שלוש שנים של נישואין… וכל לילה, בעלה היה עוזב את מיטתו וישן לצד אמו. לילה אחד היא החליטה לעקוב אחריו ומה שגילתה גרם לליבה להחסיר פעימה.
טליה ויהונתן היו נשואים שלוש שנים. כלפי חוץ, הכול חשבו שהם זוג למופת. יהונתן היה אדיב, עובד קשה ומלא אהבה. אך בליבה של טליה קיננה דאגה שעוררה בה חשש מנהג מוזר של בעלה.
כל לילה, בסביבות חצות או לאחר מכן, היה יהונתן קם בשקט מן המיטה, משתחרר בלאט מחבוק ידיה של טליה, ויוצא מהחדר. היה פוסע לחדרה של אמו, גברת רוויטל, אשר התגוררה עימם מאז שהתאלמנה. ורק עם עלות השחר היה חוזר.
בשנה הראשונה, ניסתה טליה להבין.
“אמא שלי מתקשה לישון בלילה,” הסביר יהונתן. “היא זקוקה לחברה.”
אך עם בוא השנה השנייה, החלו הספקות לכרסם בה. האם הוא קשור מדי לאמו? בן של אימא?
בשנה השלישית כבר לא יכלה להישאר אדישה. קינאה וחוסר אמון הציפו אותה. הרגישה שאמו היא נוכחת ביניהם, כשלישית בלתי נראית.
“למה אתה ישן שם? אני אשתך!” התרעמה עליו באחד הלילות. “מקומך איתי. מה אתם עושים שם שעות? משוחחים עד הזריחה?”
“טליה, תביני,” ענה לה יהונתן בעייפות, עיניו שקועות. “אמא שלי חולה. היא זקוקה לי.”
“חולה?” הגיבה בפקפוק. “בבקרים היא נראית רגילה. אוכלת, צופה בחדשות… זאת סתם תירוץ!”
יהונתן הוריד את מבטו ויצא בלי לומר מילה.
ביתרת חוסר הוודאות, קיבלה טליה החלטה: עליה לגלות מה באמת מתרחש.
בחצות הלילה, יצאה טליה בעקבותיו, יחפה, נעה חרש במסדרון.
נעמדה מול דלת חדרה של רוויטל. הדלת הייתה פתוחה קמעה. טליה הציצה.
התכוונה לפרוץ פנימה, מוכנה להטיח בו האשמות. אך המראה שנגלה לעיניה עצר אותה במקום.
באור מנורה עמום, ראתה את רוויטל, שנראתה ביום כאישה שלווה, קשורה ברכס עבות אל המיטה. גופה רעד, פניה קרועים, זיעה שטפה את גוויתה, קצף לבן בשפתיה.
“שדים! תתרחקו ממני! אל תעשו רע לבן שלי!” צווחה בקול שבור וחלש.
יהונתן אחז אותה חזק בזרועותיו, כדי שלא תפגע בעצמה. על זרועותיו סימני שיניים, שריטות וחבורות כהות.
“ששש, אמא, אני פה,” לחש, מלטף את גבה.
“לא! אתה לא יהונתן! יהונתן מת! הרגו אותו!” זעקה, נושכת את כתפו.
יהונתן עצם עיניו מכאב. אך לא הרפה. פניו התכסו דמעות, וטליה חשה איך ליבה נשבר למראה הסבל שהוא חווה בלילות.
לאחר זמן מה, הקיאה רוויטל על בגדי בנה. ריח חמוץ ומחניק מילא את החדר, אך יהונתן לא נע, נטל מגבת וליטף את פניה, אחר כך החליף לה טיטול.
רגליה של טליה רעדו. היא נשענה על המשקוף, מתקשה לעמוד.
לבסוף, שקטה רוויטל. רגע של בהירות נדיר.
“יה-יהונתן?” שאלה בקול חלוש.
“כן, אמא, אני זה.”
הביטה בפניו וראתה את פצעיו.
“בן שלי… שוב פגעתי בך? תסלח לי… לא התכוונתי… לך, תחזור לטליה. היא מסכנה בגללך.”
“אין דבר, אמא,” ליטף את שמיכתה, “אני נשאר איתך. לא רוצה שטליה תראה אותך כך, שלא תפחד. אני בנך, עליי האחריות. תני לה לישון בשקט.”
“אבל ילד שלי… אתה תשחק כוחך…”
“אני אצליח, אמא. אני אוהב אתכן. אשמור על טליה ביום, ועלייך בלילה.”
באותו רגע, טליה נשברה. פתחה את הדלת, נכנסה לחדר, כרעה לצד בעלה וחיבקה את מותניו, פורצת בבכי.
“סליחה…” גמגמה בין הדמעות. “סלח לי, יהונתן. חשבתי עליך רעות, כשאתה סוחב את כל זה לבדו…”
הביטה לעבר רוויטל, שהתביישה להביט בה.
“אמא…” אמרה טליה ולחצה את ידה. “למה לא סיפרתם לי? יש לך דמנציה וסינדרום השקיעה, נכון?”
“לא רצינו להטריד אותך,” ענתה רוויטל. “את עובדת קשה…”
“את לא עול,” חיבקה אותה טליה.
ניגשה, הביאה מים חמים ומגבת, וניקתה במו ידיה את זרועות יהונתן ופניה של חמותה.
“יהונתן,” אמרה בזמן שניקתה אותו, “שלוש שנים אתה נושא את זה לבד. מהיום אנחנו שניים. אני אשתך בטוב וברע. גם לדאוג לאמא.”
“אבל, טליה…”
“בלי אבל. נתחלק, ואולי גם נביא אחות סיעודית, אבל לעולם לא תתמודד עם זה לבד.”
יהונתן חיבק אותה, ולראשונה מזה שנים חש הקלה. נטל שנסחב בליבו התפוגג מעט.
מאז לא הוסתר עוד דבר. טליה ויהונתן נשאו יחד בנטל. טליה למדה שהאהבה אינה נמדדת רק ברגעים של אושר, אלא גם ביכולת ללוות זה את זו ברגעי קושי וחושך.
הקנאה נעלמה.
נשאר רק כבוד ואהבה עמוקה יותר לאיש שהסכים להקריב את מנוחתו, ולסבול כאב, רק כדי להגן על הנשים שבליבו.
עלות של אחות סיעודית כזו הייתה אז כ-6,000 ש”ח לחודש, סכום לא קטן, אך לא היה בזה עוד שיעור של הקרבה שהיו מוכנים לתת זה למען זו, וכך זוכרת טליה עד היום ההוא יום בו אהבתה לבעלה השתנתה לבלי היכר.
