תשמעי, חייבת לספר לך משהו… ישבתי אתמול בערב ליד החלון, לוגמת תה, מסתכלת על גשם דק שיורד על תל אביבאת מכירה את זה, רגע של שקט כזה בין כל היום המטורף. דניאלה, חברה שלי עוד מהלימודים, הייתה על הקו. האמת? שיחה רגילה עם הבעל שלה, אלעד. כלום מיוחד, שיחה שגרתית כזאת כמו שעושים אחרי חמש עשרה שנים ביחד.
אלעד מדווח לה על פגישות בירושלים, כאילו הכל דבש, חוזר עוד שלושה ימים. היא כבר מתה לסיים, לוחצת לסגור, ואז… פתאום קלטה ברקע, מעבר לשיחתו, נשמע מבעד לטלפון קול של בחורה! צעיר, מתנגן כזה. כמעט בלעה את הלשון.
ידה עלתה באוויר, הלב שלה דפק בטירוף. מנסה להצמיד את האוזן שוב, לשמוע עוד, אבל הוא כבר ניתק. נשארה עם הטלפון ביד, הלב שוקע כמו אבן. וכל המחשבות צפות “מה פתאום אמבטיה בירושלים? מי זו?”
הראש חוזר לאירועים האחרונים הנסיעות המתמשכות, הודעות מאוחרות שהוא עונה מהמרפסת, ריח בושם חדש באוטו שלו. הידיים שלה רעדו כשהדליקה את הלפטופ. את הסיסמה לאימייל זכרה עוד מלפני שנים, כשעוד היה ביניהם כזה אמון ושקיפות טוטאלית.
והנה, כניסות למלונות, סמסים… “סוויטה ירח דבש” במלון חמישה כוכבים באמצע ירושלים, לשני אנשים. ובתיבת הדואר מיילים עם מישהי בשם תהילה. בת 26, מדריכת פילאטיס. מאמי, נמאס לי כבר, אמרת שתתגרש, כמה זמן עוד אפשר להסתתר?
דניאלה הרגישה בחילה. כל כך חי בזיכרונה הדייט הראשון שלהם, כשאלעד עבד בתור רפרנט צעיר בבנק והיא רק התחילה בתור רואת חשבון. הם חסכו שקל לשקל לחתונה באיזה דירה שכורה ברמת גן. למדו ביחד מהזהשמחות, נפילות, הצלחות, הכל. היום הוא סמנכ”ל בסטרטאפ, היא מנהלת כספים, וביניהם איזה קיר בגובה של חמש עשרה שנה וצניחה של עשרים שנה, בזכות תהילה הזאת.
****
ואלעד? הוא שורף סיבובים במלון בירושלים כאילו אין מחר.
למה עשית את זה? מתפוצץ.
ותהילה, שוכבת על המיטה, חצי עייפה מהחיים, לובשת חלוק סאטן, שיער חלק וחיוך מתוק:
“אבל מה כבר קרה? אמרת לי שדי, שאתה משחרר אותה.”
אני אחליט מתי ואיך! את לא מבינה מה עשית?! דניאלה לא טיפשה, היא קלטה הכל!
אז מה רע בזה? היא קמה בבת־אחת, עמידה איתנה, בא לי כבר שתפסיק להסתיר אותי. רוצה איתך חיים אמיתיים. לצאת למסעדות, להכיר את החברים שלך, להיות אשתך!
את מתנהגת כמו ילדה, הוא נוזף בה.
ואתה פחדן! בידיים רועדות היא מתקרבת אני צעירה, יפה, יכולה ללדת ילדים. מה היא, סופרת לך תלושי משכורת?
הוא תופס לה בכתפיים: אל תדברי ככה על דניאלה! אין לך מושג מי היא, או מה היה בינינו!
יודעת מספיק, היא נסוגה. יודעת שאתה לא מאושר איתה, שהיא טובה רק לעבוד ולנהל בית. תגיד, מתי בכלל נגעת בה? מתי הייתם פעם אחרונה בחופשה ביחד?
הוא מסתכל דרך חלון המלון על ירושלים החשוכה והגשומה. איפשהו בתל אביב, בבית האמיתי שלו, כל מה שבנו יחד מתפרק עכשיו בגלל משפט אחד של בחורה צעירה.
****
דניאלה יושבת במטבח, החדר חשוך, כוס תה מזמן התקררה בידיים. הטלפון מלא שיחות שלא נענו. אין לה כוח להרים. על מה כבר אפשר לדבר? שתגיד לו ששמעה את הבחורה החדשה שלו מזמינה אותו לאמבטיה?
