אומרים שככל שמתבגרים – הופכים לבלתי נראים… שכבר לא חשובים. שמטרידים. אומרים את זה בכזו קרירות, שכואבת – כאילו להיעלם מהעין זה חלק מהחוזה של ההזדקנות. שצריך להסכים לשבת בפינה… להפוך לרהיט נוסף בסלון – דוממת, יציבה, לא מפריעה. אבל אני לא נולדה לפינות. לא אבקש רשות כדי להיות. לא אנמיך את קולי בשביל שלא אטריד. לא הגעתי לעולם כדי להפוך לצל של עצמי, או להצטמצם כדי שלאחרים יהיה נעים. לא, רבותיי. בגיל הזה – כשכל כך הרבה ממתינים שאדעך… אני בוחרת לבעור. לא אתנצל על הקמטים שלי. אני גאה בהם. כל קמט הוא חתימת חיים – שאהבתי, שצחקתי, שבכיתי, שחייתי. אני מסרבת להפסיק להיות אישה רק כי כבר לא עוברת בפילטרים, או כי העצמות שלי לא סוחבות עקבים. אני נשארת תשוקה. נשארת יצירתיות. נשארת חופש. ואם זה מפריע… מה טוב. אני לא מתביישת בשערי הלבן. הייתי מתביישת רק אם לא הייתי חיה מספיק כדי לזכות בו. אני לא דועכת. לא נכנעת. ולא יורדת מהבמה. עדיין חולמת. עדיין צוחקת בקול. עדיין רוקדת – כפי שאני יכולה. עדיין צועקת לשמיים שיש לי עוד הרבה מה לומר. אני לא זיכרון. אני נוכחות. אני אש שקטה. אני נשמה חיה. אישה עם צלקות – שכבר לא זקוקה לקביים רגשיים. אישה שלא מחכה שמישהו יסתכל עליה כדי לדעת שהיא חזקה. אל תקראו לי “ענייה”. אל תתעלמו ממני כי אני מבוגרת. קראו לי אמיצה. קראו לי כוח. קראו לי בשמי – בקול רם ועם כוס מורמת. קראו לי מלכה. ושידעו: אני עדיין כאן… זקופה, עם נשמה שבוערת.

נכנסתי למסעדה כדי לאכול שאריות כי הייתי רעבה עד מוות… מבלי לדעת שבעל המקום ישנה לי את הגורל לנצח. הבטן שלי קרקרה כמו כלב רחוב, והידיים קפאו מקור. צעדתי ברחובות תל אביב, מתבוננת בחלונות המוארים של המסעדות, כשהריח של האוכל הטרי עושה לי כואב יותר מהקור. לא היה לי אפילו שקל בארנק.

נכנסתי למסעדה כדי לאכול שאריות, כי כבר לא היה לי כוח

00

נכנסתי למסעדה בתל אביב לחפש שאריות כי רעב הרעיד לי את הבטן… ולא שיערתי שהבעלים ישנה לי את הגורל לתמיד. הקיבה שלי קרקרה כמו כלב נטוש והידיים קפאו מקור. הלכתי ברחובות העיר הקרה, בוהה בחלונות הראווה המוארים של המסעדות, ריח של קובה טרי ממלא את האוויר — והכיסים שלי ריקים.

נכנסתי למסעדה בחיפוש אחר שאריות כי הייתי מורעבת…

03

הוא “קנה” את הנערה שלכולם אמרו שהיא חירשת – וכולם דחו אותה… אבל היא שמעה כל מילה

יומן אישי היום שבו קנו את “החירשת”

04

קנה את “החירשת” שכולם דחו… אבל היא שמעה כל מילה

אמרו על שלי שהיא חירשת מאז שהייתה ילדה. אמרו זאת בביטחון

00

Ahora vais a tener un hijo propio, así que ya es hora de que esa niña vuelva al orfanato

¿Cuándo va a tener mi hijo un heredero? Aurora Jiménez

00

קנה את “החרשת” שכולם דחו – אבל היא שמעה כל מילה

יומן אישי יום רביעי, סוף פברואר כל חיי כולם אמרו עלי

05

שלוש שנים של נישואים… ובכל לילה בעלה ישן עם אמו. לילה אחד היא החליטה לעקוב אחריו… וגילתה אמת שלא נתנה לה לנשום.

