אנשים עם צעצועים יוקרתיים: מקררים חכמים שמדברים, מכוניות שמצפצפות אם אתה נושם חזק, וציוד גינון שעולה יותר מהפיקדון הראשון ששילמתי על דירה. ואני? אני עם מכסחת דשא ישנה, צבע מתקלף, חוט התנעה עקשן ולב של עז הרים. היא הגיעה אליי במקרה ובצורך – מכל הכלים שרק שורדים. בן הזוג לשעבר קנה אותה בשקל וחצי בשוק יד שנייה, בזמנים שהיינו “אנחנו” והאמנו לנצח, בזמנים ששילמנו חשבונות בזמן. כשהגירושים קרו, חילקנו הכול: הוא לקח את הדברים הגדולים שנראים מרשימים בתמונות, ואני שמרתי על מה שמניע את החיים – כמה כלי מטבח, שואב אבק חורק, והמכסחת – כי לדשא לא אכפת כמה חשבון הבנק שלי חלש. לא שמרתי עליה מרגשנות, אלא פשוט כי לא היה לי כסף להחליף אותה. ואז הזמן עשה את שלו: החיים של בן הזוג התרסקו כמו עלים ברוח, והוא איבד את כל ה”מרשים”. ואני? נשארתי עם המכסחת. עשרים ושתיים שנים של תפעול לבד, בלי עזרה שנייה, להיות זו שמסדרת, מתקנת, מוצאת פתרונות. בלי מחסן, בלי מוסך, בלי מקום שמור. היא עומדת כל השנה בחוץ, במקום שהחורף הישראלי מנסה לפגוע בה – ולא משנה גשם, חמסין או בוץ, בכל אביב אני יוצאת אליה, מסירה עלים, בודקת דלק, מתפללת שהיא תתניע. תמיד בהתחלה שותקת, ואז ברעם כועס אומרת: “אני עוד פה – בואי נתחיל.” ככה שנה אחרי שנה, עקשנות שעובדת גם בלי להיות נוצצת. ואצלי, כל פעם מחדש, מתמלאת תודה אומרת: לא בגלל שהיא מכסחת דשא, אלא כי היא הוכחה – שמשהו ישן ולא מושלם עדיין יכול לנצח. לא הכל חייב להיות מנצנץ ומושלם. לפעמים הניצחון הוא שקט: מכשיר שמסרב למות, אישה שממשיכה להחזיק את החיים, דשא שנחתך כי לא ויתרתי – וגם בגיל חמישים, כשהגב כואב והסבלנות קצרה, אני עומדת עם ידיים על הידית, מחייכת, כי היא לא יודעת את הסיפור שלי, אבל היא חלק ממנו. ואני אוהבת אותה לא בגלל שהיא חדשה – אלא כי היא נאמנה. בעולם שהכול מתפרק בו, נאמנות זה סוג של נס.

אירנה עוד לא הספיקה לנתק את השיחה עם בעלה ולפתע קלטה קול נשי זר בקו – סיפור על שלג ירושלמי, בגידות, מיילים שנחשפים ובחירה בין חיים שלמים לאהבה מפתה בת עשרים ושש

מיקה לא הספיקה לנתק ליואב וכבר שמעה בבירור קול נשי בצד השני.

