אורי רק הוא שמר אותה שפויה.
היא נזכרה איך הביאה אותו, כחצי גור, האכילה, טיפלה, שמעה אותו מגרגר כשאגן ידיה.
והיו שנים של ארוחות בוקר יחד, ערבים מול הטלוויזיה, לילות מחלה שהוא לא זז ממנה. ימים קשים בהם הביא לה את העכבר המפוחלץ שלה, כאילו רצה לומר “הנה, תשחקי, תרגישי טוב”.
שוקו קפץ עליה, מביט לה בעיניים עם עומק אנושי.
מיכל הסתובבה במטבח, התלבטה אם להתקשר לדלית החברה הכי טובה, אבל עצרה. מה תגיד דלית? כנראה “מיכלי, בשבילו אפשר למצוא פתרון לחתול”.
אבל אפשר באמת?
היא הציצה מהחלון, החצר כוסתה בגשם ראשון של דצמבר, חנוכה מתקרב. כל כך רצתה לא להיות לבד הפעם.
טוב, החליטה בלחישה מאנפפת אלך לווטרינר, אשאל אם מישהו אולי רוצה. נמצא לו בית טוב.
אבל גם כשהגתה את הרעיון כבר ידעה, הלב מתנגד.
למחרת ביקרה אצל השכנה, גברת חנה שתמיד מאכילה חתולי רחוב.
חנה, יש לך רעיון? אולי מישהו ייקח חתול טוב, מתוק?
את מתכוונת לשוקו? מה קרה?
אני עוברת דירה. שם… אסור חיות.
חנה הביטה במיכל:
מיכלי, השתגעת? שוקו שלך כמו בן! אני זוכרת איך טיפלת בו כשבא אלייך, אפילו בקבוק נתת לו.
ככה יצא
אין בעולם נסיבות שיצדיקו לנטוש חבר טוב. זו בגידה, נקודה.
המילים האלו ניקבו בבטן. מיכל נפרדה מהירה וחזרה הביתה.
שוקו כבר חיכה ליד הדלת, מגרגר. חש בכל מה שלא נאמר.
תסלח לי, שוקו, היא חיבקה אותו.
בערב צלצל שחר:
מצאת למי לתת אותו?
עוד לא.
די עם הרגשנות. את רוצה זוגיות או חתול? אני אדם רציני, לא משחקים כאלה.
תן לי לחשוב.
אין זמן! רוצה אותך אצלי בחנוכה!
אחרי השיחה בכו לה המחשבות.
אולי הוא צודק, אמרה בקול לשוקו, בסוף, אתה רק בעל חיים, והוא גבר אמיתי, מי עוד ירצה אותי?
המילים הרגישו חלולות.
ביום השלישי דלית צלצלה:
את לא נראית שמחה. מה קורה?
מיכל שפכה הכל. על האולטימטום. על החיפושים.
רגע, קוטעת דלית, הוא דורש: “או אני או החתול?”
בגדול, כן.
ואת יודעת מה יבוא אחרי? “אני לא אוהב אותך בג’ינס”, “אל תדברי עם אותה חברה”. גבר שמציב תנאים בהתחלה
אני אשאר לבד! צעקה כמעט.
לבד? שוקו הוא לא משפחה?
מיכל שתקה.
אחרי זה התיישבה על הספה. שוקו מיד הצטרף.
תגיד, דיברה אליו, אם אתן אותך, תתגעגע?
הוא גרגר תשובה סודית.
ואני? אמשיך?
היא ליטפה את ראשו והוא הביט בה מלא ביטחון, מלא אהבה.
מה אני עושה? לחשה.
שחר התקשר שוב בערב:
מיכל, מחר שבת. אני בא. מקווה שפתרת את הענין?
הביטה בשוקו, שהתכרבל.
אני צריכה עוד לחשוב.
לחשוב?! תפסיקי עם המשחקים! חתול יחריב לנו חיים?
אולי תנסה להתרגל אליו?
יש לי אלרגיה! ואת פשוט לא מוכנה לקשר רציני. תחשבי פעם אחרונה!
היא הניחה את הטלפון. הבית שקט, רק שוקו מגרגר.
“פעם אחרונה”. יפה.
והפחד האמיתי עלה לא מהבדידות, אלא מזה שכמעט בגדה בחבר הכי טוב שלה בגלל מישהו שמציב אולטימטומים.
שבת קפואה ועלובה זרחה.
מיכל קמה מוקדם, התהפכה כל הלילה. חלמה שהיא צועדת במסדרון ארוך, בקצה עומדים שחר ושוקו, והיא חייבת לבחור.
שוקו חיכה לה ברגליים בבוקר, זינק לכרית כשהתעוררה.
בוקר טוב, אהוב שלי, לחשה אליו.
הרתיחה מים, האכילה את שוקו, הכל בשגרת רעד.
מה עושים? באמת, מה עושים?