היא רואה תמונות שלהם עולות בזיכרון הצעת נישואין במסעדה קטנה ביפו, הכניסה לדירה הראשונה בפתח תקווה, התמיכה שלו כשהיא ישבה שבעה על אמא שלה, החגיגה על הקידום שלו… ואז הגיעו הלחצים, המשכנתא, השיפוץ שלא נגמר… מתי בעצם דיברו באמת, אחד עם השני, סתם, לא על החיים או על הילדים? מתי ישבו לראות סדרה מחובקים על הספה?
הטלפון רוטט שוב. הפעם הודעה:
דני, אני חייב לדבר, אני אסביר הכל.
נו באמת… להסביר מה? שהיא כבר לא בת עשרים? שמישהי בת 26 מבינה אותו טוב יותר? היא לוקחת את עצמה למראה, בוחנת: ארבעים ושתיים, קמטוטים קטנים ליד העיניים, שיער שיש בו כבר כמה חוטי כסף שמודבקים לצבע. מתי בדיוק התגנבה האלמנות הזאת לעיניים, הרצון רק לא להפסיד שליטה, לא ליפול מהתלם?
****
אלעד חוזר לחדר מלון, נראה חיוור כמו דף.
“נו, איפה נעלמת?” תהילה מתעצבנת.
עזבי, עכשיו לא… מתיישב בכורסה, פותח כפתור בחולצה.
לא, דווקא כן! מה קורה הלאה? עכשיו תבחר אחת ולתמיד.
הוא מסתכל עליה בחורה יפה, שופעת ביטחון, מלאה חלומות. כך הייתה דניאלה פעם. אלוהים, איך הוא הידרדר ככה?
תהילה, את צודקת. הגיע הזמן להחליט.
היא קופצת עליו בשמחה: ידעתי, ידעתי שתעשה את זה בשבילנו!
כן, הוא מזיז אותה בעדינות. אנחנו חייבים להפסיק עם זה.
סליחה?! היא זזה ממנו כאילו הכה אותה.
זו טעות אחת גדולה, הוא קם. אני אוהב את אשתי, למרות הכל. נכון, קשה לנו, התרחקנו. אבל אני לא מוכן למחוק כל מה שהיה.
פחדן! עיניה מתמלאות דמעות.
הפחדנות שלי הייתה לנהל רומן מאחורי הגב של האישה שעשתה איתי הכל שמחה, כאב, הצלחות, כישלונות. את צדקת אני לא מאושר. אבל אושר בונים, לא בורחים אליו.
****
בשעה שתיים בלילה בערך דניאלה שומעת דפיקה בדלת. ברור לה שזה אלעד ישר קפץ על הטיסה הראשונה חזרה מהבירה.
דני, תפתחי לי, בבקשה, הוא אומר בשקט מעבר לדלת.
היא פותחת. הוא עומד שם, זיפים של שלושה ימים, חליפה מקומטת, עיניים מלאות אשמה.
אפשר להיכנס?
היא נותנת לו להיכנס. הם יושבים במטבח אותו מקום שבו פעם רקמו חלומות, קיבלו החלטות גדולות.
דני…
עזוב, אל תתחיל. אני יודעת הכל. תהילה, 26, מדריכת פילאטיס, ראיתי את האימיילים.
הוא רק מניד בראש.
למה, אלעד?
הוא שותק, מסתכל על האורות מהחלון.
כי אני פחדן. כי פחדתי שנעשה זרים. כי היא הזכירה לי אותך פעם היית כזו, מלאה חיים וחלומות.
ומה עכשיו?
עכשיו… אני רוצה לתקן. אם תתני לי. נעשה טיפול זוגי? נקדיש זמן, ננסה שוב? נהיה אנחנו של פעם…
והיא מסתכלת עליו בעלה, הזקן, עם השיער שיבה, שלו, האהוב שלה באמת. חמש עשרה שנה זה לא סתם מספר. זה בדיחות פרטיות, רצף אמיתי של חיים, לדעת לשתוק יחד. זה לדעת לסלוח.
אני לא יודעת, אלעד, והיא בוכה, סוף סוף, אחרי הכול.
הוא מחבק אותה בשקט, והיא לא מתרחקת. גשם סוף החורף מחליק על השמשות בתל אביב, מכסה את העיר בלבן דק כזה ובירושלים, בחדר מלון זר, מישהי צעירה בוכה, לראשונה טועמת מה זו אהבה אמיתית: לא רומנטיקה, לא קיצי־קיץ. זה בחירה יומיומית.
ושם במטבח, שני אנשים כבר לא צעירים מנסים לאסוף את החתיכות. מסע ארוך מחכה להם דרך דמעות, חוסר אמון, טיפול זוגי, עוד הרבה שיחות קשות. אבל שניהם מבינים: לפעמים, משהו צריך להתפרק כדי שנדע כמה הוא שווה.