00

אירנה לא הספיקה לנתק את השיחה עם בעלה ופתאום שמעה קול נשי מהעברה השני אירנה עמדה ליד החלון, מתבוננת בשלג התל-אביבי שיורד – שיחה שגרתית מבעלה דני, שנמצא ב”נסיעת עסקים” בירושלים: הכול בסדר, יחזור עוד שלושה ימים. “סבבה, נדבר,” אמרה בעייפות, התכוונה לנתק, אבל עיכב אותה קול נשי, צעיר ומלודי: ידה של אירנה קפאה. ליבה דילג על פעימה והאיץ. היא חזרה להצמיד את הנייד, אבל דני כבר ניתק. נשימתה נעתקה כשהיא התיישבה בהלם. בדמיון עלו חשדות: “דנוש… אמבטיה…? איזו אמבטיה בנסיעת עבודה?” ואז הבליחו לה בראש התמיהות מהחודשים האחרונים – עוד נסיעות, שיחות מאוחרות מהמרפסת, בושם חדש ברכב… ידיה רעדו כשפתחה את הלפטופ, נכנסה לאימייל שלו (את הסיסמה זכרה, עוד מהימים של אמון). כרטיסי טיסה, הזמנת חדר – “סוויטת ירח דבש” במלון בירושלים, לזוג. ואז נתקלה בהתכתבות: חגית. בת 26, מאמנת כושר. “מאמי, אי אפשר ככה יותר. תתגרש כבר. כמה זמן אפשר לחכות?” אירנה הרגישה בחילה. חלפו בראשה תמונות הדייט הראשון שלה עם דני – הוא עוד היה עובד בנק פשוט, היא רואת חשבון מתחילה, גרו בדירה שכורה ברמת גן, חיכו לחתונה. היום – הוא סמנכ”ל הצלחה, היא מנהלת כספים, וביניהם נפרשה תהום של חמש עשרה שנות נישואים ועשרים ושש שנות הבדל מחגית. **** במלון בירושלים דני הלך מצד לצד. “למה עשית את זה?” הידיים רועדות מכעס. “חמוד, הרי אמרת שתתגרש כבר…” ענתה חגית בחיוך מתגרה. “אני אחליט איך ומתי. מה עשית? אירנה קלטה הכול!” “מצוין,” אמרה חגית וקמה מהמיטה. “נמאס לי להיות פילגש שמתחבאה במלונות. בא לי לצאת איתך למסעדות, להכיר את החברים שלך, להיות אשתך, לא סוד!” “את ילדה,” סינן דני. “ואתה פחדן…” פניה מתמלאות דמעות. הוא התרחק. בלב חשב: פעם אירנה הייתה בדיוק ככה – מלאת חלומות. איך יכולתי לעשות לה את זה? **** אירנה במטבח בדירה בגבעתיים, לוחצת כוס תה קרה. עשרות שיחות שלא נענו מדני – אין לה מה להגיד. “חיים שלי, שמעתי את המאהבת שלך מזמינה אותך לאמבטיה?” היא מביטה בראי – ארבעים ושתיים, קמטוטים, שיער שהלבין. מתי הכול הפך לשגרה תשושה? הנייד רוטט: “אירנה, דברי איתי. אני אסביר הכול.” להסביר מה? שזקנה? שהמאמנת הצעירה מבינה אותך יותר? **** “דני, איפה היית?” חגית תקעה בו מבט כשחזר לחדר. “לא עכשיו,” גונח בנפילה על הכסא. “עכשיו בדיוק! תחליט מה קורה מפה.” הוא מביט בה. ככה נראתה אירנה פעם. אלוהים, איך הגעתי לזה… “חגית,” נשם עמוק, “את צודקת. צריך להחליט.” היא זוהרת, מחבקת אותו. “לא… צריך להפסיק.” “מה??” “זאת טעות. אני אוהב את אשתי. טעינו. צריך לבנות אושר, לא לרדוף אחריו.” **** צלצול בדלת בסביבות חצות. אירנה יודעת שדני – טס בטיסה הראשונה מג’ילגו. “אויש, אירנה, תפתחי לי,” נשמע קולו מצידו השני. היא פותחת. דני, עייף, עיניים מלאות אשמה. “אני יכול להיכנס?” במטבח, ליד הזיכרונות. “אני יודעת הכול – חגית, 26, מאמנת כושר. ראיתי מיילים.” הוא שותק, מביט בחלון. “למה, דני?” “לפחד… שכחנו איך לחיות יחד. היא הזכירה לי אותך – פעם.” “ומה עכשיו?” “אני רוצה לתקן. אם תתני לי. נלך לטיפול, נתחיל לדבר, ניסע לחופש… נחזור להיות מה שהיינו.” היא מביטה בו – מזדקן, בן בית, אהוב. “אני לא יודעת, דני… אני פשוט לא יודעת.” הוא מחבק – היא לא מתרחקת. בחוץ יורד שלג. במלון בירושלים, חגית בוכה: אהבה היא לא רק ריגוש וסוד. היא בחירה יומיומית. פה, במטבח בגבעתיים, שני בוגרים מנסים לאחות שברי חיים. דרך ארוכה לפניהם – דרך כאב, סליחות וטיפול זוגי, למידה מחדש. לפעמים צריך לאבד משהו כדי להבין את ערכו.

תשמעי, חייבת לספר לך משהו… ישבתי אתמול בערב ליד

00

נכנסתי למסעדה בירושלים כדי לאכול שאריות כי הייתי גוועת מרעב… בלי לדעת שבעל המקום יחליף את גורלי לעד. הבטן שלי נהמה כמו כלב רחוב, והידיים קפאו מהקור הירושלמי. הסתובבתי ברחוב בן יהודה, מתבוננת בחלונות הראווה של חנויות האוכל עם הריח המשכר של שניצלים ופיתות חמות שממש כאב יותר מהקור. לא היה לי אפילו שקל אחד.