שלוש שנים של נישואין… וכל לילה, בעלה היה עוזב

022

החמות שלי אמרה מול כולם שאני “זמנית”… אבל נתתי לה להכריז על גזר הדין של עצמה הפעם הראשונה ששמעתי את החמות שלי צוחקת מאחורי גבי הייתה במטבח זה לא היה צחוק רם, אלא כזה שקט ובטוח בעצמו שאומר “אני יודעת משהו שאת עוד לא יודעת” עמדתי מאחורי הדלת, עם כוס תה ביד, מתלבטת לשנייה האם להיכנס. אחר כך נכנסתי – בשלווה, בלי למהר, בלי להחסיר פעימה היא ישבה ליד השולחן עם שתי חברות שלה, כאלה שנראות כמו נשים שמעולם לא התנצלו על מבטן – עונדות זהב, בושם וביטחון עצמי כתכשיט “והנה שלנו…” אמרה ועשתה פאוזה למילה המדויקת – “הכלה הצעירה” האופן שבו הדגישה את “כלה” נשמע יותר כמו “מדגימה” – משהו שאפשר להחזיר לחנות חייכתי בנימוס “שלום”, אמרתי “שבי, שבי”, הזמינה – אבל לא בחום, אלא כמארחת שרוצה לבחון מקרוב התיישבתי. התה עוד חם. גם המבט שלי החמות סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. שמלה בהירה, אלגנטית, לא מוגזמת; שיער אסוף; שפתיים טבעיות “את מאוד משתדלת”, אמרה. “רואים” זו הייתה העקיצה הראשונה לאותו יום הנהנתי בנימוס: “תודה” אחת החברות נטתה אליי באותו טון מתקתק שאנשים משתמשים בו כשהם רוצים להיראות נחמדים, ובעצם חותכים “מאיפה… בעצם באת?” החמות צחקה, “ככה – היא הופיעה” הופעתי, כאילו אני אבק על רהיטים ואז היא אמרה משפט שלא אשכח “אל תדאגו, בנות – כאלה כמוה, הן זמניות. הן עוברות בחיי גבר עד שהוא מתבגר” שלוש שניות של שקט. לא הדרמטי של הרומנים, אלא שקט של מבחן כולן חיכו שאגיב: שאפגע, שאחוויר, שאקום, שאבכה, שאענה בגדול ושם הבנתי דבר חשוב: היא לא שונאת אותי – היא פשוט רגילה לשלוט ואני הייתי האישה הראשונה שלא ויתרה לה על השלט הסתכלתי עליה, לא כאויבת – אלא כאחת שממהרת לשפוט, בלי להבין שהפעם היא חותמת גם על עצמה “זמניות…” חזרתי בשקט – “מעניין” היא הייתה דרוכה ליהנות מהרגע הבא אבל לא נתתי לה חייכתי קמעה, קמתי “אני אשאיר לכן לסיים את השיחה – יש לי עוד קינוח להכין” ויצאתי לא מושפלת, אלא רגועה בשבועות שאחריהם שמתי לב לדברים הקטנים – היא לא שאלה לשלומי, אלא למה אני עושה; לא אמרה “שמחתי שאתם בסדר”, אלא “כמה זה יעלה”; לעיתים נדירות בשם – לרוב “היא”; “היא תבוא?”; “מה היא אמרה?”; “היא שוב עייפה?” כאילו אני חפץ שהבן שלה קנה בלי לשאול והאמת – לפני שנים, זה היה שובֵר אותי הייתי שואלת מה חסר בי, מה עליי לעשות כדי “לזכות” אבל היום לא חיפשתי זכייה של אישור – רק את עצמי התחלתי לנהל פנקס – לא מאובססיה, מצורך בבהירות הכל רשמתי: מתי פגעה; איך; מול מי; מה קורה אחרי; איך הוא מגיב – כן, בעלי הוא לא רע – הוא פשוט “נוח” לא קשה לא אכזר רך קל למניפולציה תמיד אמר: “אל תיקחי אישית”; “היא ככה”; “את יודעת, אמא שלי רק מדברת” אבל אני כבר לא אישה שחיה ב”סתם