שלוש שנים של נישואין… וכל לילה, בעלי ישן עם אמא שלו. לילה אחד החלטתי לעקוב אחריו… וגיליתי אמת ששינתה לי את כל החיים.
אני, נויה, נשואה לליאב כבר שלוש שנים. כלפי חוץ היינו זוג מושלם. ליאב היה אדם טוב לב, עובד קשה, ותמיד מפנק. אבל הייתה לו הרגל מוזר לילותיו אף פעם לא היו שלי באמת.
בכל חצות, או אחת בלילה, היה ליאב מתעורר בשקט, משתחרר מהחיבוק שלי ויוצא מהחדר. תמיד הלך אל החדר של אמא שלו, שושנה, שגרה איתנו מאז שנפטרה אחותו. עד אור הבוקר לא היה חוזר אליי.
בשנה הראשונה ניסיתי להבין.
“אמא שלי סובלת מנדודי שינה,” הוא היה אומר, “היא צריכה מישהו לידה.”
אבל בשנה השנייה התחלתי לדאוג. האם הוא קשור אליה יותר מדי? ילד של אמא? זה אכל אותי מבפנים.
בשנה השלישית כבר הייתי מלאה קנאה וחוסר אמון. הרגשתי שיש לנו נישואין בשלושה, לא בשניים. כאילו אני רק אורחת בביתו.
לילה אחד פניתי אליו:
“ליאב, למה אתה ישן שם? אני אשתך, המיטה שלנו פה. מה אתם עושים שם עד הזריחה? מדברים כל הלילה?”
ליאב הביט בי בעיניים שחורות ועייפות, שקיות תחת העיניים.
“נויה, תביני. אמא שלי חולה. היא זקוקה לי.”
“חולה? בבוקר היא נראית רגילה. יושבת בסלון, שותה קפה, רואה חדשות… זה נשמע כמו תירוץ!”
הוא לא ענה. הניח את המבט, ויצא.
בלילה שאחריו קיבלתי החלטה: לעקוב אחריו. הייתי חייבת להבין מה קורה.
השעון הראה שתיים וחצי.
ליאב קם בחשכה, חשב שאני ישנה. ברגע שהוא יצא מהחדר חיכיתי כמה דקות, ואז יצאתי בשקט יחפה במסדרון.
נעמדתי ליד הדלת של שושנה. היא הייתה פתוחה קצת.
רציתי לטוס פנימה עם כל הכעס, אבל כשהצצתי הפסקתי לנשום.
באור הלילה העמום של המנורה הקטנה, שושנה שכבה קשורה קלות במצעים למיטה. מתפתלת, מחזיקה בזעקות חנוקות. עיניה קופאות, זיעה שטפה אותה, וקצף לבן עלה משפתיה.
“שדים! אל תתקרבו אליי! אל תהרגו את הבן שלי!” היא צעקה בקול צרוד ושבור.
ליאב החזיק אותה חזק, שלא תיפגע בעצמה. ראיתי סימנים סגולים על זרועותיו, שריטות, נשיכות, דם. הוא לא הרפה.
“שקט, אמא. אני פה, זה בסדר…” ליטף לה את הגב ולחש.
“אתה לא ליאב! ליאב מת, לקחו אותו!” צרחה ונשכה אותו בכתף.
ליאב עצם עיניים מרוב כאב, אבל המשיך להחזיק. דמעות ירדו לו על הלחיים והוא שתק.
כעבור כמה דקות שושנה הקיאה על החולצה שלו. במקום לברוח, הוא לקח מגבת, ניגב אותה בעדינות, ניקה את עצמו, והחליף לה טיטול.
עמדתי ליד הדלת, ורגליי רעדו. פשוט לא הצלחתי לזוז.
לקראת הארבע, שושנה נרגעה וקיבלה רגע של צלילות.
“ל-ליאב?” ראתה אותו ובחנה את הפציעות.
“כן, אמא. אני כאן.”
היא ליטפה את לחיו הפצועה.
“חמוד שלי… פגעתי בך שוב? סליחה… לא התכוונתי… לך ממני. חזור לנויה שלך. אתה מזניח אותה מסכנה.”
ליאב הניד בראשו, כיסה אותה בשמיכה.
“אני נשאר. לא רוצה שנויה תראה אותך ככה. שלא תפחד, שלא תצטרך להתמודד עם זה. אני הבן שלך, זה שלי לדאוג. מגיע לה לישון בשקט.”
“אבל אתה עייף מאוד…”
“אני מסוגל, אמא. אני שומר על שתיכן. ביום על נויה, בלילה עלייך.”
באותו רגע, פשוט התמוטטתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי.
“נויה?” ליאב נבהל, מיהר להסתיר כתם מהחולצה.
“מה את עושה פה? תחזרי למיטה, יש פה ריח נוראי…”
לא אמרתי מילה. כרעתי לרגליו וחיבקתי אותו, ופרצתי בבכי.
“סליחה… סליחה, ליאב. חשדתי בך… וכל הזמן הזה סבלת לבד…”
הבטתי אל שושנה, שצפתה בי במבוכה.
“אמא… למה לא סיפרתם לי? יש לך דמנציה ותסמונת השקיעה, נכון? (המצב שמחמיר בלילות).”
“לא רצינו להטריד אותך, ילדה,” ענתה בקול חלש. “עובדת כל כך קשה, לא רציתי להיות עול.”
“את לא עול,” עניתי בנחישות.
קמתי, הבאתי קערה עם מים חמים ומגבת. ניקיתי את הזרועות של ליאב, וניגבתי בזהירות את פניה של חמותי.
“ליאב,” אמרתי בשקט, “שלוש שנים אתה סוחב לבד. מהיום, שנינו ביחד. אני אשתך לטוב ולרע, גם בלילות כאלה.”
“אבל…”
“שום אבל. נתחלק, או נמצא מטפלת. אתה לא לבד יותר.”
הוא חיבק אותי. לראשונה מזה שנים, ראיתי אותו רגוע. משוחרר. הנטל נחת מהכתפיים.
מאז, אף אחד לא הסתיר. הפכנו משפחה חזקה, שלוקחת אחריות, יחד. הבנתי שהאהבה הכי עמוקה היא לא ברגעים הרומנטיים אלא ביכולת להיות אחד לצד השני גם במקומות החשוכים של החיים.
הקנאה נעלמה. במקומה הגיע כבוד… ואהבה עמוקה לאדם שמוכן להקריב לילות, שינה ושלווה בשביל הנשים החשובות בחייו.