אני חייבת לספר לך מה קרה לי, זה סיפור כזה שאפשר רק

00

– נו, זהו זה! – קרא סשה – הכל נכון! המילה האחרונה צריכה להיות תמיד של הגבר בבוקר הגיע לנצרי לבית יפימנקו הנכד הבוגר מהעיר, שבחתונתו הם ביקרו לא מזמן. סשה הגיע לקחת תפוחי אדמה, כי הוא תמיד עזר לסבתא וסבא האהובים לשתול ולהוציא את התפוחי אדמה. – נו, ספר כבר, סשה, איך אתה מסתדר עם סבטלנה שלך? – שאלה הסבתא בדאגה בזמן שעבדה ליד התנור. – ככה, לפעמים טוב, לפעמים פחות, סבתא… – ענה סשה לא בהתלהבות. – יש ימים ויש ימים… – רגע, רגע – אמר הסבא, דרוך – מה זאת אומרת, יש ימים ויש ימים? כבר הספקתם לריב? – לא, עוד לא, מנסים להחליט מי הבוס בבית – הודה הנכד. – אוי ואבוי… – נאנחה בשעשוע הסבתא – מה יש בכלל להחליט? זה הרי ברור מאליו. – ברור – פרץ סבא בצחוק – שתמיד האישה היא בעלת הבית האמיתית. – נו נו… – נשמע שוב מהתנור. – סבא, מה אתה אומר? – הנכד הסתכל מופתע – אתה צוחק עליי, נכון? – לגמרי לא – ענה הסבא נחרצות – ואם אתה לא מאמין, תשאל את סבתא שלך. נו, קטיה, תגידי – למי בבית תמיד המילה האחרונה? – מספיק עם השטויות – ענתה סבתא בטוב לב. – לא, תגידי! – התעקש סבא – מי מחליט אצלנו, אני או את? – טוב, אולי אני… – מה זאת אומרת? – לא האמין הנכד – אני תמיד חשבתי שמי שצריך להחליט זה הגבר. – עזוב אותך, סשה – צחק סבא – במשפחה אמיתית זה לא ככה בכלל. בוא אספר לך כמה סיפורים, ותבין לבד. סיפור – נו, הנה זה מתחיל – רטנה הסבתא – עכשיו הוא עוד יספר על האופנוע. – איזה אופנוע? – התפלא הנכד. – זה שעומד מלא חלודה במחסן – אישר הסבא בחיוך – עוד מעט בן מאה. ותדע איך סבתא הכריחה אותי לקנות אותו? – סבתא? הכריחה? – כן, היא אפילו הביאה לי כסף משלה, אבל קודם הייתה סיפור אחר. פעם הרווחתי די כסף, בדיוק לאופנוע עם סירה. אומר לקאטיה, סבתא שלך, – רוצה לקנות אופנוע עם סירה, שנוכל להביא תפוחי אדמה מהשדה. פעם היו נותנים לנו חלקה מחוץ לעיר. סבתא שלך התעקשה. אמרה – עדיף נקנה טלוויזיה צבעונית, שהייתה יקרה אז. תמיד הבאת תפוחי אדמה באופניים – תמשיך ככה. שק על השלדה – וקדימה! טוב, אמרתי, המילה שלך תמיד אחרונה. קנינו טלוויזיה. – ומה עם האופנוע? – לא הבין הנכד. – גם את האופנוע קנינו… – נאנחה הסבתא – רק אחרי שהסבא כמעט שבר את הגב, אז אני נאלצתי לגרור את כל התפוחי אדמה לבד. כמעט הכל סחבתי. ואז, בנובמבר, כשמכרנו את החזירים, נתתי לו את כל הכסף ואמרתי – סע תקנה אופנוע עם סירה. – ובסתיו הבא שוב היה לנו קצת כסף – המשיך הסבא – אני אומר: הפעם צריך לבנות סאונה חדשה, הגג של הישנה קרס. אבל סבתא שוב התעקשה – עדיף נקנה רהיטים, שנחיה כמו אנשים נורמליים. טוב, אמרתי, המילה שלך אחרונה. קנינו רהיטים. – ובאביב הסאונה קרסה מהשלג – סיימה הסבתא – מאז החלטתי, שכדאי לעשות מה שאיוואן אומר. – נו, זהו זה! – קרא סשה – הכל נכון! המילה האחרונה צריכה להיות תמיד של הגבר. – לא, סשה, לא הבנת – צחק הסבא – הרי כל פעם לפני שאני עושה משהו, אני שואל – מותר לי לתקן את התנור? ואם היא מסכימה – אז עושים. – ומאז, בכל מקרה, אני תמיד אומרת – תעשה כמו שאתה חושב נכון. – אז סשה, בסופו של דבר, המילה האחרונה תמיד של האישה – סיכם הסבא – הבנת? סשה חשב, פרץ בצחוק, חשב שוב, ולבסוף פניו אורו. – עכשיו הבנתי, סבא. כשאחזור הביתה, אגיד: ‘טוב, סבטה, טסים לטורקיה, כמו שאת רוצה. ואת הרכב, בינתיים, לא אתן למוסך. הגיר עושה בעיות, צריך להחליף. אם הרכב יתקלקל – שיהיה. ניסע כל החורף לעבודה באוטובוס. רק נקום שעה קודם, מה כבר קרה…’ ככה זה, נכון, סבא? – בדיוק החלטה נכונה – הנהן הסבא בחיוך – עוד שנה-שנתיים, הכל יתאזן אצלכם בבית. ואשתך תמיד תהיה הבוסית בבית. יותר קל לגבר ככה, אני יודע מניסיון…