מדברת” הגיע ערב המשפחה – גדול ולבן, נרות וסטייל חמותי אהבה ערבים כאלה – להיות מלכת הבמה הרבה אורחים, משפחה, חברים – מספיק כדי שכולם יעירו לבשתי שמלה ירוקה־אזמרגד, בד רך, קו נקי נוכחות – בלי רעש החמות ראתה אותי, חיוך קר בעיניים “אוו, היום את מתיימרת להיות… ליידי” אמרה בקול, שכולם ישמעו כמה צחקו. בעלי חייך בעצבנות לא הגבתי מיד – מזגתי מים, לגמתי, והבטתי בה בשלווה “נכון”, עניתי ברכות. “החלטתי” הטון הפתיע אותה – לא דמעות, לא הגנה, רק ביטחון ואז התחיל המשחק שלה במהלך הערב זימזמה: “תמיד אמרתי לבן שלי – הוא צריך אישה מהליגה שלנו, לא אהבה מזדמנת” שוב צחוקים, שוב מבטים חיכיתי היא המשיכה, כבר מסוחררת מהקשב: “זמניות – רואים אותן בקלות משתדלות, עושות הכל בשביל להיראות ראויות” הביטה לי בעיניים – כאילו מציעה קרב אבל אני לא נלחמת בזירה של אחרים אני נותנת לצד השני להיחשף חייכתי מעט “מעניין איך אפשר לקרוא למישהי זמנית, כשאותו אדם הוא הסיבה שהבית לא רגוע” הרעש לא דעך – אבל הכיוון השתנה מבטים מופנים, פרצופים קפואים החמות צימצמה עיניים “זהו? זה מה שאת אומרת מולי?” “לא”, עניתי בשקט, “אני לא אומרת כלום ‘לכולם'” קמתי, הרמתי את הכוס, התקדמתי צעד קטן “אני אומרת רק תודה: על הערב, על השולחן, על הנוכחות” ואז הסתכלתי בה – בלי שנאה “תודה על השיעורים – לא כל אחד זוכה לראות את האמת כל־כך בבהירות” היא פתחה פה – לא יצא קול לראשונה לא הייתה לה תגובה הקהל קפא בתמונה בעלי הביט בי כאילו רואה אותי לראשונה ואז עשיתי את הדבר החשוב: לא המשכתי. לא כללות לא תירוצים רק נתתי למילים ליפול כמו נוצה… ולהכביד כאבן חזרתי למקום וחתכתי קינוח כאילו לא קרה כלום אבל הכל השתנה אחר כך, בדרך הביתה, בעלי עצר אותי במסדרון “איך הצלחת… לעשות את זה ככה?”, שאל בשקט הבטתי בו, “מה זה ככה?” “בלי לצעוק. בלי להישבר” פעם ראשונה שלא הגן על אמו פעם ראשונה שהודה שיש בעיה לא לחצתי לא נזפתי לא בכיתי רק אמרתי: “אני לא נלחמת על מקום אצל מישהו. אני המשפחה. ואם מישהו לא מכבד – שיראה אותי מרחוק” הוא בלע רוק “כלומר… את עוזבת?” הבטתי בו בשלווה “לא. אל תמהר להקריב בגלל פחד. בחירה עושים מתוך כבוד” ואז הבין – שלא איבדתי אותי בצעקות, אלא בשקט – אם לא יתבגר שבוע אחר כך, החמות התקשרה הקול רך – לא מתוך חרטה, אלא חישוב “אני רוצה לדבר” לא שאלתי “מתי” – אמרתי: “ספרי” היססה “אולי… הגזמתי” לא חייכתי בניצחון. עצמתי עיניים “כן”, עניתי בנחת. “הגזמת” שקט ואז הוספתי: “את יודעת מה טוב? שמכאן יהיה שונה – לא כי תשתני… אלא כי אני כבר השתניתי” סגרתי לא הרגשתי ניצחון – רק סדר כי כשאישה מפסיקה לבקש כבוד – העולם פתאום מציע אותו בעצמו ❓מה את היית עושה במקומי – שותקת ‘לטובת השלום’, או שמה גבול, גם אם כל השולחן ינוע?

חמותי אמרה בפני כולם שאני “זמנית”

027