נו, הנה! קרא אסף. הכל מסתדר! בסוף הגבר תמיד אומר את המילה האחרונה.
בבוקר הגיע לאפרת ולדוד מבאר שבע הנכד הבכור שלהם, זה שהתחתן לא מזמן והם היו בחתונה שלו רק חודש קודם. אסף הגיע בשביל תפוחי אדמה, הוא הרי תמיד היה עוזר לסבתא וסבא לנטוע ולחפור אותם מהאדמה.
נו, תספר לנו, אסף, איך אתה מסתדר עם אביגיל שלך? שאלה אפרת, הסבתא, תוך ערבוב בסיר על הכיריים.
ככה וככה, סבתא… ענה אסף תוך גירוד בעורפו. לפעמים ככה, לפעמים אחרת…
רגע-רגע, התערב דוד, הסבא. מה זה ככה וככה? כבר התחלתם לריב, מה?
לא בדיוק, לגלג אסף. אנחנו עוד דנים מי מנהל את הבית.
אוֹי… נאנחה אפרת בחיוך רחב, מה יש לדון? ברור, לא?
ברור, פרץ דוד בצחוק. שברור שהאישה היא הראש של המשפחה.
נו-נו… נשמע שוב מרחבת המטבח.
סבא, אתה רציני? אסף הביט בהשתאות בסבו. זה בדיחה או מה?
ממש לא בדיחה, פסק דוד. תשאל את אפרת, כדאי לך. אפרת, מי אצלנו תמיד מחליט בסוף?
חלאס, אל תתחיל עם השטויות, חייכה אפרת ברוך.
לא, באמת, התעקש דוד. מי קובע את ההחלטה האחרונה?
טוב, אני…
מה זאת אומרת? תהה אסף. אף פעם לא שמתי לב לזה. בעיניי, הגבר צריך להיות בעל הבית.
תעזוב אותך, אסף, חזר דוד לצחוק. במשפחה אמיתית זה לא ככה, תן לי להבהיר לך עם כמה סיפורים.
סיפור
עכשיו זה מתחיל, נאנחה אפרת. בטח יתחיל לדבר על הטוסטוס הזה שבחצר…
איזה טוסטוס? שאל אסף.
על ההוא שמעלה חלודה במחסן, הנהן דוד בשמחה. כבר מזמן מלאו לו מאה שנה. אתה יודע איך קניתי אותו?
סבתא הכריחה?
לגמרי! היא בעצמה נתנה לי את הכסף. אבל לפני כן בכלל היה סיפור אחר.
פעם חסכתי מספיק שקלים בשביל לקנות אופנוע עם סירה, שתהיה הסעה לשק תפוחי אדמה מהשדה הביתה. אז היו לנו חלקה מחוץ ליישוב.
הסבתא שלך התעקשה: בוא נקנה קודם טלוויזיה צבעונית אז זה היה יקר כמו זהב. את תפוחי האדמה, היא אמרה לי, תמיד סחבת באופניים אז תמשיך, מה הבעיה?
שק על השלדה, וסע לדרכך. טוב, אמרתי לה, המילה שלך תמיד אחרונה. קנינו טלוויזיה.
ומה עם הטוסטוס? תמה אסף.
גם אותו קנינו… נאנחה אפרת. אבל רק אחר כך. פעם סבא שלך קיבל גב תפוס כזה, שבסוף אני נשארתי לגרור את שקי תפוחי האדמה כמעט לבד. וכשבסוף השנה מכרנו את העגל וחלק מהתרנגולות, נתתי לו את כל השקל החדש שנשאר, אמרתי: סע, תקנה את הטוסטוס הזה עם הסירה במועצה.
ובשנה הבאה שוב הצלחנו לחסוך, המשיך דוד. אמרתי, הגיע הזמן לשפץ את המקלחת בגג הישן פתאום פרצה דליפה בכל הבית. אבל אפרת שוב, עקשנית, “עדיף להשקיע בסלון כמו של כולם.” אמרתי: המילה שלך תמיד אחרונה. קנינו סלון.
ובאביב שאחרי, המקלחת קרסה השלימה אפרת. היה מלא גשם באותה שנה, התקרה לא החזיקה… מאז החלטתי, מה שדוד יגיד ככה נעשה.
נו, הנה! קרא אסף. צודק! המילה האחרונה לגבר.
מה פתאום, אסף, לא קלטת, צחק דוד. אתה לא רואה? כל פעם לפני שאני עושה משהו, אני פונה אליה אפשר לשבור את הקיר בחדר? תלוי במה שהיא תגיד.
ומאז כל פעם אני אומר תעשה מה שאתה חושב שנכון.
אז תבין, אסף, שבסוף, המילה האחרונה צריכה להיות של האישה סיכם דוד. הבנת?
אסף שקע במחשבות, פתאום חייך חיוך רחב והתחיל לצחוק בקול. כשסיים, פניו התבהרו.
עכשיו באמת הבנתי. אחזור הביתה, אגיד: “בסדר, אביגיל, ניסע לאילת לחופש כמו שרצית. והאוטו בינתיים לא למוסך. הגיר ממילא עושה בעיות, אולי יסרב לנסוע. אם נתקע נזוז בחורף כולו עם תחבורה ציבורית. נתעורר בשש, מה כבר קורה…”
נכון מה שחשבתי, סבא?
נכון מאוד, חייך דוד בהסכמה. שנה-שנתיים, יהיה לכם שיווי משקל משפחתי.
בתכל’ס, האישה צריכה להיות הקובעת בבית כך הגבר תמיד רגוע יותר. אני יודע על בשרי…