נו, הנה! קרא אסף. הכל מסתדר! בסוף הגבר תמיד אומר את

03

בוא, שגיא… — גברתי, אבל אין לנו את הכסף… — לחש הילד באי-נוחות, מביט בשקית המלאה מכל טוב. אחרי חנוכה, העיר נראתה קודרת יותר. האורות עוד נתלו על העמודים, אך לא חיממו איש. אנשים מיהרו, החנויות כמעט ריקות, ובבתים נותר אוכל מיותר ושקט כבד. בבית הגדול של משפחת כהן, השולחנות היו עמוסים כרגיל — עוגות שמרים, בשרים, סלטים, תפוזים — הרבה מעבר למה שנחוץ. גברת כהן אספה בעדינות את הצלחות, מביטה על המזון וגרונה נחנק מדמעות. ידעה שחלק ייזרק לפח, ומחשבה זו כאבה לה. מתוך דחף לא מוסבר ניגשה לחלון. ושם ראתה אותו — שגיא. עמד ליד השער, קטן ושקט, כובע לראשו ומעיל דק לגופו. לא הביט בעקשנות על הבית, כאילו חיכה… ללא אומץ לדפוק. ליבה נשנק. כמה ימים לפני חנוכה ראתה אותו עומד ליד חלון ראווה, מציץ באוכל מסודר. לא התחנן, לא התריע, רק התבונן. המבטים המצוקקים והמוותרים הללו לא עזבו אותה. אז הבינה. הניחה את הצלחות, לקחה שקית גדולה ומילאה בלחם, עוגות, בשר, פירות וממתקים; הוסיפה עוד אחת, ועוד אחת — כל השאריות מהחג. פתחה את הדלת בעדינות. — שגיא… בוא, ילד. הילד נחרד. ניגש באי-ביטחון. — קח, ורוץ הביתה, אמרה ברוך ומסרה את השקיות. שגיא קפא. — גברתי… אין לנו כסף… — לא צריך כסף, ענתה. רק לאכול. ידיו רעדו כשלקח את השקיות, צמודות לליבו כאילו היו דבר שביר וקדוש. — תודה… לחש, דמעות בעיניו. גברת כהן הביטה בו מתרחק, לאט מהדרך שבא, כאילו לא רצה שייגמר הרגע. באותו ערב, בבית קטן, אם בכתה מהכרת תודה. ילד אכל עד ששבע. ומשפחה הרגישה שכבר אינה לבד. בבית הגדול השולחנות התרוקנו, אך הלבבות נתמלאו. כי העושר האמיתי לא במה שאתה שומר לעצמך, אלא במה שאתה בוחר להעניק כשאף אחד לא מחייב אותך. ואולי חג לא נגמר ביום. אולי הוא מתחיל ברגע שפותחים את הדלת… ואומרים: “בוא”. 💬 כתבו בתגובות “חסד” והעבירו את הסיפור הלאה. לפעמים, מחווה קטנה משנה חיים.

