אירנה עוד לא הספיקה לנתק את השיחה עם בעלה ולפתע קלטה קול נשי זר בקו – סיפור על שלג ירושלמי, בגידות, מיילים שנחשפים ובחירה בין חיים שלמים לאהבה מפתה בת עשרים ושש

מיקה לא הספיקה לנתק ליואב וכבר שמעה בבירור קול נשי בצד השני.
היא עמדה ליד החלון בסלון, הביטה בחוסר ריכוז על הטיפות שזלגו על שמשת תל אביב. השיחה עם יואב הייתה אמורה להיגמר עוד שיחת חולין של סוף יום, אחרי חמש עשרה שנות נישואים. הוא רק עדכן מהנסיעה לירושלים: הכל זורם, ישיבות מוצלחות, אני חוזר עוד שלושה ימים.
טוב, מתוקה, דבר איתי כשתתפנה, אמרה והורידה את הטלפון מהאוזן, בדיוק כשהייתה אמורה ללחוץ על כפתור הניתוק. אבל אז עצרה. קול נשי, צעיר וצלול, נשמע מהקו השני:
ידה של מיקה קפאה באוויר. הלב שלה החסיר פעימה ואז פרץ בדפיקות מטורפות. היא הצמידה את הנייד חזרה, אבל כבר היו רק טונים יואב הספיק לנתק ראשון.
מיקה התמוטטה לכורסה, הרגליים בקושי החזיקו. בראש התרוצצו מחשבות: יואבי… אמבטיה… איזו אמבטיה בבית מלון? המוח שלה שלף פתאום זיכרונות: סופי שבוע שהוא היה בישיבות, שיחות מאוחרות במרפסת, בושם חדש במכונית שלו.
היא פתחה ליד המחשב את האימייל שלו, בלי שום קושי הסיסמה אותה סיסמה שהשתמשו בה עוד כשהייתה ביניהם חברות וכנות. כרטיסי רכבת, הזמנת חדר סוויטת ירח דבש במלון חמישה כוכבים במרכז ירושלים. לשניים.
היא גילתה גם מיילים. רוני. בת עשרים ושש, מאמנת כושר. “מאמי, אני לא מסוגלת יותר. הבטחת שתתגרש ממנה כבר לפני שלושה חודשים. כמה זמן זה יימשך?
ובום הבחילה הכתה בה. מולה עלו פתאום פלאשבקים: הפעם הראשונה שפגשה את יואב אז היה מנהל זוטר, היא עוזרת רואת חשבון מתחילה. הם חסכו שנה בשביל החתונה, גרו בדירה שכורה, התלהבו מכל הישג. היום הוא סמנכ”ל פיתוח, היא מנהלת כספים בחברה, ומפרידות ביניהם תהום של חמש עשרה שנה ו-26 של רוני.
****
בסוויטה, יואב הלך הלוך ושוב.
מה את עושה, רוני? הקול שלו רעד ונעלם בכעס.
רוני שכבה על המיטה, מתוחה כמו חתולה שאכלה קערה של שמנת. שערה הבהיר והארוך היה מפוזר על הכרית.
אז מה קרה? הרי אמרת לי שבקרוב תתגרש ממנה.
“אני אחליט מתי ואיך,” התפוצץ. “את לא מבינה למה סיבכת אותי? מיקה לא טיפשה, היא קלטה הכל!”
טוב מאוד, רוני התרוממה בבת אחת. נמאס לי להיות המאהבת שמתחבאת במלונות. אני רוצה לאכול איתך במסעדות, להכיר את החברים שלך, להיות האישה שלך, לא עוד מחבואים!
“את מתנהגת כמו ילדה קטנה,” סינן.
“ואתה פחדן!” היא צעקה פתאום. תסתכל עלי, צעירה, יפה, אני יכולה להביא לך ילדים. מה יש למיקה להציע חוץ מלנהל את הכסף שלך?
הוא תפס לה בכתפיים: “אל תדברי ככה על מיקה! את לא יודעת עלינו כלום!”
יודעת מספיק שאתה לא מאושר. שהיא קבורה בעבודה ובעניינים בבית. מתי בכלל הייתם יחד באמת? נסעתם פעם לנופש לבד?
יואב הסתכל על החלון. שם, בתל אביב, הדירה והחיים עם מיקה לאט לאט התפרקו כי ילדה חסרת סבלנות אמרה משפט אחד.
****
מיקה ישבה במטבח המחשיך, אחוזה בכוס תה שהתקררה. בנייד צברו שיחות שלא נענו, רובן מיואב. מה תגיד אם תענה? מאמי, שמעתי את המאהבת שלך מזמינה אותך לאמבטיה?
בתוכה קפצו תמונות: יואב כורע ברך מול כל המסעדה, עונד לה טבעת. עוברים יחד לדירה הראשונה, הדירה הקטנה בבת ים. הוא עומד לצידה כשאמא שלה נפטרה. היא חוגגת איתו את הקידום.
