יומן אישי היום שבו קנו את “החירשת” שכולם דחו… אבל היא שמעה כל מילה
כולם ידעו בעין-כרם שחנה חירשת מילדותה. דיברו על זה בביטחון מוחלט, כאילו אם חוזרים על זה מספיק פעמים, זו כבר מציאות. השכנים ראו בי רק משא ילדה שלא יכולה לשמוע, לא מבינה, לא סופרים אותה באמת. בעיקר בעיני דודה רינה, שתמיד דאגה להזכיר לכולם את זה.
אותו בוקר היה קר וחד. עננים נמוכים, בטח בקרוב ירד גשם. רינה תפסה אותי ביד ומשכה אותי אל כיכר השוק, שם הקימו דוכנים והחקלאים מירושלים וסביבתה התמקחו על פרוטות כאילו זה עניין של חיים או מוות.
רינה נעמדה במרכז ההמון וצעקה בקול:
מי צריך ילדה שתעבוד? היא לא מבזבזת אוכל, לא מתלוננת ואף פעם לא תבלבל לכם את המוח.
המבטים נדבקו בי. הורדתי עיניים, הידקתי אצבעותי בתוך הסוודר הדהוי שלי ונשארתי דוממת. הכרתי את הטקס: התצוגה, הגיחוך, התווית. הייתי “החירשת”, לא בן אדם.
היא חירשת חזרה רינה בקול . מאז שהייתה קטנה. אבל היא יודעת לנקות, לבשל, לכבס. והכי טוב לא תענה לכם בחזרה.
קולות צחוק גסים פצעו אותי. למדתי לשתוק, זו הייתה ההגנה היחידה שלי. אבל בפנים כל מילה פילחה אותי, ברורה, חדה כתער.
כי אני שמעתי.
אף פעם לא הייתי חירשת.
כשהייתי ילדה אחרי שהורי מתו, רינה לקחה אותי לרופא בשכונה. זוכרת בדיוק: ריח הספירט, קול הרופא שקבע האוזניים תקינות. אבל רינה לחצה את ידי חזק, וכשיצאנו לחשה לי לאוזן:
אם תדברי, אף אחד לא ירצה אותך. תשתקי. זה טוב לשתינו.
התחלתי לשתוק.
בהתחלה פחדתי.
אחר כך התרגלתי.
לבסוף גיליתי: השתיקה מחזיקה אותי בחיים.
ואז הגיע אלישע.
אלישע בא מבית זית. רצה לקנות זרעים וכלים לחווה. שקט, מבודד, לא מתערב ברכילויות. היו אנשים שאהבו אותו, אחרים חשדו בו חי לבד מאז שאיבד את משפחתו באסון, ממעט לדבר על העבר.
קשר את השקיים, שמע את הקריאה בשוק.
הסתובב, ראה את רינה מסבירה בחוסר סבלנות, אותי עומדת מכווצת בפינת השוק. משהו בו התהפך. לא רחמים זעם.
כמה? שאל בקור.
רינה חייכה בזחיחות.
מאה שקלים.
חמישים.
שמונים. אני גידלתי אותה מאז שנותרה לבד.
אלישע ספר שטרות, הושיט שישים שקל.
זה או כלום.
רינה התלבטה רגע קצר ואז חטפה את הכסף.
שיהיה. רק אל תתלונן. היא חירשת.
אלישע לא ענה.
סימן לי ללכת אחריו.
בפעם הראשונה הפניתי אליו את מבטי.
עמדתי קפואה.
במבטו לא היה זלזול ולא רחמים. היה בו דבר שכמעט שכחתי כבוד. הוא ראה אותי.
עליתי לעגלה. הוא כיסה אותי בשמיכה עבה. עוד הבטתי לאחור: רינה מונה כסף. לא נפנתה אליי אפילו לרגע.
בדרך, הגשם החל לטפטף. אלישע נהג בשקט. הצצתי בו נשימותיו רגועות, רעש העגלה, חורף ירושלמי מתקרב.
בחווה הבית חמים, האש אחזה בקמין, מרק היה מוכן.
הוא הושיב אותי מול השולחן.
כאן את בטוחה, אמר, בלי לדעת שאני שומעת כל מילה.
רגש מיוחד צבט את ליבי.
בערב, בשיחה ראשונה, פתח אלישע:
אין לך סיבה לפחד. אני לא אכריח אותך ולא אשאיר אותך כאן בכוח. אם תרצי, אחזיר אותך לעין-כרם בבוקר.
הרכנתי עיניים.
ולראשונה אחרי שנים השבתי.
תודה.
המילה התגלגלה לחלל כמו ברק.
אלישע הרים מבטו לאט.
…מה?
נשמתי עמוק. רעד אחז בי.
אני שומעת. תמיד שמעתי. לא הייתי חירשת.
השתרר שקט כבד.
הוא לא התפרץ, לא צעק. רק הביט בי הרבה זמן.
מהתחלה את שומעת?
כל הזמן.
גוללתי בפניו את איום הדודה, את הפחד וההשפלה.
חיכיתי שיגעלו ממני.
אלישע ניגש, פתח את דלת הקמין, הוסיף בולי עץ.
אז עכשיו נעשה את זה כמו שצריך אמר. כאן אף אחד לא יסגור לך את הפה.
ימים עברו. עבדתי לידו בחווה, אבל הוא לא ראה בי רכוש. לימד אותי קרוא וכתוב טוב יותר, ניהל איתי חשבונות, נסענו יחד לשוק.
ואז כל העיר קיבלה לשון.
עד שהגיעה רינה.
באתי לקחת אותה. רימתה אותי, היא לא חירשת!
אלישע נעמד מולה, רגוע.
ידעתי. ועכשיו גם אחרים יודעים.
מאחוריו הופיע ראש הוועד, ואיתו הרופא, ושני רוכלים שאישרו ששמעו… אותי.
יצאתי צעד קדימה.
אני אדבר בעצמי אמרתי בקול ברור.
פני רינה הלבינו.
ההליך היה קצר.
ההתעללות והאיומים הוכחו.
רינה איבדה את חסותה עליי והפכה מושא לבושה.
חודשים אחרי, החווה שגשגה. הלכתי בשוק בראש זקוף. אנשים הקשיבו לי, העריכו כל מילה שיצאה מפי.
יום אחד, השקיעה זרחה מהרי יהודה. אלישע הביט בי ואמר:
אף פעם לא קניתי אותך. בחרתי בך.
חייכתי אליו.
ואני בחרתי להישאר.
שנים לאחר מכן עוד אמרו בכפר:
זוכרים את הילדה ההיא, שכביכול לא שמעה? היא דווקא שמעה הכול. הכי בעולם.
והפעם, לסיפור הזה כבר לא הייתה עקיצה בלב.