– תבוא, נועם… – גברת, אבל אין לנו

04

כשהחמות שלי אמרה: “הדירה הזאת שייכת לבן שלי”, אני כבר החזקתי את המפתחות למקום שהיא לעולם לא תוכל לשלוט בו לחמות שלי היה כישרון — לדבר בשקט, כאילו מלטפת במילים… אבל בעצם “לחנוק” בעדינות היא אף פעם לא הרימה את הקול היא לא העליבה בפומבי היא רק “רמזה” — יקירה, — אמרה בחיוך, — חשוב שתדעי… הדירה שייכת לבן שלי. אנחנו רק נותנים לכם לגור בה היא אמרה את זה מול אורחים קרובי משפחה ולפעמים אפילו מול זרים כאילו אני איזה חפץ זמני כמו שטיח שאפשר לנער ולהוציא מתי שמתחשק ונועם — בעלי — תמיד שתק דווקא השתיקה הזאת כאבה הכי הרבה בפעם הראשונה ששמעתי אותה, עוד הייתי חדשה במשפחה. ניסיתי להיות נחמדה. להשתלב. לא ליצור מתחים החמות שלי אמרה את זה בין שתי מזלגות סלט, כאילו מדברת על מזג האוויר: — אצלנו במשפחה, הנכסים עוברים רק לגברים. לכן חשוב שהאישה תדע את מקומה חייכתי אז עוד האמנתי שאהבה מספיקה נועם לחץ לי את היד מתחת לשולחן אחר כך, כשהגענו הביתה, לחש: — אל תקשיבי לה. היא כזאת “— היא כזאת” כך נולדות הטרגדיות הכי נשיות — לא ממכה, אלא מהצדקה עברו חודשים הדירה לא הייתה גדולה, אבל הפכה לבית החלפתי וילונות קנינו ספה חדשה שילמתי מהכסף שלי על שיפוץ המטבח החמות שלי באה “רק לראות שהכול בסדר” ותמיד מצאה מה לא טוב — פה צריך יותר אור — זה לא פרקטי — נועם לא אוהב כזה אוכל — נועם לא אוהב שמזיזים לו דברים נועם… נועם… נועם… כאילו אני לא גרה עם בעל אלא עם אמא שלו, שהתמקמה באוויר בינינו יום אחד הופיעה בלי להודיע פתחה עם המפתח שלה כן. היה לה מפתח בדיוק לבשתי פיג’מה, השיער אסוף, ואת הרוטב על הגז ערבבתי הרגשתי גל של השפלה היא סיירה בחדרים, הסתכלה בפינות, התמקמה ליד החלון כמו בעלת בית — נועם, — אמרה מבלי להביט בי, — חייבים להחליף מנעול. זה לא בטיחותי. וגם… לא מתאים ש”כל אחד” יסתובב פה “— כל אחד” אני הייתי “כל אחד” — אמא, — ניסה נועם לחייך, — זה הבית שלנו היא פנתה אליו — שלנו? — חזרה ברכות, כאילו אמר משהו מצחיק. — אל תתבלבל. הדירה שלך. אני שילמתי, אני בחרתי. נשים באות והולכות. דירות נשארות ואז הבנתי משהו זו לא הדירה שהיא מגנה עליה היא מגנה על זה שאשאר קטנה והחלטתי: אני לא מתחננת לכבוד אני בונה אותו עשיתי מה שאף אחד לא ציפה שָתקתי לא, שתיקה זה לא חולשה לפעמים זה הכנה התחלתי לאסוף מסמכים על כל השיפוצים. כל קבלה, כל חשבונית, כל אישור העברה צילומים “לפני ואחרי” חוזים עם אנשי מקצוע כל ערב, כשנועם ישן — קראתי היה לי מחברת קטנה, כמו נשק סודי שם כתבתי הכול: תאריכים סכומים שיחות ציטוטים שלה לא מנקמה מאסטרטגיה אחרי חודשיים פגשתי עורכת דין לא סיפרתי לנועם לא כי שיקרתי כי לא רציתי לשמוע: “עזבי, יהיה בלגן” לא רציתי בלגן רציתי פתרון העורכת הדין אמרה: — יש לך שני אתגרים. אחד משפטי, אחד רגשי. משפטית — אפשר לטפל. רגשית — את חייכתי: — כבר החלטתי יום אחד נועם קיבל טלפון יצא עצבני — שוב אמא שלי… רוצה שניפגש בערב. “לדבר ברצינות” ידעתי שזה בא יהיה “מועצת משפחה” עוד ארוחה שבה אני החשודה — טוב, — עניתי בשקט. — אבוא נועם הופתע — את לא תכעסי? הסתכלתי עליו וחייכתי — לא. היום אני שמה גבול נפגשנו אצל החמות הכינה שולחן חגיגי — סלט, חלה, עוגה. ככה היא תמיד, כדי להיראות “אם טובה” — חלק מהתכסיס כשהאנשים אוכלים, הם מגנים פחות היא פתחה מייד: — נועם, הגיע הזמן לעשות סדר. אי אפשר להמשיך כך. צריך להבין שלמי יש מה הביטה בי — יש נשים, שנעשות בטוחות בעצמן מדי — מתחילות לחשוב שהן בעלות לגמתי מים — נכון, — אמרתי. — נשים לפעמים חושבות מחשבות מוזרות היא חייכה בנחת, בטוחה שנכנעתי — שמחה שאת מבינה אותי אז שלפתי מעטפה הנחתי אותה על השולחן נועם הסתכל — מה זה? החמות הסתכלה — רגע מתוחה, מיד חזרה להיות אסרטיבית: — אם זה משהו על הדירה, אל תביישי את עצמך הבטתי בה בשקט — זה לא על הדירה הפסקה — אז על מה? ואז אמרתי — לאט, בבהירות, כמו פסיקה: — אלה המפתחות לדירה החדשה שלי החמות נראתה כאילו לא שמעה — אילו מפתחות? חייכתי — מפתחות לדירה. על שמי נועם קם נדהם — מה… איך זה? הבטתי בו — בזמן שאתה הקשבת לאמא שלך, מסבירה לי מה שלי ומה לא… קניתי דירה שאף אחד לא ייכנס אליה בלי הזמנה החמות שמטה מזלג המתכת פגעה בצלחת, כמו סטירה — את… את רימית אותי! — לחשה הנפתי ראש — לא. פשוט אף פעם לא שאלת אותי. התרגלת להחליט בשבילי השתררה דממה נועם הבין פתאום שה”משפחה” שלו לא הייתה שותפות — אבל… למה? — לחש. — אנחנו משפחה הבטתי בו — בדיוק בגלל זה. כי משפחה זה כבוד. ואני חיה בבית שבו קוראים לי “זמנית” החמות ניסתה לחזור לדרמה — אני רק מגנה! אני שומרת! את כלום! חייכתי — נכון. הייתי “כלום”. עד שהחלטתי להיות מישהי הוצאתי קלסר חשבוניות. העברות. חוזים — זה הכסף שהשקעתי בדירה ש”של הבן שלך”. ומחר נמשיך את הדיון — לא פה, אלא אצל עורך דין פניה החווירו — את תתבעי?! אנחנו משפחה! קמתי — משפחה זה לא הזכות לשלוט בי. זה הזכות לכבד אותי לקחתי את התיק. המפתחות צלצלו בידי — בשקט, אבל בבירור — בזמן ששמרת “דירה לבן שלך”… אני שמרתי על החיים שלי יצאנו נועם רץ אחרי במדרגות — לא מאמין שעשית את זה… — לחש הסתובבתי אליו — אתה יכול. פשוט לא הכרת אותי — ומה יהיה איתנו? חייכתי בעצב, אבל בביטחון — זה תלוי בך. אם את מחפש אישה שמתחננת למקום — זו לא אני. אם אתה רוצה אישה שבונה איתך — הגיע הזמן להיות גבר שעומד לידה, לא מאחורי אמא שלו הוא בלע רוק — ואם אבחר בך? הסתכלתי לו בעיניים — אז תבוא לדירה שלי. ותדפוק בדלת באותו ערב נכנסתי לבד לדירה החדשה הייתה ריקה. היה ריח של צבע והתחלה חדשה השארתי מפתחות על השולחן ישבתי על הרצפה ולראשונה מזה הרבה זמן… לא הרגשתי מעמסה רק חופש כי בית הוא לא מטרים רבועים בית הוא מקום שבו אף אחד לא ילחש לך שאת “זמנית” ❓ ואתם — הייתם סובלים שנים “השפלה שקטה”, או שהייתם בונים לעצמכם דלת… ושמים את המפתח רק ביד שלכם?