אבל אחר כך באו מרתונים בעבודה, משכנתא, אינסוף תיקונים בדירה. מתי ישבו לשוחח סתם על החיים? מתי רבצו מחובקים מול סדרה? מתי העזו לחלום שוב?
הטלפון רטט. הפעם הודעה: מיקה תקשיבי, חייבים לדבר. אני אסביר הכול.
מה יש פה להבהיר? שהיא כבר לא הילדה שהוא אהב? שהפכה שגרתית? שמאמנת כושר בת 26 מבינה אותו יותר?
ניגשה למראה. ארבעים ושתיים שנה. קמטוטים בפנים, שיער מלבין שהיא טורחת לצבוע כל חודש. מתי היא הפכה עייפה, חיה מלחץ, דואגת רק למשכנתא ולעבודה?
****
יואב, לאן נעלמת? רוני פגשה אותו במבט עצבני שבדיוק חזר אחרי ניסיון נואש לדבר עם אשתו.
לא עכשיו, התיישב בכבדות, משחרר את העניבה.
דווקא עכשיו! אתה מבין שעכשיו אין יותר איפה להסתתר? מה אתה עושה הלאה?
הוא הביט בה, רוני צעירה, בטוחה בעצמה. בדיוק כמו שמיקה הייתה לפני חמש עשרה שנה. איך הוא הגיע לזה?
רוני, הוא העביר יד על פניו, מותש, את צודקת. הגיע הזמן להחליט.
היא הביטה בו נלהבת, קופצת אליו: ידעתי שתעשה את הדבר הנכון!
כן דחף אותה בעדינות. צריך לסיים את זה.
מה? היא נרתעה כאילו קיבלה סטירה.
זו הייתה טעות. אני אוהב את אשתי. יש בינינו משברים, התרחקנו, נכון. אבל אני לא מסוגל לא רוצה לוותר על מה שהיה בינינו.
אתה פחדן! דמעות זלגו.
לא, רוני. פחדן הייתי כשהתחלתי הרומן. ששיקרתי לאישה שחלקה איתי שמחות, קשיים, הצלחות וגם כישלונות. את צודקת אני אומלל עכשיו. אבל אושר לא מוצאים אצל מישהי אחרת בונים אותו מחדש.
****
הדלת צלצלה אחרי חצות. מיקה ידעה שהוא תפס את הטיסה הראשונה לתל אביב.
מיקה, תפתחי, בבקשה, קולו נשמע עייף מהדלת.
היא פתחה. יואב עמד שם, לא מגולח, בחולצה מקומטת, עיניים מלאות חרטה.
אפשר להיכנס?
היא פינתה לו, ואז נכנסו למטבח המקום שפעם תכננו בו חיים, קיבלו בו החלטות חשובות.
מיקה…
לא צריך, קטעה אותו. אני יודעת. רוני, 26, מאמנת כושר. ראיתי את המיילים שלך.
הוא הנהן, בלי להצליח לדבר.
למה, יואב?
הוא שתק דקות ארוכות, בוהה בתל אביב שמבעד לחלון.
כי הייתי חלש. כי פחדתי שהפכנו זרים. כי היא הזכירה לי אותך פעם, לפני שהתבגרנו. כשהיית מלאה שמחת חיים ורצית הכל.
ומה עכשיו?
עכשיו עכשיו אני רוצה לנסות לתקן. אם תסכימי.
והיא?
נגמר בינינו. הבנתי שאני לא מסוגל לאבד אותך. לא רוצה. מיקה, אני לא מצפה שתסלחי לי. אבל בואי ננסה מהתחלה? נלך לטיפול זוגי, נקדיש זמן ביחד, נחזיר את מי שהיינו…
מיקה הביטה בו מבוגר, קצת אפור, עדיין מוכר ומרגיע. חמש עשרה שנה זה לא סתם מספר. אלה הרגלים, בדיחות שרק הם מבינים, שתיקות משותפות. היכולת להשתתק ולסלוח.
אני לא בטוחה, יואב, פרצה בבכי סוף-סוף. באמת לא בטוחה…
הוא חיבק אותה בעדינות, והיא לא התרחקה. הגשם כיסה את תל אביב כמו שמיכה דקה.
ובאותו זמן, רוני בכתה בסוויטה הנטושה, ולראשונה פגשה את האמת המכאיבה: אהבה אמיתית היא לא סערה או אש. זה בחירה יומיומית.
במטבח אפוף תה קר, שני אנשים כבר לא צעירים ניסו לאסוף שברים של חיים. מחכה להם דרך לא קלה: טיפולים, שיחות קשות, לחזור להכיר אחד את השני. אבל עכשיו הם ידעו: לפעמים חייבים כמעט להפסיד משהו כדי להבין כמה הוא יקר.