החתול הביט בה בעיון, כאילו מבין כל מילה.
אולי בצדק שחר, אולי אני לא בשלה, אולי אני נאחזת בעבר?
והלב זעק לא, זו לא את.
בסביבות אחת-עשרה, דלית צלצלה שוב:
מיכלי, מה החלטת?
עוד לא. הלב אומר ככה, השכל ככה.
ומה אומר הלב?
מיכל שתקה, הביטה בשוקו מתרחץ ליד החלון.
הלב אומר שאני לא מסוגלת להפקיר אותו.
הנה, יש לך תשובה! גבר שמאלץ אותך לוותר על אהבה אמיתית ראוי לך?
אחרי שיחה עם דלית , חיבקה את שוקו.
את צודקת. אני לא בודדה. יש לי אותך.
הוא גרגר והתמקם.
ומה אם הגבר הנכון יאהב גם אותך וגם אותי?
בשעה שתיים דפיקה בדלת.
מיכל קפאה.
שחר בפתח, תיק. פנים קשות.
את מוכנה? ארזת?
תיכנס, צריך לדבר.
אין על מה לדבר. הסדרת את החתול?
שוקו יצא מהמטבח, עצר, הביט, התיישב בגאווה.
נו, שחר נאנח, מיכל, אמרתי לך!
החלטתי, אמרה בשקט.
כן?
אני לא יכולה לעזוב אותו.
שחר קפא.
מה זאת אומרת?
הוא המשפחה שלי. אנחנו יחד חמש שנים.
ואני מי?
היא הביטה בו, ופתאום ראתה לא את מי שהתאהבה בו, אלא גבר שרוצה לשלוט.
אתה יקר לי, אמרה, אבל שוקו אף פעם לא הציב לי אולטימטום.
מה?! את משווה אותי לחתול?!
לא. פשוט אהבה נותנים בלי תנאים.
את מבינה מה את עושה?
אני בוחרת במה שחשוב לי.
שוקו חיבק אותה בלחיים.
תשמעי, אמר שחר בקול קשוח, יש לי עסק, מוניטין. את מפספסת חיים טובים בשביל חתול.
הוא לא “סתם חתול”, קטעה אותו. הוא שוקו.
מה כל כך מיוחד בו?! זה חיה!
ואז הייתה לה הקלה.
אתה צודק. אין בו “משהו מיוחד” חוץ מזה שהוא לעולם לא הכריח אותי לבחור.
שחר עמד, המום, פניו מתחלפות בין כעס, הלם ולעג.
אז זהו, חתול?
זהו, אמרה.
הוא הסתובב והלך.
מיכל נותרה בדממה.
נכנסה למטבח, שוקו על הברכיים.
שוב אנחנו לבד.
החתול הביט, התלטף.
ופתאום תחושת שחרור. כמו להוריד אבן בגודל של בנק לאומי מהלב.
אתה יודע, שוקונת, חייכה, עשינו את הדבר הנכון.
ושקט. סוף סוף.
עברו שלושה חודשים. בחוץ האביב פורץ, צרצרים במרפסת, יונים דוהרות. מיכל משקה סיגליות באדן יצרה חממה ביתית של צבעים מתפוצצים.
תראה, שוקו, איזה יופי! הציגה לו פרח שנפתח.
הוא הריח, גער באישור.
היה לה קשה בהתחלה לא בגלל הבדידות, אלא מהמחשבות: “אולי טעיתי? אולי הוא היה ההזדמנות האחרונה?”
אבל עם הזמן, הבית התמלא חיים.
התחילה ללמד שוב: שני תלמידים, תמר בת השש ועידו בן הארבע עשרה. מוזיקה חזרה, שמחה חזרה.
מיכל, מי זאת החתול החמוד? שאלה תמר.
זה שוקו. החבר שלי.
מותר ללטף?
בכיף.
ושוקו התמסר לגמרי.
ולפני כמה ימים, פגשה בשכן מהקומה החמישית מאיר, מורה לפנסיה, אלמן. הסתבכו בשיחה ארוכה.
יש לך חתול מקסים, העיר כשראה את שוקו.
אוהב חיות?
מאוד. הייתה לי כלבה, מתה לפני שנתיים. מאז חסר לי חבר.
המשיכו לדבר שעה ושעתיים. מאיר איש מרתק חכם, רגיש, עדין לב.
שוקו מסתדר עם אורחים?
בודק אופי.
מאיר צחק:
מקווה שאעבור מבחן.
עבר.
עכשיו מיכל רואה את שוקו ישן בשמש, והיא מחייכת.
היא הכינה תה וישבה בכורסה, שוקו על הברכיים.
תודה, לחשה, שהזכרת לי אהבה לא דורשת לשבור אמון.
החתול גרגר. בית, חום, אמת.
והפחד מהבדידות נעלם. כי עם מי שאוהב אותך בלי תנאים את אף פעם לא באמת לבד.