Когато свекървата ми каза: הדירה הזו שייכת לבן שלי

07

כשאמא שלי אמרה לי “אנחנו גידלנו אותך, עכשיו את חייבת לנו” – כבר הייתי עם חוזה על דירה משלי בעולם הזה יש מילים שנשמעות כמו אהבה… אבל הן בעצם אזיקים. אמא שלי ידעה לסדר אותן יפה. הרבה זמן האמנתי שזה דאגה. עד שיום אחד שמעתי את האמת — בלי קישוטים. זה היה ביום ראשון. אחר הצהריים, כשאור השמש רך והשתיקה בבית נראית כמו “חום משפחתי”. אלו הרגעים שאנשים אוהבים להעמיד תנאים — כי על רקע תה ועוגיות הכול נשמע תמים יותר. ישבתי על הספה בבית ההורים. במקום בו פעם הייתי ילדה. במקום בו חשבתי שיש ביטחון. ואמא שלי ישבה מולי עם מחברת. לא מסמך. לא תיקייה. רק מחברת עם כריכה קשה, שבה במשך שנים היא רושמת “מי חייב מה”. — בואי נדבר ברצינות — היא אמרה. — אנחנו גידלנו אותך. עכשיו את חייבת. חייבת. המילה נפלה לשולחן כמו מטבע. לא מצמצתי. רק הסתכלתי עליה. — חייבת… למי? — שאלתי בשקט. היא נאנחה בהפגנתיות, כאילו אני כפויה טובה. — למשפחה. לנו. לסדר. הסדר. כשמישהו אומר לך “סדר” מבלי לשאול איך את… תדעי שזה לא את שמעסיקה אותו. זה הסדר – להחזיק אותך במקום. האמת היא שכבר שנים חייתי בשתי מציאויות. הראשונה הייתה שלי: עבודה, עייפות, חלומות, ניצחונות קטנים שאף אחד לא רואה. והשנייה – שלהם: אני בתור פרוייקט. אני בתור השקעה. אני הבת, שצריכה “להחזיר”. אבא שלי ישב בפינה ושתק. כאילו שומע חדשות. כאילו לא מדברים עלי. השתיקה הגברית הזו – היא תמיד כאבה לי ברמות. כי זו שתיקה שמאפשרת לנשים להיות קשות. ואמא שלי… היא הייתה רגועה. בטוחה, כאילו ברור שאין לי איך להגיב. — החלטנו — היא אמרה. — תימכרי את מה שיש לך, תעזרי לנו לקנות דירה חדשה לכולנו. יותר גדולה. ושנהיה יחד. “שנהיה יחד”. כמה נחמד זה נשמע. אבל בלקסיקון שלה “יחד” זה “בשליטה”. הסתכלתי עליה, וידעתי שזה לא כעס שעולה לי – זו בהירות. בשבוע שעבר עשיתי משהו שאף אחד לא ידע עליו. חתמתי על חוזה דירה קטנה. לא משהו יוקרתי. לא ראוותני. אבל שלי. מקום שבו המפתח לא יימצא בידיים של אחרים. וזו הייתה ההבדל בין הישנה לחדשה: הישנה הייתה מסבירה. החדשה פשוט עושה. אמא שלי התקרבה. — אני יודעת שיש לך כסף. רואים עליך. את לבושה טוב, לא חסר לך. הגיע הזמן שתתני. הגיע הזמן. תמיד כשהם רוצים לקחת את החיים שלך – זה “הגיע הזמן”. — אני לא אמכור כלום — אמרתי בשלווה. היא הסתכלה עלי כאילו אמרתי מילה גסה. — מה? — שמעת אותי. אבא שלי סוף סוף זז. — אל תהיי קיצונית… — מלמל. — אמא שלך רוצה רק טוב. טוב. ככה מצדיקים לחץ – קוראים לו “טוב”. אמא שלי צחפה קצרות. — נהיית מאוד מודרנית. עצמאית. כבר לא שומעת. — לא — עניתי. — עכשיו אני שומעת. היא הקישה עם עט במחברת. — את לא מבינה! בלעדינו לא היית כלום! ובאותו רגע הרגשתי נפתח בי משהו… כמו דלת שקטה. סוף סוף שמעתי את האמת. לא אהבה. לא דאגה. דרישה. ואז אמרתי את המשפט ששניו גבול: — אם לאהבה שלכם יש מחיר – זו לא אהבה. אמא שלי צמצמה עיניים. — עזבי אותך מפילוסופיה. אנחנו מדברים על המציאות. ופה הגיע הרגע. הסתכלתי