אמרו על שלי שהיא חירשת מאז שהייתה ילדה.
אמרו זאת בביטחון שקט, כאילו חזרה על המשפט הפכה אותו לעובדה. במושב שלנו, האמירה הזאת הייתה כמו פסק דין: היא לא שומעת, לא מבינה, לא נחשבת. בשביל רובם, שלי לא הייתה אדם, אלא כובד שלא מדברים איתו, רק מעבירים אותו מפינה לפינה.
ודבורה, הדודה שלה, דאגה להזכיר זאת לכולם.
אותו בוקר, הקור חתך בלי התחשבות. השמיים הכבדים רמזו לגשם. דבורה גררה את שלי אל מרכז המושב, לשוק הקטן, שם הסוחרים פתחו דוכנים והחקלאים התמקחו כאילו המחסור והדאגה שגרת חיים.
דבורה עמדה במרכז הרעש וקראה:
מי צריך עוזרת? לא אוכלת הרבה, לא מתבכיינת, ולא תטריד אתכם בשטויות.
המבטים ננעצו בשלִי. היא הורידה את הראש, קימצה את האצבעות בתוך הסוודר הדק ונשארה קפואה. היא הכירה את הטקס הזה: התצוגה, הצחוק, התווית שגובה אותה כמו שלט.
היא חירשת, חזרה דבורה, מסמנת עליה, מהילדות. אבל היא טובה בניקיון, כביסה ובישול. והכי טוב לא תענה אם תדברו אליה.
היו צחוקים. צחוקים חדים, לא נשמעים טוב.
שלי לא הגיבה. היא למדה שהשתיקה היא המגן האחרון שלה. בפנים, כל מילה עמדה חדה וברורה, חותכת אותה פנימה.
כי שלי שמעה.
מעולם לא הייתה חירשת.
כשהייתה ילדה, אחרי שהוריה נהרגו בתאונה, דבורה לקחה אותה לרופא במושב. שלי זוכרת את הריח של החומר החיטוי, את קול הרופא שאמר שהחום לא פגע לה בשמיעה. אבל דבורה לחצה את זרועה ולחשה לה כשהן יצאו:
אם תדברי אף אחד לא יאהב אותך. ככה טוב לנו לשתינו.
שלי שתקה.
בהתחלה מתוך פחד.
אחר כך מתוך הרגל.
ובסוף כי הסוד שמר עליה חיה.
ואז הגיע גדי.
גדי הגיע למושב בשביל זרעים וכלים משוק יום שישי. היה איש שקט, מוכר כחוואי מהמשק הרחוק שתמיד עבד לבד. היו שכיבדו אותו, אחרים הרחיקו ממנו. שנים חי בגפו, מאז שבאסון נעלמה משפחתו ולא רצה לדבר על כך.
הוא בדיוק ארז שקים עם חיטה, כשתפס את קריאת דבורה.
הוא הסתובב.
ראה את דבורה מזלזלת,
את הנערה המכוצה בין מבטים זרים.
משהו בער בו.
לא רחמים.
כעס.
כמה? שאל גדי, מתקרב.
דבורה חייכה חיוך קטן.
חמש מאות שקל.
מאתיים.
שלוש מאות חמישים. גידלתי אותה מאז שההורים הלכו.
גדי סופר שלוש מאות שקל, מושיט.
זה מה יש.
דבורה חשבה לרגע, ואז לקחה את השטרות.
סגור. אל תתלונן שאתה לא שומע תשובות.
גדי לא ענה.
סימן לשלִי לבוא אחריו.
בפעם הראשונה בחייה שלי הרימה את העיניים.
נעמדה במקום.
כי בעיני גדי לא היה לעג ולא רחמים. היה משהו שכמעט שכחה: כבוד. מבט שאומר אני באמת רואה אותך.
היא עלתה לטרקטור. גדי פרש לה שמיכה עבה על הכתפיים. כשהתרחקו, שלי הסתכלה לאחור. דבורה ספרה את השטרות בלי להסתכל.
בדרך החלה הרוח, טיפות גשם נחתו על השדות. גדי נהג בדממה. שלי התבוננה מהצד, שומעת את נשימתו השקטה, את חריקת הכיסאות, את הרוח.
בבית המשק, התנור בער והמרק היה חם.
גדי הסתכל עליה והראה לה כיסא.
כאן את בטוחה, אמר, בלי לדעת שהיא שומעת הכול.
שלי הרגישה משהו מוזר עולה לה בגרון.
בלילה, כשישבו בשקט ליד השולחן, גדי אמר:
את לא צריכה לפחד. אף אחד לא יכריח אותך לדבר או להישאר. אם בבוקר תרצי אחזיר אותך למושב.
שלי הורידה מבט, ובלחישה ראשונה זה שנים אמרה:
תודה.
המילה נפלה בחדר כמו רעם.
גדי הרים מבט בהפתעה.
סליחה?
שלי בלעה רוק. כל הגוף רעד לה.
אני לא חירשת, אמרה בשקט. מעולם לא הייתי.
השתררה שתיקה כבדה.
גדי לא צעק ולא התעצבן. רק הביט בה בשקט.
ממתי את שומעת? שאל לבסוף.
מהתחלה.
היא סיפרה לו הכול. את האיום. הפחד. הבושה. השנים של השפלה.
כשהסתיימו הדמעות, ציפתה לדחייה.
אך גדי קם, הגביר את התנור ואמר:
אז מהיום נעשה הכול נכון. כאן אף אחד לא יסגור לך את הפה.
הימים עברו. שלי עבדה במשק, אבל גדי מעולם לא התנהג אליה כרכוש. לימד אותה לקרוא ולחשב, לנהל מומ ולמכור בשוק.
והשמועות במושב התרוצצו.
עד שדבורה הופיעה.
הגעתי לקחת אותה! התריסה. רימתה אותי. בכלל לא חירשת.
גדי ענה בשקט.
כבר אמרו לי. עכשיו כולם יודעים.
מאחוריו הופיע הרופא, אחריו מזכיר המושב ושני מוכרים ששמעו ושמעו.
שלי צעדה לפנים.
אני מדברת בשם עצמי, קולה היה יציב.
דבורה החווירה.
הבדיקה הייתה מהירה.
האיומים, האמת, נחשפו.
ההזנחה התגלתה.
דבורה איבדה אפוטרופסות ואת כבודה.
כמה חודשים אחר כך, המשק שגשג. שלי לא הלכה עם ראש מורכן. בשוק, שמעו אותה וכשדיברה, כולם הקשיבו.
אחר הצהריים אחד, בשמש השוקעת, גדי הביט בה.
אני לא קניתי אותך, אמר, אני בחרתי בך.
שלי חייכה.
ואני בחרתי להישאר.
שנים אחר כך, באותו מושב, מישהו לחש:
שמעת על הבחורה שאמרו שהיא חירשת? היא זו ששמעה יותר מכולם.
ולראשונה, הסיפור הזה לא כאב.
אני, כותב ביומן הזה, הבנתי לפעמים צריך לבחור לשמוע לב ולא רעש.