עליה בשקט ואמרתי: — טוב. מציאות. אני לא אחיה איתכם. שתיקה. מלאה. כבדה. כמו הפסקה לפני סופה. היא חייכה בבוז. — ואיפה תגוררי? בשכירות? הסתכלתי עליה ואמרתי: — בדירה שלי. היא נחנקה מהפתעה. — איזו “דירה שלך”? — שלי. — ממתי?! — מהיום שהחלטתי שהחיים שלי הם לא פרויקט שלכם. לא הוצאתי מפתחות, לא הנפתי סמלים. זה לא היה רגע לתיאטרון. אבל היה לי משהו חזק יותר. הוצאתי מהמזוודה מעטפה קרמית — לא כעובדה, לא ניירות. סתם מעטפה עם בול וכתובת — על שמי. אמא שלי הביטה, עיניה נפערו. — מה זה? — מכתב — אמרתי. — מהבית החדש שלי. היא הושיטה יד, אבל לא מסרתי מיד. ואז אמרתי את המשפט המסמר, בשקט: — בזמן שאתם תכננתם מה תיקחו ממני – אני חתמתי על החירות שלי. אבא שלי קם. — זה טירוף! משפחה צריכה להיות יחד! משפחה. מוזר איך מדברים על משפחה רק כשמאבדים שליטה. — משפחה צריכה להיות בכבוד — עניתי. — לא בחוב. אמא שלי השתנתה. פניה התקדרו. — אז את נוטשת אותנו? — לא — תיקנתי. — אני מפסיקה להקריב את עצמי. היא צחקה בצחוק של מי שלא מסוגלת לשאת חירות זרה. — עוד תחזרי. — לא — אמרתי בשקט. — אני הולכת… ולא אחזור. ואז הגיעה הסצנה – לא בית משפט, לא בנק, לא משרד. סצנה משפחתית. אמא שלי בכתה. אבל לא כאמא. כבמאית. — אחרי כל מה שעשיתי בשבילך… ככה את מחזירה לי? עם המילים האלו היא ניסתה להחזיר אותי לתפקיד הישן: הבת האשמה. אבל אני כבר לא לובשת את זה. קמתי, לקחתי את המעיל שלי, נעמדתי ליד הדלת. הסמל שלי: הדלת. לא הסצנות. הדלת. ואמרתי משפט סמלי, שנשמע כמו נעילה: — אני לא עוזבת אתכם. אני הולכת אל עצמי. היא קפצה. — אם תצאי, אל תעזי לחזור! הנה. האמת. תנאים. הבטתי בה ברוך, שלא מתוך חולשה – זו הזדמנות אחרונה. — אמא… אני כבר מזמן לא כאן. פשוט היום אני אומרת את זה בקול. ואז פניתי לאבא שלי. — יכלת להגן עלי, לפחות פעם אחת. הוא שתק. כמו תמיד. וזה היה התשובה. יצאתי. הצעדים שלי על המדרגות לא היו כעוסים. היו קלים. בחוץ האוויר היה קר, אבל נקי. הטלפון רטט — הודעה מאמא שלי: “כשלא תצליחי, אל תתקשרי אלי.” לא עניתי. יש מילים שלא מגיע להן מענה. מגיע להן גבול. בערב הגעתי למקום חדש שלי. ריק. בלי רהיטים. רק אור וריח של צבע טרי. אבל זה היה שלי. ישבתי על הרצפה ופתחתי את המכתב. בפנים היה רק אישור כתובת. כלום רומנטי. אבל בשבילי זו הייתה פתק האהבה הכי יפה שהחיים כתבו לי: “כאן את מתחילה.” והשורה האחרונה: לא ברחתי. השתחררתי. ❓ואתם… אם המשפחה שלכם תבקש את החיים שלכם “למען הסדר” – תקשיבו? או שתסגרו את הדלת ותבחרו בעצמכם?

כשהאמא שלי אמרה לי “גידלנו אותך, עכשיו את חייבת”

014

החמות הביאה את ה”מתנה” שלה ישר לתוך חדר השינה שלנו: איך הקיר הבהיר מעל המיטה שלנו, שחלמתי עליו שנים, הפך לזירת מאבק בין שקט זוגי למשפחתיות מכבידה – דיוקן משפחתי כבד זהב, מבטי עבר קבועים, ואיך בסוף עמדתי על שלי והשגתי סוף־סוף חדר שינה שהוא באמת רק שלנו. הייתם מוותרים למען השקט, או מציבים גבול – גם מול החמות?

החמות נכנסה לחדר השינה שלנו, מביאה איתה את המתנה שלה

035